מברזיל ללונדון ובחזרה: קייטנו ולוזו

הימים הם ימי מחאה בוערת, כידוע לכל, ואחת השאלות שעלו היא מה צריכה להיות (אם בכלל) המעורבות של אמנים ומוזיקאים. הטענה המקובלת שאני די מסכים איתה היא שהאמנים בארץ בדר"כ לא מתייחסים ל"מצב" המדיני-כלכלי-בטחוני-חברתי. הסיבה ברורה: ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם. מפחדים על הפרנסה ומפחדים בעיקר על הזיהוי הפוליטי. לא שאני מאשים אותם, או יותר נכון, אני לא מאשים רק אותם: הקהל הישראלי הוא אולטרא-שמרן והמסר שהוא מעביר לאמנים הוא- שלא תעזו לצאת מהקונצנזוס, שלא תעזו להטיף לנו מה לעשות, ושלא תעזו לחרוג מהבון-טון. מלבד להקת הבילויים ועוד כמה אמנים שוליים אף יותר אף מוזיקאי בארץ לא ייעז להזדהות כשמאלן, ג'קו אייזנברג שילם בזמנו מחיר אישי כבד מנשוא על שהודה שלא שירת בצה"ל (אני זוכר שבן כספית פחות או יותר האשים אותו בטור ברוטאלי ואלים במיוחד בהפסד שלנו במלחמת לבנון השנייה או משהו, כאילו שאין מגזרים שלמים שלא משרתים בצבא על פי חוק אבל עזבו, לא ניכנס לזה עכשיו), ואריאל זילבר כמעט חיסל את הקריירה שלו לחלוטין בעקבות הזדהותו המוחלטת עם הימין הקיצוני. עם כאלה תקדימים מה הפלא שאף אחד לא רוצה להרים את נס הדגל.

רציתי היום לדבר על מוזיקאי נפלא שעשה את זה, שילם על כך מחיר בלתי סביר בעליל, ואז חזר בגדול לשמחת כולם, וזה האמן הברזילאי הדגול, בוב דילן הברזילאי, הלוא הוא קייטנו ולוזו (Caetano Veloso). קודם כל אקדים ואומר שקייטנו הוא הזמר עם הקול הכי יפה בעולם, קול קטיפתי ועגול ורך שמלהטט בפורטוגזית בדיוק באותה דרך שהוא מפלרטט עם אנגלית. מעבר לכתיבת השירים הנפלאה שלו וההגשה המזוהה שלו, קייטנו תמיד היה מזוהה עם השמאל הפוליטי, מעולם לא התבייש להביע את עמדותיו- ולעמוד בתוצאות הכואבות.

קייטנו היה חלק מחבורת מוזיקאים ברזילאים מהפכניים, צעירים ונועזים, שהיוו את סצנת הטרופיקליה הברזילאית, תנועה שהמניפסט היה לספוג השפעות חוץ-ברזילאיות כמו רוקנרול אמריקאי\בריטי, מוזיקה שחורה ואפריקאית והרבה פסיכדליה שהשתוללה בשנות השישים כמו אש בשדה קוצים. כמו בוב דילן ומיילס דיוויס שדיברתי על הדימיון בינהם קודם, גם ולוזו והקליקה המאוד מוכשרת שהיה חלק ממנה  (שכללה מוזיקאים מדהימים כמו ז'ילברטו ז'יל, להקת אוס מוטנטס המופלאה והזמרת מריה בטאניה, אחותו הקטנה של קייטנו שעוד נגיע אליה) עברה תהליך של מעבר ממוזיקת בוסה נובה אקוסטית עדינה למוסיקת רוק מערבית עם גיטרות חשמליות. הקליקה הזו כונתה "טרופיקליה" ולמוזיקה שהם ניגנו היה עקרון מנחה אחד- אקלקטיות. הם ערבבו מכל הבא ליד, סגנונות מוזיקליים שלא אמורים להתערבב, הרבה סמים פסיכדלים, הרבה אפקטים וטריקי אולפן ברוח התקופה. האלבומים של ולוזו, ז'יל, אוס מוטנטס ושות' היו אלבומים פרועים, מבולגנים, מבולבלים ומלאים רעיונות מוזיקליים נהדרים, ממש ג'ונגל טרופי ברזילאי של מוזיקה פסיכדלית מטשטשת חושים.

