יום שישי, 7 באוקטובר 2011

חודש בלוז, חלק א': הכבש השישה עשר של לדבלי


בפוסט הקודם דיברתי על הטרקים הנסתרים באלבומי המופת של נירוונה, שהראו שלא רק שזו להקה של שירים מצוינים, אלא גם של נגנים מצוינים. אכן, קורט קוביין היה נגן טוב בהרבה ממה שחושבים עליו; בנוסף, בניגוד לתדמית הפאנקיסט הסתום, היה לו ידע מאוד נרחב וטעם מגוון ביותר במוזיקה ואמנות, ממש כמו ג'ון ליידון שכבר דיברתי עליו על במה זו. למשל, קוביין היה מעריץ נלהב של להקת הטרופיקליה הנפלאה Os Mutantes ואפילו ניסה לארגן הופעת איחוד שלהם. דוגמא נוספת היא אותו מקרה בו לבש קוביין חולצה של אלבום של דניאל ג'ונסטון הביזארי לאין קיץ, מה שמייד מיתג את ג'ונסטון ככוכב אינדי. אבל הדוגמא הכי מפורסמת היא הביצוע של קוביין והכנופיה לשיר העם “Where did you sleep last night” או בשמו העתיק “In The Pines”. קוביין ציין שהשיר הוא “By my favorite performer….OUR favorite performer" ואפילו ציין שהוא רוצה לקנות את הגיטרה של האמן הזה, האהוב עליו, בסכום הפעוט של חצי מיליון דולאר, ושדייוויד גפן לא מוכן לקנות אותה בשבילו.

האמן האהוב על קוביין הוא לא אחר מהאדי לדבטר, או כמו שהוא יודע ברבים- לדבלי (Leadbelly). הסיפור של לדבלי, שנפטר כמעט עשרים שנה לפני שקוביין בכלל נולד, הוא אחד הסיפורים הכי ידועים ומרתקים בתולדות המוזיקה השחורה שהיא הרי הבסיס לכל הרוק שאנו מכירים היום. לדבלי היה אמן פולק שחור (ולא ממש ניגן בלוז פרופר כמו שרבים טועים לחשוב) שניחן בשלוש תכונות שעשו ממנו אמן גדול- טכניקה מדהימה בגיטרת 12 מיתרים, קול גדול עם צבע מאוד מיוחד, ומוח גדול במיוחד עם זיכרון מדהים ובלתי נלדה לשירי עם אמריקאים. האיש זכר וידע לשחזר כל שיר ושיר שאי פעם ניגן, ואנחנו מדברים על מאות שירים, עד כדי כך שהפך לאנציקלופדיה מהלכת.


בנוסף לכל אלה, ללדבלי היו עוד שתי תכונות בלתי נפרדות מהמוזיקה שלו- כוחו הפיזי הרב, והיכולת הבלתי נדלית להסתבך בצרות עם הרשויות והחוק. עד גיל 46 הוא הספיק לרצוח אדם, אשכרה לרצוח, בקטטה, לשבת בכלא פעם אחת, לבקש חנינה מהמושל בשל יכולת השירה שלו, לקבל את החנינה (!) ולהשתחרר, לדקור עוד מישהו ושוב להיכנס לכלא. ב-1934 קרה הנס הגדול של לדבלי ואחד האירועים המכוננים של המוזיקה האמריקאית לדורותיה- מפגש של לדבלי עם שני אתנו-מוסיקולוגים שגילו עניין בבלוז ובפולק שחור, תחום שעד אז לא נחקר ולא תועד, בשם ג'ון ואלן לומאקס (Lomax), אב ובנו. השניים, לבנים כמו שלג אגב, יצאו למסע תיעוד בדרום ארה"ב ובשיקגו במטרה להתחקות אחרי שורשי המוזיקה השחורה: הם ראיינו, הקליטו ותיעדו מוזיקאים רבים ואף תמללו שירים רבים שעד אז עברו רק מפה לאוזן. מפה לשם הם שמעו על האנציקלופדיה המהלכת שנקראת לדבלי, שישב בזמנו בכלא בלואיזיאנה. השניים כל כך נפעמו מהכישרון והזיכרון של לדבלי שהם החלו לתעד אותו באינטנסיביות, הכריזו עליו כאוצר לאומי וכתבו אישית מכתב חנינה למושל. ושוב זה עבד, לדבלי שוחרר וכך למעשה החלה הקריירה המוקלטת שלו, שנמשכה 15 עד מותו ממחלת לו גריג.


מה רבה הייתה הפתעתי ושמחתי כשהגיע לאוזניי אלבום אוסף שיצא בחברת ההקלטות של ה-smithsonian institute ושמו Ledbelly sings for children, שעליו רציתי לדבר כאן. הרעיון של לדבלי, הרוצח המורשע והקשוח, שר לילדים נראה לי ביזארי ומרתק בו זמנית. באופן כללי, הנושא של אלבומי ילדים הוא מאוד מעניין: איך עושים שירי ילדים שלא יישמעו מפגרים ומתנשאים מצד אחד, ושילדים אשכרה יתחברו אליהם. מעניין שפעם בישראל השקיעו מאוד בשירי ילדים- "אישה באבטיח" של חווה אלברשטיין הוא כמעט אלבום פרוג, וכמובן "הכבש השישה עשר" ועוד רבים וטובים- והיום פשוט אין אלבומים כאלה יותר (למעט האלבום האחרון של....כן, חווה אלברשטיין!).

אז כן, השם  Ledbelly sings for children קצת מטעה. זה אינו אלבום פרופר אלא אסופת שירים, שבחלקם הקטן באמת הוקלט מול קהל של ילדים, ורובם לא- אבל הלחנים וההגשה השובבה והכובשת של לדבלי בהחלט מתאימה ל"כל המשפחה" (בערך). השירים נעים משירי ילדים עתיקים, שירי עבודה, כמה שירי בלוז, דרך קטעי גוספל ועד כמה סטנדרטים של פולק שאי אפשר בלעדיהם כמו “John Henry”. מה אומר ומה אגיד, איזה אוצר, איזו נגינה ובעיקר איזו שירה סוחפת, פשוט כיף לשמוע את האיש הזה. מה שיפה באלבום הזה הוא שהוא עובד פעמיים- גם כאלבום ילדים, שיכולים להתחבר למלודיות הכיפיות של שירים פשוטים וידועים כמו “Pick a bale of cotton” או כפי שהוא ידוע בארץ, "בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת", וגם כפשוט אלבום אוסף מעולה של לדבלי, למבוגרים. בעיניי זה מה שעושה אלבום ילדים, או כל יצירת אמנות שמוקדשת לילדים, אמנות טובה- אם הוא מדבר לילדים ול"ילדים מזדקנים". ההקלטות של לדבלי מול הילדים הם הכי יפות ומרגשות, בעיקר כשהוא מדבר אליהם בקולו הרך והמתוק, וכשהם שרים איתו יחד; יש משהו ממש מרגש באיש הזה עם ההיסטוריה הקשה של פשיעה ומאסר ממושך, כשהוא מדבר ושר עם ילדים, יש משהו ממש אנושי ויפה ברוך וביחס החם, בגובה העיניים, שהוא נותן להם. הוא לא מתנשא עליהם, הוא רואה בהם קהל לגיטימי כמו כל קהל שלו, וזה יפהפה.

 הלוואי שכל אסיר משוחרר יוכל לשיר ככה לילדים, אגב כפרות עוונות שאנו עוסקים בה ביום כיפור (ואני אגב חוטא בעצם כתיבתו והעלאתו- אירוניה דקה, מישהו אמר?). בטוח שזה אלבום שהייתי רוצה שילדיי ישמעו. אבל את הבלאגן בחיים של לדבלי אחסוך מהם, זו לא בדיוק דוגמא טובה...





תגובה 1:

  1. איזה כיף למצוא אוצר כזה. תודה

    השבמחק