ציינתי מתישהו בבלוג שאני לא
שומע המון מוסיקה קלאסית. הייתי רוצה לשמוע יותר, אבל אני עדיין מתקשה להגיע לשם;
לפעמים מכה בי ההבנה המדהימה כמה מוסיקה מהממת קיימת בחוץ שעדיין לא הגעתי אליה.
רציתי בכל זאת לספר ולכתוב קצת על אחת היצירות הקלאסיות שאני הכי אוהב, ובלי הרבה
תחרות- היצירה הכי אהובה עליי לפסנתר. פסנתר זה כלי שאני מאוד אוהב, ובעיקר-מקנא;
מעולם לא הצלחתי להשתלט עליו, ואלו שיודעים לנגן בו- כל שכן, להלחין- תמיד מעוררים
בי פליאה עצומה. היצירה הזו שאני כל כך אוהב נקראת "מוזיקה ריצ'רקטה" (Musica
Ricercata), קובץ של 11 קטעים קצרים לפסנתר, מאת המלחין המודרני
ההונגרי ג'רג' ליגטי (Gyorgy Ligeti).
ליגטי נחשב אחד המלחינים
הגדולים של המאה העשרים, והוא מפורסם בעיקר בגלל יוצר אחר, הלוא הוא סטנלי קיובריק,
הבמאי האגדי, שללא ידיעתו ואישורו של ליגטי, שילב כמה קטעים אולטרה-אוונגרדיים של
ליגטי בפסקול הסרט "2001: אודיסאה בחלל" (שלא ממש זקוק לי, אני מאמין,
כדי שאדבר בשבחו), ויותר מאוחר בסרטים אחרים. מי שראה את "אודיסאה" זוכר
כמובן את הנעימה הפומפוזית שפותחת את הסרט ומופיעה יותר מאוחר בכמה נקודת מפתח, או
את "וואלס הדנובה הכחולה" שמופיע עם הריקוד החלליות; ליגטי לא הלחין
את הקטעים האלה. הקטעים של ליגטי הם המוזיקה החללית, המפחידה והמאיימת שמופיעה
בסרט; אלו קטעים שמולחנים בטכניקה שנקראת "צברי צלילים", ומורכבת פשוט
מגושי אקורדים דיסוננטיים להחריד. מוזיקה מאוד אווירתית, שנשמעת כמעט כמו אמביינט
אלקטרוני למרות השימוש בכלים חיים, ומאוד לא ידידותית למשתמש; כמעט שיא השיאים
מבחינת מוזיקה מודרנית, ועל הסף החמקמק בין מוסיקה לרעש טהור.
אבל, "מוזיקה
ריצ'רקטה" הוא יצירה מוקדמת מאוד של ליגטי, שעדיין נשמעת כמו מוסיקה "ברורה".
וגם כאן, קיובריק השתמש באופן גאוני בקטע אחד מתוך הריצ'רקטה, שהוא כנראה הקטע
המפורסם ביותר, ואלו שלושת תווי הפסנתר הכרומטיים המעיקים שמלווים את סרטו האחרון,
"עיניים עצומות לרווחה". אודה שראיתי את הסרט ממש מזמן, ואני חיייב
לחזור אליו משום שאני מעריץ גדול של קיובריק ונדמה לי שפספסתי שם משהו מהותי; אבל
את שלושת התווים האלה אף אחד שראה את הסרט בוודאי לא שוכח. ונחזור אליהם.
אז מה הסיפור של "מוזיקה
ריצ'רקטה"? ליגטי היה עדיין בתחילת דרכו והלחין מוסיקה שאמנם הייתה מאוד
מודרנית, מתקדמת ומתוחכמת, אבל עדיין שמיעה ונגישה, שהושפעה מאוד מהגיבור שלו,
המלחין ההונגרי בלה בארטוק (Bela Bartok).
בין השנים 1951-1953, תחת עינו הפקוחה של המשטר הקומוניסטי בהונגריה באותם ימים,
הוא הלחין את מכלול היצירות הזו, שאורכו רק קצת פחות מחצי שעה, ובעיניי הוא הדבר
הכי גאוני שאי פעם נכתב לפסנתר. הקונספט מאחורי "מוסיקה ריצ'רקטה" הוא
פשוט וגאוני: ליגטי לקח את הסולם הכרומטי המערבי שמורכב משניים עשר חצאי טון ורצה
להפיק ממנו משהו מעניין ואיכותי. הוא לא רצה לחקות את ההמצאות המודרניות של זמנו,
וארנולד שנברג וחבריו כבר מיצו עד זרא את טורי שניים עשר הטונים והמוסיקה האטונלית.