האבות המייסדים היו ולוזו וז'יל, שגם ישלמו מחיר כבד על כך. ב-1968, שנה אחרי אלבום הבכורה שלו שהיה בסגנון בוסה נובה "סטנדרטי", מוציא ולוזו את האלבום המכונן של סצנת הטרופיקליה שנקרא פשוט Caetano Veloso. האלבום הוא תמונה מייצגת של המניפסט הטרופיקליסטי ושל מה שכונה "קאניבליזם תרבותי", אלבום אקלקטי ביותר ששובר את מסך הברזל שהקיף את המוזיקה הברזילאית שעד אז סירבה לספוג תרבויות זרות. יש באלבום שני שירים חשובים ביותר להבין את הסיפור של קייטנו- שיר הפתיחה שנתן לתנועה את שמה, “Tropicalia”, והשיר “Alegria, Alegria” שהביצוע השערורייתי שלו בפסטיבל פופ ברזילאי באותה תקופה נחשב אחד הרגעים המכוננים בתולדות המוזיקה הברזילאית כולה.

אלא שאנו מדברים על שנות השישים בברזיל, שנים שבהן חונטה צבאית השתלטה על השלטון במדינה. החונטה השליטה משטר שהלך והתקשח, והם לא ראו בעין יפה כלל וכלל את חבורת הצעירים ה"היפים" והמוזיקה שלהם. הזיהוי של ולוזו וז'יל כאקטיביסטים שמאלניים, וכמה טקסטים נועזים עם אג'נדה שמאלנית בחלק מהשירים, ובעיקר רוח החופש והנעורים שתנועת הטרופיקליה שידרה, עוררו את זעם השלטון, ובצעד טוטאליטרי נעצרו ולוזו וז'יל למשך כמה חודשים והושלכו לכלא, שם גם גולחו והושפלו. השניים שוחררו רק כדי להיכלא שוב, הפעם במעצר בית לכמה חודשים נוספים. בתקופה זו הצליח ולוזו בדרך לא דרך להקליט אלבום נוסף שגם הוא זכה לשם Caetano Veloso. במחווה מסוימת לאלבום הלבן של הביטלס גם האלבום הזה זכה לעטיפה לבנה, ללא פרצופו של קייטנו, מה שהקל להבדיל בינו לאלבום הקודם שהיה בעל אותו שם. ולוזו הקליט שירה וגיטרה בליווי מטרונום בעודו במעצר בית, ומאוחר יותר הוקלטו שאר הכלים ללא נוכחותו של ולוזו באולפן מקצועי. האלבום הזה המשיך את הקו של קודמו, ויש שטוענים כי הוא אלבום הטרופיקליה האולטימטיבי. קצת לפני יציאתו הגלו השלטונות של ולוזו וז'יל ללונדון, הם עזבו את מולדתם שטופת השמש והסמבה בעל כורחם ונזרקו אל מזג האוויר הבריטי הקודר.

שלוש שנים, בין 1969 ל-1972, שהו ולוזו וז'יל בגלות בלונדון. זו הייתה תקופה קשה לקייטנו שהיה אכול מגעגועים ודיכאון, למרות שבדיעבד הוא טען שהשהות בלונדון דווקא מאוד השפיעה על היצירה שלו לטובה- פתאום היה לו מקום וזמן להיחשף לרוקנרול המערבי בזמן אמת, וגם להשפעות אחרות כמו הרגאיי של בוב מארלי. כך או כך, קייטנו הוציא אלבום אחד בלונדון, אלבום שלישי ששמו הרשמי היה Caetano Veloso אך הוא היה שונה לחלוטין מהשניים הקודמים: במקום הפסיכדלי האקלקטית והאקסטטית קיבלנו אלבום עגום, דכאוני וכבד, כמעט כולו באנגלית, שכולו עוסק בבדידות וגעגועים. בולט מעל כולם הוא השיר “Maria Bethania” שנכתב לאחותו של קייטנו, בו הוא מבקש ממנה לכתוב לו מכתב כדי לדעת שהכל בסדר שם בברזיל.

ב-1972, חזר קייטנו הביתה אחרי שלוש שנות גלות ומיד הקליט אלבום נוסף שסוגר בעיניי את הפרק הזה, והאלבום המעולה הזה, בעיניי הכי טוב של קייטנו, סוף סוף לא נקרא על שמו אלא נקרא Transa. בניגוד גמור לאלבום הדכאוני הקודם, Transa נשמע אלבום ממש שמח וקורן, ניכר שקייטנו מרגיש בבית והוא יצר אלבום היברידי, חצי באנגלית חצי בפורטוגזית, שנשמע פשוט מעולה. קייטנו חזר הביתה, הגלות  תמה וגם עידן הטרופיקליה עבר מן העולם; אבל קייטנו נשאר בברזיל והמשיך לעשות עוד הרבה אלבום טובים.