מיילס שם את האצבע בשטקר

קודם אני אנגן את זה, אחר כך אגיד לך מה זה.

מיילס דיוויס

ב-1970 הופיע מיילס דיוויס עם הלהקה שלו בפסטיבל האי וויט, ככל הנראה הפסטיבל הגדול של התקופה, שהיו בו יותר אנשים מוודסטוק (והוא גם היה הרבה יותר איכותי, עם כל הכבוד). מיילס ניגן שם קטע אחד של 40 דקות מול לא פחות מ-600,000 איש, ללא ספק הקהל הכי גדול שאי פעם ראה מופע ג'אז (ואולי יותר גדול מסכום כל האנשים שראו את דיוויס עד אז ביחד). ההופעה המפורסמת הזאת מתועדת במלואה, וממש בסוף שלה יש רגע אחד שמתרחש אולי 10 שניות שבעיניי מגדיר את מיילס דיוויס האדם: מיילס, שכל המופע לא אומר מילה או נותן אפילו מבט אחד לרפואה ברבבות שצופים בו, מפריח נשיפת חצוצרה אחרונה, ואז בשיא הנונשלנט  מסתכל לשנייה על הקהל,מרים בעצלנות גלויה את החצוצרה שלו לאות תודה אדיש במיוחד, ואז בלי לומר מילה פשוט לוקח איזה תיק צד והולך, כשחברי הלהקה שלו וגם הצוות הטכני של ההופעה מביטים בו בתדהמה. יכול להיות יותר cool מזה?

יותר מהכל, זה מיילס, ואם זה נשמע לכם מוכר- אז כן, יש המון דמיון בעיניי בין מיילס לבוב דילן. שניהם אמנים רבי פנים ופרסונות שלא רק שינו סגנונות מוזיקליים אלא גם ממש המציאו אותם; שניהם חנכו מוזיקאים רבים אחרים ונחשבים מורי דרך, על אף מוגבלות טכנית יחסית (דילן מעולם לא היה "זמר" ודיוויס מעולם לא היה חצוצרן וירטואוז); שניהם ידועים באופי מחורבן וברודניות, הן כלפי הסביבה והן כלפי הקהל; שניהם חובבי שערוריות ומהפכות; ושניהם עברו- דילן קודם, דיוויס אחר כך- תהליך של מעבר ממוסיקה אקוסטית לחשמלית. המעבר של דילן בסופו של דבר התקבל בברכה, המעבר של דיוויס עד היום נחשב שנוי במחלוקת ובעיניי רחוק מלהיות מוערך מספיק.

ה"תקופה החשמלית" של מיילס התרחשה בין 1968 ל-1975, אז פרש לחמש שנים ממוזיקה בכלל, לראשונה בקריירה רציפה של 30 שנה. האלבומים In A Silent Way ובעיקר Bitches Brew הם אלו שהתוו את הדרך החדשה של מיילס, שהיכתה בהלם את עולם המוזיקה דאז. קהל הג'אז ה"קלאסי" הזדעזע עמוקות ממיילס והאשים אותו ב-Sell Out ובגידה במקורות (שוב, בדיוק כמו דילן) ואף התנער ממנו. קהל הרוק הצעיר ששינוי הסגנון של מיילס כוון במוצהר אליו דווקא הגיב בהתלהבות בתחילה אך מאוחר יותר גם הוא הפנה עורף ככל שמיילס הקצין. לכן, בתקופה הספציפית של מיילס שעליה אדבר, ההרכב של 1973-1975, מיילס נחשב למצורע בלתי מובן, תמהוני ופאתטי שעבר זמנו- הוא עדיין הופיע במופעים גדולים אך לא היה ברור איך לעכל את המוסיקה שעשה. ממרחק השנים, ההקלטות של ההרכב המאוחר הזה של מיילס, שיא (או שפל, תלוי את מי שואלים) ה"תקופה החשמלית" שלו, מגלות מוזיקה מדהימה שבלי ספק הקדימה ועדיין מקדימה את זמנה.