ליגטי החליט שהוא ילחין מתוך מגבלות שהוא כפה על עצמו: היצירה הראשונה מתוך ה-11
חייבת להיות מולחנת משני תווים בלבד, השנייה תכיל שלושה תווים בלבד, השלישית-
ארבעה תווים, וכן הלאה והלאה, עד היצירה האחרונה, ה-11, שתכיל כבר את כל 12 חצאי
הטון המערביים. קודם כל, הרעיון של ליצור תחת מגבלות ואילוצים מאוד מוצא חן
בעיניי, בבחינת “Less is more”; זה מזכיר לי את
הספרים של ז'ור'ז פרק, שגם יצר תחת אילוצים שהכתיב לעצמו (כמו ספר שלם שמתואר בגוף
שני יחיד, ועוד כל מיני המצאות). זו פשטות ולא פשטנות, ליגטי לא ניסה ליצור
מינימליזם רפטטיבי סתם כי הוא עצלן (כפי שקורה לחלק, לא לכל , המלחינים
המינימליסטים), אלא הוא באמת ניסה ליצור משהו עמוק מתוך משהו פשוט שהולך ונעשה
מורכב ככל שמתקדמים. ולדעתי הוא הצליח פעמיים- גם ליצור מוסיקה עמוקה ומעוררת
מחשבה, וגם ליצור מוסיקה מתקשרת, שמיעה ומהנה, מה שבלי ספק קשה להגיד על רוב
המוסיקה המודרנית ה"קשה" של המאה העשרים.
ליגטי יצר כאמור 11 יצירות שכל
אחת משתמשת במספר מוגבל של תווים מהסולם הכרומטי. הוא בחר בצורה קפדנית מאוד את
התווים לשימוש, ובחירת התווים הכתיבה את אופי היצירות, שהן מאוד שונות אחת מהשנייה.
לא אלאה אתכם בניתוח מוסיקלוגי מקיף של היצירה (גדול עליי בכמה ליגות), אבל כמה
דוגמאות לגאונות של ליגטי.
היצירה הראשונה מכילה שני תווים
בלבד- התוו לה שמנוגן שוב ושוב, באופן מאוד קצבי ובכל האוקטבות של הפסנתר, והתו רה
שלמעשה מנוגן פעם אחת בלבד- התו האחרון ביצירה. ליגטי בעצם גורם לך לחשוב שאם הוא
מנגן לה, היצירה כולה היא בסולם לה מז'ור; יש כאן תחושה חזקה מאוד של סולם, למרות
שמנוגן פה רק התו לה. אבל אז, ממש ממש בסוף, הוא משחיל את הרה הזה, שמרגיש כמו
בדיחה על חשבון המאזין- אולי בעצם כל היצירה היא בסולם רה מז'ור? מאיפה בא הצליל
הזה ומה האינטראקציה שלו עם הצליל השני ועם היצירה כולה? לא ברור אם זו יצירה
"אמיתית" או תרגיל פילוסופי-מוסיקולוגי. מה שברור- זו יצירה שמכיל שני
תווים ונשמעת כמו סימפוניה שלמה, איזה יופי של שימוש בכל כך מעט חומר גלם.
היצירה השנייה היא זו שמופיעה
ב"עיניים עצומות לרווחה". כאן בחר ליגטי שלושה צלילים במרחק חצי טון זה
מזה- צלילים כרומטיים עוקבים; ברוב היצירה הוא משתמש בשניים מהם (פה ופה דיאז) שוב
ושוב ובונה מתח אדיר ומעיק שלא נפתר אף פעם. בשלב מסוים הוא משחיל תו שלישי (סול)
שמגדיל עוד יותר את הדיסוננס ועוד יותר מעיק. אני מצרף גם קטע מתוך "עיניים
עצומות לרווחה"- תראו באיזה כישרון קיובריק מנצל את הגאונות של ליגטי כדי
ליצור משהו גדול יותר מסך הכישרון של שניהם.
היצירה השלישית מכיל 4 תווים,
ואני מציין אותה משום שהיא מדגימה שוב את היופי של רעיון השימוש שבמגבלה. ליגטי
בחר לעצמו 4 תווים, ומה שיצא לו זו אשכרה יצירה שנשמעת כמו קטע ראגטיים בלוזי.
איזה יופי! מאיפה זה בא? ההונגרי הזה, הוא אמור לעשות מוסיקה ארופאית כבדה ולאכול
בלינצ'ס, לא לנגן בלוז! זה בעצם המסר של "מוסיקה ריצ'רקטה", שהוא כל כך
פשוט ומובן מאליו אבל מבוטא בצורה כל כך יפה- אופי היצירה מוכתב מחומרי הגלם; לא
סתם מוסיקה ערבית שמכילה רבעי טון נשמעת כמו שהיא נשמעת, לא סתם סולם בלוז נשמע כל
כך טוב, לא סתם למוזיקת כליזמר יש אופי כל כך מובהק- כולם משתמשים בצלילים מובחנים
ומוקפדים.
נקפוץ ליצירה השביעית, הוא
יותר נכון: ה-יצירה. אני מכריז על הקטע הזה כהכי טוב בכל המכלול, וכקטע הפסנתר הכי
יפה בעולם באופן כללי. כאן ליגטי כבר משתמש בשמונה צלילים, שלמעשה יוצרים את הסולם
סי במול, בתוספת צליל נוסף שגורם לכך שהיצירה גם מכילה את הסולם מי במול. מה
שליגטי עושה כאן מדהים- הוא מורה לפסנתרן לנגן שני תפקידים שונים לחלוטין,
סימולטנית, בשתי הידיים. ביד שמאל הפסנתרן נדרש למעשה לנגן את אחת הדוגמאות
הראשונות למינימליזם- תבנית חוזרת של שבעה תווים מהירים, שאמורים להיות מנוגנים
בנפרד לחלוטין מיד ימין. ביד ימין הפסנתרן מנגן נעימה מאוד פשוטה, בקצב ובמשקל
שונה לחלוטין מזו של יד שמאל- דבר מאוד מאוד קשה לביצוע. הנעימה של יד ימין הולכת
ומסתבכת ובנקודה מסוימת מנגנת מין קאנון עם עצמה במודולציה לסולם אחר (נשמע מסובך?
אתם לא יודעים כמה זה יפה..). איזה יופי של דבר ליגטי עושה- יד ימין הולכת
ומסתבכת, אבל יד שמאל נשארת סטטית כאילו הקליטו אותה בלופ. ממש בסוף, יד שמאל עולה
אוקטבה ועוד אחת וזה כל כך יפה שאין לי מילים לתאר. היצירה הזו כל כך יפה שאני
מצרף גם ביצוע שלה על כלי ממשפחת האקורדיונים שנקרא באיאן:
היצירה העשירית היא האגוז הכי
קשה לפיצוח כאן, יצירה אטונלית ביותר שעושה שימוש חריף מאוד בדיסוננס ומכילה כבר
כמעט את כל התווים בסולם הכרומטי. מעבר לכך שהיא מאוד טובה וקצבית, היא חשובה משום
שהמשטר הקומוניסטי החליט שהיא "דקדנטית" (בשל השימוש הרב בדיסוננס)
ולמעשה אסר אותה להשמעה. ליגטי הרגיש מאוים ע"י המשטר וזמן קצר לאחר כתיבת
המכלול עזב את הונגריה.
היצירה ה-11 והאחרונה מכילה את
כל 12 הצלילים, ובהתאמה, ליגטי החליט לסיים את הקובץ בקטע אטונלי הארד-קור, כבד,
איטי ומדפרס. כששומעים מה ליגטי יוצר מ-12 צלילים, מעניין לחזור שוב לתחילת הקובץ
ולשמוע את היצירה הראשונה שמכילה שניים בלבד. זו גדולתו של מלחין אדיר, שיכול
ליצור מוסיקה כל כך חזקה ובעלת משמעות ויופי גם מכלום וגם כאשר כל הכלים ברשותו. יותר
מאוחר, ליגטי כבר עשה מוסיקה הרבה הרבה יותר מאתגרת וקשה מזו של "מוסיקה
ריצ'רקטה", כמו מוסיקה אלקטרונית, הקטעים שתיארתי מתוך "אודיסאה
בחלל", ואפילו יצירה משונה שנקראת "קונצ'רטו למאה מטרונומים"; אבל
דווקא כאן, מוקדם בקריירה, הוא עשה משהו פשוט-וגאוני. וכבר אמרו חכמים שזה קל
לעשות משהו פשוט שיישמע מורכב, אבל הרבה יותר קשה לעשות משהו מורכב שיישמע פשוט.
יופי יוחאי, נהנייתי לקרוא וגם השכלתי קצת.
השבמחק