אלברט הקדוש

היום אקדיש פוסט ארוך במיוחד לאמן שאני מאוד אוהב, אחד האמנים הידועים- או ידועים לשמצה, תלוי את מי שואלים- בעולם הג'אז בכלל ובעולם הפרי ג'אז בפרט. אני מדבר על האחד והיחיד, דמות מאוד מיוחדת ושונה שבין אם אוהבים או לא אוהבים אותה ואת פועלה- אי אפשר להכחיש שהיא מרתקת, וזהו הג'אזיסט פורץ הדרך אלברט איילר.

איילר שייך לקבוצה מצומצמת של יוצרים שאני מאוד אוהב- סיד בארט, קפטיין ביפהארט, מארק בולאן מהפוסט הקודם, רוברט וויאט, ג'ונתן ריצ'מאן- שכמו פיטר פן, פשוט מעולם לא התבגרו; הם נותרו ילדים הרבה דמיון, אומץ, תושיה ו"חוצפה" והרבה מאוד כישרון. כמו כל אלה, היצירה של איילר היא יצירה של ילד, עם דמיון של ילד וגם כלים של ילד. קצת כמו ביפהארט, דוגמא מובהקת של ילד גאון בגוף של אדם בוגר ואיש שאינני יכול לדמיין את עולמי התרבותי בלעדיו, איילר לא התעניין כלל בכללי ומוסכמות הכלי שבו ניגן, הסגנון המוזיקלי שבתוכו פעל והחברה שה הוא חי; כבר משלב מאוד מוקדם הוא זנח לחלוטין את מה שכונה בזמנו "ג'אז" והמציא שפה וגישה חדשות לחלוטין. עוד משהו שמשותף בין השניים הוא שהם יצרו מתוך מוגבלות, מתוך צורך לכופף את החוקים כך שיתאימו למגבלות הטכניות שלהם- ביפהארט לא ידע לנגן כמעט שום כלי במובן המקובל וגם איילר לא שלט בטכניקות מסורתיות של ג'אז, או שמראש החליט לוותר עליהם- הוא מעולם לא ניגן בופ או בלוז "סטנדרטיים" והנגינה שלו באה לחלוטין ממקום אחר מהג'אזיסטים שפעלו בזמנו. מה שאיילר המציא היה בזמנו כל כך שובר מוסכמות שפעמים רבות הוא לא הצליח למצוא מוזיקאים שיבינו מה הוא עושה,ויותר מכך- הוא עצמו הודה שהוא בקושי מבין מה הוא עושה. בשל כך היצירה שלו מאוד לא אחידה מבחינה איכותית, אך כאשר הוא כן מצא את האנשים שהצליחו לתקשר איתו התוצאה פשוט מדהימה.

מהי בעצם ההמצאה של איילר? איילר הוא פשוט ילד מתחרע, אין דרך אחרת להגיד את זה. קודם כל, האיש לקח את הסקסופון ופשוט הפך אותו על פיו- הוא העז לנגן חזק מאוד, עם המוןןןןן ויברטו והמון לכלוך, הסולואים שלו הם פשוט התפרעות לכאורה כאוטית וחסרת הגיון על כל המנעד של הסקסופון, כולל ההתמחות הגדולה של איילר- צלילי אלטיסימו שבהם באמצעות טכניקה מיוחדת ניתן לנגן צלילים גבוהים בהרבה, כמעט שתי אוקטבות לפעמים, מעל המנעד הסטנדרטי של הכלי. חוצמזה, איילר למעשה הכתיב לסגנון שלם איך להישמע- הרכב חסר קצב למעשה שהדגש הוא על התקשורת בין הנגנים ועל מרקם צלילי על חשבון קצב ומלודיה. פרי ג'אז היא למעשה מוזיקה שמה שחשוב בה הוא הדינמיקה בין הנגנים- הרכב פרי ג'אז טוב הוא כזה שהנגנים יודעים לשמוע אחד את השני ולתקשר, אחרת זה פשוט קבוצה של אנשים לא קשורים שסתם מחנטרשים על הכלים שלהם באופן לא מושכל. אז למה בעצם לשמוע את כל הרעש הזה- פה נכנס סגנון ההלחנה וההגשה המאוד, מאוד, מאוד ייחודי של האיש. איילר הצליח לכבוש את הקהל שלו בזכות מלודיות פשוטות מאוד, ילדותיות מאוד, שהיו אנטיתזה מוחלטת לסיבוכים ההרמוניים, על גבול המתמטיקה היישומית, של הג'אז בתקופתו- קצת כמו המלחין אריק סאטי בזמנו, שהדהים את בני תקופתו בנעימות מאוד מאוד פשוטות דווקא בשיא ההמצאות ההרמוניות של המוזיקה המודרנית. הוא העז לכתוב מלודיות של שני אקורדים, והקטעים שלו נשמעים כמו שירי ילדים. יותר מאוחר, איילר שילב סגנון מאוד מיוחד של נגינה קבוצתית של שילוב של מארשים צבאיים, שיר עם ותזמורות מריאצ'י מקסיקניות עם אלתור קבוצתי קקופוני ובלתי מתפשר, ועם ההרכב הנכון זה פשוט נשמע לא מהעולם הזה.