למה אנשים הגיבו בכזו שליליות למעבר של מיילס? אפשר לדבר על ארבע סיבות. האחת היא כמובן המעבר מכלים אקוסטים לחשמליים: מיילס לא הסתפק רק במעבר לקלידים חשמליים וגיטרה חשמלית, הוא גם הוסיף אפקטים חשמליים לחצוצרה שלו. סיבה שנייה היא המבנה המוזיקלי: המעבר לא היה רק לכלים חשמלים אלא למעשה לרוק ולFאנק מאוד הארדקורי, ולמעשה בהרכב המאוחר הזה של מיילס כבר לא היו מלודיות או אקורדים אלא בעיקר הרבה מאוד גרוב, וההרכב של מיילס יצר למעשה מין גוש ג'לי סמיך ועתיר שכבות של נגינה וכלים. המבנה המקובל של קטע ג'אז הוא נעימת פתיחה- סיבוב סולואים-חזרה על הנעימה וסיום; אצל מיילס הנעימה הייתה כמעט בלתי קיימת ולא היה סבב סולואים מוגדר אלא כל הנגנים למעשה כל הזמן בפרונט והם מבליחים מדי פעם באיזו פראזה מוזיקלית ונעלמים חזרה לרקע, כך שלמעשה בשמיעה ראשונה לא ברור מה שומעים כאן. הגישה הזו כונתה “Everybody solos, nobody solos” והיא מאפיינת את כל המוזיקה החשמלית של מיילס, לרבות ההרכב של 73'-75' (אם כי פחות בקיצוניות, אפשר לזהות כאן סבב סולואים מוגדר יותר). סיבה שלישית היא עבודת האולפן המאסיבית של מיילס והמפיק הצמוד שלו, תיאו מאסרו (Teo Macero). בג'אז עד אז היה נהוג שלמעשה הקטעים מוקלטים באופן רציף בטייק מסוים, ללא העלאות ועריכות; דיוויס ומאסרו הקליטו את הנגנים באלבומי ה"תקופה החשמלית" במשך סשנים ארוכים מאוד עם המון טייקים והמון שעות אולפן ואז ב"פוסט פרודקשן" הרכיבו את הקטעים מעריכת הסשנים השונים. כאן יש לי הסתייגות כי אמנם העבודה של מיילס ומאסרו נחשבת לחדשנית ומוערכת אך בפועל העריכה המאסיבית הזו יצרה המון בלבול ותמיהה ולפעמים אפילו נשמעת מרושלת ושרירותית ולא תרמה הרבה להבנת החזון של דיוויס; מעבר לעריכה הרבה שאפיינה את הקטעים עצמם, אלבומים שלמים הורכבו מקטעים שהוקלטו לפעמים בהפרש של כמה שנים זה מזה וזה יצר בלבול רב. סיבה אחרונה היא הנגינה של מיילס עצמו; מיילס היה ידוע בטון עגול ורך ונגינה מאופקת, אך הוא החל לנגן בצורה חזקה ועצבנית כפי שלא ניגן מעולם, על גבול האוונגרד, וכן הוא הוסיף גם אפקטים חשמליים ובעיקר- פדאל ווא-ווא, סימן ההיכר שלו בשנים האלה. בהרכב של 73'-75' הוא גם החל לנגן אורגן חשמלי (לראשונה הוא לא העסיק קלידן או פסנתרן) וגם את זה היה קשה לעכל.

כאמור, ב-1973 המניות הציבוריות של דיוויס היו בשפל; הוא הוציא את האלבום הכי שנוא ושנוי המחלוקת שלו, On The Corner (שהיום אגב נחשב לאלבום פורץ דרך ומשפיע, למשל על סגנון האסיד ג'אז) ,אלבום שזכה להשמצות הן מצד המבקרים והן מצד הקהל. את מיילס זה לא עניין במיוחד- הוא רצה להעמיק עוד ועוד בתוך הגרוב האפל והמטונף של סליי סטון וג'יימס בראון. מבחינתו הוא חקר דרך חדשה בג'אז, אם בכלל אפשר לדבר על ג'אז בשלב הזה, ולא ממש הזיז לו "מה יגידו השכנים". הוא רצה יותר גרוב, יותר רוק, ובעיקר- יותר גיטרות. בעצם, מיילס הלך כל כך רחוק עם הקו הרוקי עד שלמעשה הוא יצר הרכב שבסופו של דבר לא הכיל כמעט נגני ג'אז ביי דפינישן.

