אייזק הייז הוא אחד הגיבורים
לא מושרים של המוזיקה השחורה לדורותיה. האיש אמנם זכור לטובה בשל הפסקול האגדי
לסרט הבלקספלויטיישן האולטימטיבי "שאפט", אבל בסופו של דבר הוא כנראה
ייזכר פחות בשל פועלו המוזיקלי הענף ויותר בתור דמותו של שף ב"סאות' פארק"
(לא שצריך להתבייש בזה, הייז עשה תפקיד ענק). אבל בכל זאת, מדובר באחד מענקי הסול.
וב-1969 הוציא הייז את מה שבעיניי הוא המאסטרפיס הבלתי מעורער שלו, אלבום שהוא אבן
דרך בתולדות המוזיקה השחורה, וגם אלבום שמגדיר מחדש את המושג
"מגלומניה", שנקרא Hot
Buttered Soul.
עד האלבום הזה, השני של הייז,
הוא היה בעיקר איש של מאחורי הקלעים- מפיק, מעבד, נגן הקלטות לעת מצוא וכו', בחברת
ההקלטות האגדתית Stax. אלבומו הראשון של הייז, שנקרא Presenting Isaac Hayes, חמק מתחת לרדאר ולא השאיר שום
חותם משמעותי. הייז כמעט שפרש מהפרונט המוזיקלי, עד שקיבל הצעה ממנהלי החברה
להקליט אלבום חדש. אבל הייז, נחש שכמותו, התנה את האלבום המדובר בכך שיינתן לו
חופש יצירתי מוחלט. אגיד זאת שוב, כי זה מאוד מאוד חשוב- חופש יצירתי מוחלט.
הייז קיבל אותו. והוא לקח את
החופש הזה מאוד ברצינות. הוא החליט שהאלבום הבא שלו יישנה את פני מוזיקת הסול,
יגדיר אותה מחדש, יפרוץ את הגבולות. והוא הלך מאוד מאוד רחוק. הוא לקח את הרכב
נגני האולפן The Bar-Kays, הרכב פאנקי משופשף, לקח כמה
זמרות ליווי, ונכנס לאולפן. שכחתי משהו? אה כן, גם תזמורת שלמה. ושקים מלאים של
ביטחון עצמי, חוצפה, וכן- שיגעון גדלות, אין עוד דרך להגדיר את זה. מי שאחז בעטיפת
האלבום ב-1969 בוודאי נדהם לראות אלבום פאנק-סול שחור אמריקאי שמכיל בסך הכל רק 4
שירים. שניים בכל צד. הקצר ביניהם אורכו 5 דקות (יש אנשים שגם זה ארוך בשבילם).
הארוך ביותר אורכו, רחמנא ליצלן, 18 דקות תבין ותקילין! בשביל אלבום רוק מתקדם
סטנדרטי, או אלבום ג'אז מאותה תקופה, זה סביר, אבל לאלבום סול?!
ערס, אבל עם נשמה. הייז
וזה מתחיל בבום אדיר. פתיחה
סופר דרמטית, ארבעים ושתיים שניות בגן עדן- חצוצרות, כינורות שמימיים, זמרות
ליווי, משום מקום הדבר הענק הזה שנקרא הכישרון של אייזק הייז נוחת עליך במלוא
הדרו. ארבעים ושתיים שניות אורכת האקספוזיציה הזו, והיא כל כך מדהימה עד שנראה
שהייז יכול היה לסיים את האלבום כבר כאן. ואז זה משתתק ומתחיל מעין סולו גיטרה
סליזי ואיטי במיוחד. רק אחרי שתי דקות מבציע קולו של הייז, ששר כמו אריה פצוע, ורק
אז אפשר לזהות שהשיר הוא בעצם לא אחר מ-“Walk on By”,
הקלאסיקה הידועה והטחונה של ברט בכרך. משם זה ממשיך הלאה, באיטיות וסליזיות, הייז
לוקח את הזמן ולאט לאט מותח את השיר (בסך הכל שני בתים במקור!) על פני לא פחות
משמונה דקות, ואחרי כל המשחק המקדים הזה מתפוצצת כל הלהקה לארבע דקות אורגזמטיות
עם כינורות ועוד סולו גיטרה, ללמדכם שגם האלבום הזה, כמו אלבומי מוזיקה שחורה
רבים, נועד לשמש פסקול חדר מיטות.
שני השירים הבאים הם פחות
מרשימים, השיר בעל השם הקליט והקצרצר Hyperbolicsyllabicsesquedalymistic”", השיר המקורי היחיד באלבום,
מתחיל טוב מאוד, עם מקצב פאנקי סופר דביק (שגם סומפל עד זרא בהמון שירי היפ הופ,
אגב) ויש לו גם מילים מגניבות אבל אחרי 3 דקות מתחיל ג'אם אינסטרומנטלי שנמתח על
פני 6 דקות ולמען האמת- לא קורה בו משהו מאוד ראוי לציון, ואין הצדקה אמיתית לזה
שהשיר הוא בן 10 דקות ולא 3. צד א' של האלבום נגמר ומתחיל צד ב' עם שיר בשם “One
woman”, בלדת סול נהדרת והשיר
ה"נורמלי" היחיד בדיסק שאורך כמו שיר נורמלי, מין אתנחתא למפלצת האגו של
אייזק הייז- פשוט שיר, בית פזמון בית.
ואז מגיע השוס האמיתי. הקטע הרביעי, שאורכו 18 דקות. כאן
המגלומניה של אייזק פשוט מרחיקה שחקים וזה תענוג לא נורמלי. זה מתחיל בשקט בשקט,
כאשר האורגן מנגן אקורד ארוך רצוף והתופים והבאס נותנים מקצב שקט ומדויק בצורה
מדהימה- כמעט כאילו הפטיפון נתקע- ואז אייזק מתחיל במונולוג. ספוקן וורד. ככה
להכין את האווירה. זה חופש יצירתי מלא- להייז לא בא להתחיל לשיר, הוא קודם רוצה
שתיכנס לאווירה. והוא מתחיל לדבר, על כוח האהבה, על מה שאנשים עושים בגלל האהבה,
על השיר שהוא עומד לשיר, שכתב אותו אחד מגדולי כותבי השירים של זמנו, על ההוא
שההיא מוציאה לו את הנשמה יום יום ועל היום בו הוא מחליט לעזוב, וכל המונולוג הזה
אורך לא פחות מ-8 דקות, כאילו הזמן בעולם קפא וכל מה שנשאר זה לשמוע את בועת
הזמן\חלל בה לכודים הייז והלהקה שלו, ואז, אחרי 8 דקות על השעון, פתאום כאילו
מישהו לחץ פליי- והשיר מתחיל, תכל'ס. השיר הוא השיר המאוד מפורסם “By
the time I get to phoenix” (שגם ניק קייב ביצע אותו באלבום
הקאברים המופלא שלו), וגם כאן, הייז מורח באיטיות מלכותית ומחושבת שיר שבמקור הוא
מאוד קצר, רק שלושה בתים, ואז מגיע מין פזמון חוזר של שני אקורדים שהייז מותח
ומותח עוד ועוד ומכניס עוד כינורות ועוד חצוצרות ועוד ווליום ועוד תופים עד שזה
מגיע לקליימקס אדיר שנגמר בפיצוץ קוסמי. ואז רגיעה קטנה, אקורד אורגן ארוך לסיום,
וזהו.
רק מישהו מוכשר כמו הייז יכול היה לעשות אלבום כל כך מנופח
וראוותני ולצאת מזה בכבוד. מה זה כבוד, כאומר אלבום היסטורי ומבריק. יותר מאוחר
הייז עשה גם את פסקול ל"שאפט" ובכלל נכנס להיסטוריה. בין השאר הספיק גם
להקים לייבל עצמאי, לפשוט רגל, לפרוש מוזיקה, לעשות קאמבק בניינטיז ולדובב כאמור
את שף. איש גדול היה, מלא בעצמו, והוא ידע את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה