חכו לסוף הדיסק, או : oh well, whatever, nevermind

פוףףףף, הזמן עובר מהר. לא הספקנו להגיד "יעקב אבולפיה" והנה עברו עשרים שנה, פלוס מינוס כמה ימים, ליציאתו של Nevermind של נירוונה. אלבום שכבר בזמן אמת נחשב אלבום מכונן. מה לא אמרו עליו כבר- שהוא שבר את המחיצות בין פופ לאלטרנטיב, שהוא השלים את מהפכת הפאנק, שהאלבומים של פרל ג'אם ולהקות גראנג' אחרות מהתקופה טובים יותר, ש-In Utero שיצא אחר כך טוב בהרבה (מה שנכון), שהוא האלבום החשוב ביותר של העשור ושל עשרים השנה שעברו מאז ועוד ועוד ועוד. לי באופן אישי אין הרבה מה להוסיף עליו, למעט זה: נירוונה הייתה הסיבה הראשונה שהייתה לי להחזיק גיטרה ובכלל לשמוע מוזיקה, בדרך הספקתי להתאהב ברוק מתקדם על נגזרותיו השונות ולבוז לכל מה שנשמע "מפגר" ו"בסיסי" כמו נירוונה, רק כדי לחזור ליסודות שנירוונה הושתתה עליהם, בהערכה מחודשת, שנים לאחר מכן. לנצח אזכור אותם כגיבורי ילדות שלי, גם אם הלכתי למחוזות מאוד מאוד רחוקים מאז.

בתור ילד, נירוונה הציתה לי את הדמיון לגמרי. לא יודע להגיד מה יש בו, ב-Nevermind, אבל הוא פשוט נשמע נכון, כל תו באלבום הזה הוא נכון, אולי יותר מדי נכון, עד כדי כך שקוביין עצמו יצא נגדו מאוחר יותר וטען שההפקה שלו יותר מדי ידידותית ומהוקצעת, ושהם רצו משהו אחר. המשהו האחר הזה בא ב-In Utero, שבו נירוונה מנגנים את כל התווים הלא נכונים. זה לא נשמע כמו מיליון דולאר, זה נשמע כמו מיליון דראכמות- אבל זה האלבום האמיתי, ההכרחי, ה-quintessential של נירוונה. לא סתם קוביין אהב אותו יותר. אבל בלי Nevermind לא היה In Utero או יותר נכון- לא היינו שומעים עליו, הוא לא היה כזה חשוב או חיוני או פשוט פאקינג מבריק בלי קודמו המלומד.

אז אין לי הרבה מה להגיד על Nevermind, ובכל זאת רציתי להביא איזו זווית אחרת. אז החלטתי לכתוב קצת על רצועה אחת באלבום, ועל רצועה נוספת, מקבילה לה, ב-In Utero, שלדעתי כמעט לא זוכות לשום התייחסות, וחבל שכך. אני מדבר על רצועת ה"בונוס" או ה"רצועה הנסתרת", מה שידוע כ-Hidden Track, של האלבום- “Endless, Nameless” שמופיע אחרי 10 דקות של שקט בסוף Nevermind, ו-“Gallons of Rubbing Alcohol Flow Through The Strip” שמופיע אחרי 20 דקות (!) של דממה בסוף In Utero. שני הקטעים האלה הם לכאורה שוליים וזניחים לגמרי, אבל לדעתי מספרים חלק חשוב בסיפור של נירוונה.

נירוונה היו תמיד להקה בקונפליקט: מצד אחד, הם היו נאמנים למסורת האנרכיסטית והניהיליסטית של הפאנק. הם אהבו להתפרע, לרקוד פוגו, לקחת פטריות הזיה (תשאלו את בוטץ' ויג, המפיק של Nevermind) ולשבור גיטרות; מי יכול לשכוח את ההופעה המדהימה בטקס פרסי MTV 1992. ככאלה, הם הכירו את הצד הפרוע של החיים- עוני, סמים ורעש. מצד שני, אפילו כש-Nevermind כבר יצא, הם היו חתומים בחברה גדולה, אפילו גדולה מאוד, מה שלמעשה הגביל את הרוח האנרכיסטית שלהם; הם היו מחויבים לחוזים, הם ייצרו ים של כסף וטבעו בים של כסף וכבר לא באמת יכלו להרשות לעצמם להיות הפרחחים מהדלת ממול כפי שהם באמת רצו להיות. הפרדוקס הפנימי הזה הוא זה שגרם לקוביין להתנגד ל-Nevermind, קוביין האנרכיסט בז לקוביין שובר הקופות. זו גם הסיבה למה נירוונה מצאו אוזן קשבת אצל סטיב אלביני, אותו ראו כאיש שיחזיר להם את רוח הנעורים שהסריחה להם, לתפיסתם.

מכאן אנחנו מגיעים ל-“Endless, Nameless”. Nevermind הסתיים בקול ענות חלושה עם הבלדה (נניח) המלנכולית והנפלאה “Something in the way” שמתארת את קוביין כילד שישן במקומות מזדמנים. אורך השיר הזה הוא 3:51. והנה מגיע מה שהימם אותי בתור ילד- הדיסק לא נגמר. הטיימר של המערכת ממשיך לספור. עוד דקה, עוד דקה...ברור משהו עומד להגיע. ואתה מת לשמוע מה! אז לוחצים ברצף על הפאסט פורוורד ומעבירים עוד ועוד דקות עד שפתאום מגיעים תזמון 13:51, בדיוק עשר דקות שלמות, ופתאום זה מגיע. טו טו טו טו טו טו טו טו, טו טו טו טו טו טו טו טו..... מה זה?! זו נירוונה בהתחרעות נויז מטורפת. זה לא שיר בשום צורה, קוביין צורח שם משהו אבל זה עוד פחות ברור משאר האלבום, ומשם זה ממשיך לכמעט 7 דקות של כסאח פסיכי וחסר צורה. הג'אם הזה הוקלט בתור משהו חד פעמי לאחר אחד הטייקים היותר מוצלחים של “Lithium”. לא סתם הדבר הזה חיכה לסוף האלבום לצאת, נראה כאילו נירוונה שמרו עמוק בפנים את כל הכעס והתסכול שלהם מהאלבום שובר הקופות שלהם, ועכשיו כשכולם הלכו הם חוזרים כדי לשבור את כל הבמה ואת הכלים בג'אם טרוריסטי. עם קצת דימיון אפשר לראות השראה מהקטע האחרון באלבום הבכורה של הוולווט אנדרגראונד, “European Son”. יש סיפור מעניין מאחורי “Endless, Nameless”- חברי הלהקה רצו אותו בתור טרק נסתר אך טכנאי המיקס של האלבום השאיר אותו על רצפת חדר העריכה (נניח), ו-20,000 העותקים הראשונים של האלבום יצאו בלי הקטע. כשחברי הלהקה שמעו על כך, הכריח קוביין את אותו טכנאי להחזיר את הקטע לאלבום- עד כדי כך היה חשוב לו להכניס אותו.

אני חייב להגיד שגם היום, 7 דקות הנויז הטהור הזה נשמעות פשוט מעולה ומוכיחות איזו להקה אדירה הייתה נירוונה. איזה תיפוף סוער ומושלם של דייב גרוהל, איזה באס חופר וחזק של כריס נובוסליק (או נובוסליץ'? מישהו החליט כבר?), ומעל הכל- איזה גיטריסט מופלא היה קוביין. עד היום, לעזאזל, לא ברור לי איך הוא הוציא את הסאונדים האלה, ובתור ילד הדליק אותי לגמרי- ועד היום מדליק אותי- לחשוב שאפשר בכלל לעשות דברים כאלה עם גיטרה. משם הדרך לדברים כמו סוניק יות' או בירת'דיי פארטי כבר לא כל כך ארוכה, ועצם ההכללה של שיר כזה באלבום כל כך מסחרי ונמכר כמו נירוונה היא האנרכיזם בהתגלמותו.

עוברות שנתיים ויוצא In Utero. אלבום שבשמיעה ראשונה, שנייה, עשירית, עשרים-ית, לא ברור מה עושים איתו, עם הדבר הזה שמתעקש לא להשריש באוזן. זה לא אלבום שעושה חיים קלים וצריך פרפסקטיבה  של כמה שנים כדי להעריך ולאהוב אותו כמו שצריך. פה לא צריך טרק נסתר של אנרכיזם- כל האלבום הוא כזה, מהאקורד העקום שפותח את “Serve the Servants”. והנה, גם כאן יש שיר אחרון- “All Apologies” וגם כאן אורכו הוא, שימו לב לצירוף המקרים, 3:51. ושוב הטיימר לא פסיק אחרי שהתו האחרון נדם, למרות שכאן אפקט ההפתעה משחק פחות תפקיד. וכאן קוביין ושות' מכריחים אותך להריץ ל אפחות מ-20 דקות תמימות לפני שמתפרץ הקטע -“Gallons of Rubbing Alcohol Flow Through The Strip” (בו נקרא לו The Strip לשם קיצור). הקטע הזה שונה מ-“Endless, Nameless” בזה שניכר שיש לו מבנה ברור בהרבה, יש לפחות ריף גיטרה שחוזר ויש אפילו מילים שאפשר להבין! אבל בין "בית" ל-"בית" הקוביינים מתפרצים לאקסטזות גיטרה חופרניות ששוב מראות איזו להקה אדירה זו הייתה. בניגוד נוסף ל-“Endless, Nameless”, ששמו לא הופיע על עטיפת Nevermind, כאן שם הקטע מופיע בחוברת המילים- רק שבחוברת כתובה מילה אחת בלבד- Whatever. אכן כן.

שני הקטעים האלה מייצגים את נירוונה בשיא הפאנקיות שלה, הניהיליזם האנטי ממסדי שלה, בלי לחצים של מפיקים ובעלי אולפנים וחברות גדולות, רק שלושה רוקיסטים פרועים שחופרים למען החפירה, וזה רוקנרול אמיתי. נירוונה לא הייתה אף פעם להקת נויז אמיתית- את קוביין, בסופו של דבר, עניין לכתוב שירים- אבל הקטעים האלו מראים שאם רצו, הם בהחלט יכלו.

שנה טובה ומתוקה! יוחאי.