ההרכב שמיילס בנה קודם כל התבסס על גרוב, ומיילס יצר רית'ם סקשן מדהים שכלל את הבאסיסט הצעיר והfאנקי להחריד מייקל הנדרסון, שכבר ניגן עם מיילס מ-1970, את המתופף המפורסם אל פוסטר שבאותה תקופה היה אלמוני לחלוטין, ואת נגן כלי ההקשה ג'יימס מטום (Mtume). זה היה רית'ם סקשן צפוף מאוד שיצר גרוב מלוכלך והדוק במיוחד. על אלה הוסיף דיוויס שניים עד שלושה גיטריסטים, כולם עם אפקט חזק מאוד של ווא-ווא, כאשר השחקן החשוב ביותר ואולי האיש הכי מרכזי בהרכב הזה בכלל, היה הגיטריסט פיט קוזי (Pete Cosey). זה שאתם אומרים לעצמכם עכשיו "פיט מי?" רק מעיד איזה פספוס אדיר הוא הגיטריסט המופלא הזה: קוזי גדול המימדים, שזכה לכינוי “Evil Hendrix” והתאפיין בהופעה חיצונית מרשימה במיוחד של אפרו ענק וזקן ענק, היה אשף גיטרה שהתמחה בשימוש באפקטים חדשניים ונהג להשתמש בכמה וכמה גיטרות בכל הופעה, כולן מכוונות בשיטת כיוון אחרת שהמציא. האיש חרך לחלוטין את הבמה בסולואי גיטרה מתפרצים ופרועים, עתירי חשמל ואפקטים, והיה חלוץ אמיתי וגיטריסט מאוד מאוד מקורי שרק היום מקבל הערכה. חוסר ההצלחה שלו לאחר שמיילס פירק את ההרכב הוא ממש טראגי. בנוסף לבאס-תופים-קונגוס ומערך הגיטרות האימתני, מיילס גם השתמש בנגני כלי נשיפה מתחלפים- דייב ליבמן, סוני פורצ'ון ואחרים, שניגנו סקסופונים ובאופן מפתיע כלי שמעולם (עד כמה שאני יודע) מיילס לא צירף להרכבים שלו- חליל.

פיט קוזי (ולא רג'י לוקאס, זה הגיטריסט השני)

בקיצור- מיילס הקים לו הרכב חדש שכמעט כולו הורכב מאלמונים או נגנים שלא מסתובבים בחוגי הג'אז. היה עוד מאפיין לנגנים האלה- הם כולם היו צעירים ממיילס בלפחות שני עשורים, אם לא יותר. באופן מרתק, מיילס תמיד ניגן איכשהו עם אנשים בני 25-30: משנות הארבעים, אז ניגן עם צ'ארלי פארקר שהיה מבוגר ממנו, דרך שנות החמישים אז ניגן עם קולטריין וקאנונבול אדרליי שהיו בני גילו, שנות השישים בהן ניגן עם הרבי הנקוק וחברי ה"חמישייה השנייה" שהיו צעירים ממנו בעשור ועד להרכב הנוכחי; נראה שמיילס דאג שתמיד יזרום סביבו דם צעיר וטרי. בניגוד לזאטוטים הלא מנוסים, מיילס עצמו כבר התקרב לגיל 50, אבל זה ממש לא גרם לו להיות רגוע יותר, להיפך- הוא ניגן עם ההרכב הזה באופן הכי הרפתקני ושובר גבולות שלו. בנוסף, מיילס החליט לראשונה בקריירה שבהרכב הזה לא יהיה קלידן קבוע והתחיל לנגן אורגן בעצמו; מיילס ממש לא היה קלידן וירטואוז אבל האורגן הפסיכדלי שלו, גם הוא עם אפקט ווא-ווא (בנקודה הזו ההרכב כולו נראה כמו פרסומת לאפקט, כשגם מיילס בחצוצרה ואורגן, גם הגיטריסטים וגם הבאסיסט הנדרסון משתמשים באפקט באופן כבד), תרם המון אווירה לסאונד הג'אז הפסיכדלי, בהתאם לרוח התקופה. צריך להבין שהתקופה הזו הייתה מאוד קשה למיילס באופן אישי- הוא סבל מבעיות בריאותיות קשות, דיכאון והתמכרות לקוקאין ואלכוהול, ועדיין הוא הצליח להנהיג הרכב כל כך מהפכני ומשונה.

ההרכב הזה בעיקר הופיע ולא הקליט הרבה; ההופעות של ההרכב הזה התאפיינו בג'אמים ארוכים מאוד, שאמנם היה להם אופי מוגדר ואפילו שמות אבל כמעט לא הורכבו ממלודיות (מקסימום ריף של באס או כמה אקורדים חוזרים, לא יותר מזה). הקטעים הם פשוט גושים מהפנטים של קצב, שמיילס מנתב ומנהל ביד רמה. בשונה מגישת “Everybody solos nobody solo” כן ניכר סבב יותר מסודר של סולואים, כשפיט קוזי מקבל הרבה מאוד זמן סולואים. יש שלושה אלבומי הופעה מההרכב (כולם כפולים)- ההופעה המצוינת Dark Magus שהתרחשה בקרנגי הול, וצמד הופעות מאותו יום בפסטיבל ביפאן שמתועדות באלבומים Agharta ו-Pangaea. משלושת האלבומים האלה, Dark Magus הוא הטוב והמפוקס ביותר ומראה מה ההרכב הזה באמת ידע לעשות. באופן משמח ביותר יש המון המון חומר ביוטיוב ואפשר להתרשם שם איזה הרכב טוב זה, ונורא כיף לראות איך מיילס שולט שם בעניינים. זה לא פאנק כייפי בסגנון של סליי סטון או מגניב כמו ג'יימס בראון; זה משהו הרבה יותר אפל וקשה להבנה ושמיעה, יש משהו נואש ומטורף במוזיקה הזו, היא אפילו מפחידה. חשוב לציין כי תגובות הקהל היו הרבה פעמים עוינות עד עוינות מאוד, כפי שמספר נגן כלי ההקשה מטום באיזה וידאו שראיתי. למיילס זה כאמור לא הזיז.

הקלטות האולפן המעטות של ההרכב יצאו באלבום המעולה והכפול גם הוא Get up with it (שבאופן אופייני לחוסר הקוהרנטיות והבלבול בעריכה של מיילס ותיאו מסרו, מכיל גם קטעים שהוקלטו לפני ההרכב הזה, חלקם תמוהים למדי) שיצא ב-1975. יש כאן שני קטעים בולטים במיוחד, כל אחד בן יותר מחצי שעה: “He Loved him madly” מחווה עצובה ומרגשת ויפהפייה לדיוק אלינגטון שנפטר כמה חודשים לפני ההקלטה, קטע אווירתי קודר במיוחד ופסיכדלי במיוחד (נשבע לכם שהאורגן של מיילס ממש מזכיר את הקלידים של ריצ'ארד רייט בפינק פלויד המוקדמים) שנבנה מאוד מאוד לאט (רק אחרי 11 דקות מתגבש גרוב אמיתי, מיילס נכנס עם החצוצרה לראשונה רק בדקה ה-16). בריאן אינו, דווקא אחד שהצהיר לא פעם כמה הוא שונא ג'אז, טען כי הקטע הכמו-מינימליסטי הזה מאוד השפיע עליו, ובלי ספק חברי קאן יכלו לנגן את הקטע הזה גם הם . הקטע השני הוא “Calypso Frelimo” הכאילו-לטיני שהוא בלי ספק הקטע הכי טוב שההרכב הזה אי פעם עשה ובעיניי אחד מהקטעים הכי טובים בכלל שמיילס אי פעם הקליט- זה היה בלי ספק החזון שלו, גרוב סוער ומטורף שפשוט לא נגמר, וכולל חלק איטי וכבד שבו מייקל הנדרסון מנגן אולי את תפקיד הבאס הכי שמן ומטונף ששמעתי בחיי. קטע מושלם בעיניי.

 עטיפת get up with it

כאמור, ההקלטות האלו הם הקצנה של תהליך שמיילס עבר, והתהליך הזה בהחלט נתן בו את אותותיו. מיילס של שנת 1975 היה מותש, שרוף לחלוטין, חולה, מכור לסמים ולמין וחסר השראה. ולראשונה אחרי למעלה משלושים שנות קריירה, הוא לקח פסק זמן ממוזיקה. Get Up With It  היה האלבום האחרון שלו ב"תקופה החשמלית, האחרון בחברת התקליטים קולומביה לאחר 18 שנים מאוד פוריות ובערך 30 אלבומים, האחרון שלו עם תיאו מסרו כמפיק, ובהחלט סוף של עידן. רק ב-1980 מיילס חזר לנגן.וכאמור, עד היום יש ויכוח לגבי ההרכב הזה, האם זה ג'אז, מה עושים עם זה והאם זה טוב ליהודים. ברור שמיילס הקדים את זמנו. מכיוון שאני לא מעסיק את עצמי בקיטלוגים ובהגדרות יותר מדי, אני פשוט חושב שזו מוזיקה טובה. תיקון: זו מוזיקה בת-זונה. 

פיט קוזי נפטר לאחרונה, אבל ככה הוא נשמע בשנים האחרונות: