הקימונו הוא ביתך, שמור עליו

כשדיברתי על סגנון השירה המשונה של מארק בולאן הזכרתי שהקול הילדותי והגבוה שלו דומה לקול של ראסל מאל מספארקס (Sparks). וכאן הבמה קצת לספר על ספארקס ועל אלבום המופת שלהם, בעיניי אחת הפנינות של הגלאם רוק ואלבום גאוני בכמה ובכמה רמות, Kimono My House מ-1974.

ספארקס הם שני אחים, אמריקאים מלוס אנג'לס במקור, רון וראסל מאל (Mael). שאר הנגנים הם בסך הכל שכירי חרב (מיומנים ומוכשרים) שמגשימים את החזון המופרע של השניים, בעיקר של רון. כבר בתחילת דרכם בלטו האחים בחריגות שלהם. ובמוזיקה שלא ממש יישרה קו עם מה שמסביבם. בצר להם הם עברו למקום בו היה סיכוי שמישהו יבין אותם- לונדון, שם התפרסמו ושם הקליטו גם את Kimono.

הלהקה הזו מושתת על שני יסודות עיקריים- כישורי הכתיבה יוצאי הדופן של רון שכותב כמעט את כל החומר (מילים ולחנים), וכישורי השירה יוצאי הדופן של ראסל. רון כותב שירי פופ, אבל זה רק עלק פופ- הם אמנם מאוד רקידים, עליזים, רוקיסטיים במהותם אבל מתחת לפני השטח, כשמאזינים קצת יותר לעומק וגם קוראים את המילים מגלים שם עולם ציני ביותר, מעוות למדי, עם הרבה הומר שחור וטונות על גבי טונות של שנינות. בנוסף, גם המוזיקה עצמה היא רק הסוואה של פופ סטנדרטי- אלמלא העיבוד הגלאמי, על גבול הקיטש לפעמים, אפשר היה לחשוב שמדובר בעצם בהרכב רוק מתקדם ואפילו קצת מטאל, רון שובר שוב ושוב נוסחאות פופ מקובלות וגורם לך לחשוב שאתה שומע פופ- אבל אתה בעצם שומע אוונגרד, או יותר נכון- אוונט-פופ, מין שעטנז מאוד מעניין שגם בריאן אינו באלבומיו הראשונים וגם ג'ון קייל מאוד התמחו בו- למתוח את הגבולות המוגדרים של שיר פופ ולשבור את החוקים, בין אם זה בעיבוד חדשני, הלחנה לא שגרתית או מילים חתרניות. אם כל אלה לא מספיקים רון גם אימץ לעצמו את אחת הפרסונות הבימתיות הביזאריות ביותר ברוק אי פעם- הוא גידל לעצמו שפם צ'פליני\ סטאליני\ היטלראי, עטה על עצמו בגדים אולד פאשן במכוון כמו שלייקס וז'קטים משובצים ובעיקר עשה פרצופים מאוד משונים, כפי שניתן לראות בהופעות. ראסל מאל, לעומת זאת, היה כוכב הלהקה בפרונט, והוא תרם בעיקר סגנון שירה מאוד ביזארי- שירת פלצטו כמו-אופראית בסולמות מאוד מאוד גבוהים, תוך קפיצה מאוד מוצלחת מעל לכל המהמורות הלשוניות שרון הציב שם בשבילו. ראסל אמר שסגנון השירה הזה התפתח למעשה בטעות- רון פשוט התעקש שראסל ישיר את השירים בסולם שרון הלחין אותם במקור, גם אם זה מצריך שירה בגבהים שרק כלבים יכולים לשמוע.

רון וראסל מאל

אחרי שני אלבומים שלא ממש עשו רושם אבל כן קנו להם סוג של מעמד קאלט למביני עניין, השניים מגייסים הרכב מצוין של נגני ליווי- באס גיטרה תופים- שיעמדו מאחוריהם, וב-1974 נכנסים לאולפן להקליט את האלבום. ואיזה אלבום, איזו אסופה אדירה של שירים מעוותים, פרברטים, סרקסטיים, ביזאריים שמבוצעים בצורה כל כך טובה. כבר מהפייד אין הדרמטי של הקלידים של רון בשיר הראשון, “This town ain’t big enough for the both of us”, ברור שזה אלבום לא שגרתי בעליל- ראסל מלהטט במילים הבלתי אפשריות ובלחן המתפתל בטבעיות משולמת, וכששאר הלהקה פורצת פנימה לאחר סאונד אפקט של יריית אקדח ורוכבת על פזמון חוזר מאוד מאוד מאוד כובש, אתה שואל את עצמך בפעם הראשונה- מה לעזאזל הולך פה, זה לא מתחבר לכלום וזה ממש עושה סחרחורת. וכששומעים את המילים, לעומק!!!!, מגלים מין מלחמת מילים הזויה שמכילה מפציצים צבועים חאקי שמפציצים את הירושימה, קרנפים ופילים מסתערים, קאניבלים ועוד כל מיני ישויות שבדרך כלל לא מתארחות ברדיו או במה שאמור להיות שיר פופ. וזו הגאונות הגדולה של רון מאל והלהקה- זה פופ, אבל פופ אינטליגנטי ולא מתחנף. השירים אמנם מאוד קליטים וכיפיים אבל הם עוסקים בנושאים מאוד לא שגרתיים ללהקת פופ כמו מיומנות מינית, נרקסיזם\ אוננות, בגידות, בעיות משפחתיות והרבה תסכול מיני. חלק מהשירים ממש הולכים רחוק- כמו השיר “Here in heaven” שמתאר את נקודת המבט של מתאבד בגן עדן לאחר התאבדותו שמקונן על אהובתו שנדרה להתאבד איתו יחד אך השתפנה ברגע האחרון, ובפזמון מגיעה אחת השורות הציניות ביותר ששמעתי בחיי- “It is hell knowing that your health will keep you out of here for years and years and years". שיר אחר מתאר בעל בוגדני שמתבאס קשות מבואו של חג המולד הממשמש ובא, משום שהוא חייב לבלות אותו עם אשתו המשעממת. או השיר “Equator”, מכת הסיום הניצחת של האלבום ומתאר בחור שקבע עם אהובתו להיפגש בקו המשווה אבל היא הבריזה לו. הפרסונל פייבוריט שלי הוא השיר “Talent is an asset”, שיר מבריק להחריד שמתאר את הוריו של לא אחר מאלברט איינשטיין הצעיר (!!) ואת ניסיונותיהם הפאראנואידים לגרש מסביבו כל מי שעשוי "לקלקל אותו".

לצמד האחים יש הרבה מאוד אלבומים, אני חייב להודות שאני מכיר רק את "קימונו" ואלבום נוסף שיצא אחריו, Propaganda שהוא טוב מאוד אבל לא טוב כמו "קימונו". למרות שזו להקה סך הכל קצת נשכחת, למרבה האבסורד "קימונו" היה הצלחה מסחרית אדירה- האחים מאל פשוט צחקו כל הדרך אל הבנק, ובזמן שראסל מאל שר על מפציצים בדרך להירושימה זרקו עליו תחתונים וחזיות. ובצדק מוחלט- ככה הייתי רוצה שהפופ שלי יישמע: חצוף, מאתגר, בלתי שגרתי ומאוד מאוד כייפי. לא בטוח שהייתי רוצה לפגוש את רון מאל- מי שכותב כל כך ציני ומושחז חייב להיות בנאדם מאוד לא נחמד ומשונה. אבל הייתי שמח לדעת לכתוב ככה....