אבל זה עדיין לא מסביר למה איילר ממשיך להשפיע ולרתק כל כך, עד היום. הסיבה היא פשוטה- איילר הוא אמן מרגש. מאוד מרגש. בניגוד למשל לפסנתרן ססיל טיילור, (ההשפעה העיקרית של איילר שנדהם לשמוע את ההרכב של טיילר בשוודיה ולהבין לראשונה שיש עוד אנשים שמנגנים כמוהו) טכנוקרט מיזנטרופ שמנגן מוזיקה מאוד מנוכרת, כשהסקסופון של איילר מרעיד את עור התוף בזעקת שבר נשברת- אתה פשוט מאמין לו; והוא מאמין בעצמו ובמוזיקה שלו במאת האחוזים. אלברט היה חייזר מוזר, ללא ספק לא מאוזן ולא לגמרי שפוי (וגם סמים פסיכדליים בתקופה מסוימת לא סייעו לשלמות הנפש), שעולמו הורכב מרוחות רפאים, שדים, מלאכים וקוסמים (כפי שהופיעו בשמות הקטעים שהלחין), ושהאמין בכל ליבו שהמוזיקה שלו היא מתת אל, בכל הרצינות. לא סתם הציטוט הכי מפורסם שלו הוא: “if the people don’t like my music now, they will”. ציטוט נוסף מפורסם שלו הוא- "אני לא מנגן תווים, אני מנגן רגשות", וזה בעצם כל העניין- כמו מינגוס שאישיותו המופרעת נטמעת לחלוטין במוזיקה המופרעת שלו, כך גם איילר הוא-הוא המוזיקה שלו- מחורעת, משונה, ומאוד מאוד אמיתית ומרגשת. את איילר לא עניינו סולמות, לא אקורדים ולא שום דבר ממה שמלמדים באקדמיה למוזיקה במחלקת הג'אז- פאק איט, האיש חי בסערת רגשות ילדותית והוא פשוט ניגן אותה, וניגן אותה כל כך טוב. כך שלמעשה המוסיקה של איילר היא איזון בין מוזיקה מאוד "יפה" למאוד "מכוערת". חשוב לציין שאלברט גם זוהה כאחד מהנציגים של הכוח השחור- צעירים שחורים עצבניים שמותגו כאנטי ממסדיים וכיוצרים נגד הממסד הלבן והמדכא. עוד נקודה אחרונה היא שאלברט היה אדם מאוד רוחני, על גבול ההיפיות והניו-אייג', שגם זה היה דבר יוצא דופן בג'אז עד הופעתו של איילר, וגם זה קנה לו הרבה אוהדים- דווקא מעולם הרוק.

ניתן לחלק את הקריירה המאוד קצרה של איילר- מהתקליטים הראשונים ב-1962 עד מותו המיסתורי ב-1970- לארבעה תקופות (עד כדי כך היה פועלו קצר וסוער)- מהתקופה השוודית שבה בעיקר ניגן עם נגנים שלא הבינו בשיט מה הוא עושה, דרך ההרכב עם המתופף סאני מאריי וגארי פיקוק, משם להרכבים שבהם שילב את אחיו דון איילר, דמות מפתח בהבנת הקריירה והאישיות של איילר, ועד התקופה האחרונה לאחר שדון עזב ועד מותו של אלברט. בדרך כלל התקופות השנייה והשלישית נחשבות הכי טובות שלו. אתן סקירה על כמה אלבומים טובים וחשובים מתוך כמות נכבדה מאוד של הקלטות שאיילר עשה.

בצעירותו איילר ניגן בהרכבי רית'ם אנד בלוז, פרט חשוב מאוד להבנת הראש- איילר מעולם לא ניגן בופ ולמעשה מרית'ם אנד בלוז הוא עשה את קפיצת הדרך שלו לסגנון הפרטי שלו. איילר סיים את שירותו הצבאי בסוף שנות השישים, וקצת כמו עוד אחד מאליליו, אורנט קולמן, גם הוא לא הצליח למצוא אנשים לנגן איתם. כבר אז איילר ניגן מאוד חריג ומוזר. בצר לו הוא נסע לשוודיה (איילר תמיד היה פופולרי באירופה, לעומת התעלמות כמעט מוחלטת באמריקה) ולמרבה הפלא הוא מצא שם כמה אנשים לנגן איתם. אלבומו הרשמי הראשון נקרא My name is Albert Ayler, והוא אלבום שווה האזנה משתי סיבות: האחת היא הזדמנות לשמוע את אלברט הצעיר- כבר אז חסר גבולות וחריג לחלוטין מכל מה שמסביבו, וגם כשהוא מנסה לנגן סטנרדרטים של ג'אז הוא לא מצליח להתאפק מלהתעלל ולשחוט אותם, כאילו אין לו שום יכולת לנגן אותם "רגיל"; סיבה שנייה היא מצב מאוד מעניין בו הנגנים שאיילר מנגן איתם לא מבינים- אבל בכלל- מה אלברט עושה, וכך לא משנה כמה רחוק הוא הולך- הם ממשיכים לנגן בופ רגיל לחלוטין. דוגמא מרשימה לחוסר הקשבה מוחלט, ופיסת היסטוריה מעניינת.

כאמור, הדבר החשוב ביותר עבור איילר מהחוויה השבדית היה המפגש עם הלהקה של טיילור. לראשונה פגש איילר אנשים דומים לו שרוצים לנגן כמוהו: פתוח, בלי קצב מוגדר מראש, דיסוננטי, אטונלי, לא מוגבל לסולמות ואקורדים, ולא מתפשר. מאה אחוז הבעה עצמית. איילר בעיקר הסתדר עם המתופף של טיילור, סאני מאריי, עוד חלוץ ודמות חריגה שהשתמשה בתופים לא ככלי קצבי אלא ככלי נגינה שנותן מרקם. ביחד עם הבאסיסט גארי פיקוק הם עברו לנגן בניו יורק. אחת ההקלטות הראשונות שלהם, ב-1964, נקראת Goin’ home- זהו האלבום הכי "נורמלי" של האיש בו הוא מנגן הכי שקט ורגוע, השירים הם קטעי גוספל ושירי עם ישנים שהם בעצם אבות המזון האמיתיים של איילר ולא צ'רלי פארקר, וזהו אלבום מאוד מרגש כי בניגוד לסטנדרטים של ג'אז מהאלבום הקודם, איילר מטפל בשירים האלה- עדיין, לא קטעים מקוריים שלו- ביד מלטפת ועם המון כבוד, כמעט ביראת קודש. זה אלבום לכאורה מאוד זניח אבל אני מאוד ממליץ לשמוע אותו- אלברט נשמע כאן שברירי ומאוד לירי וזה אלבום חשוב כדי להבין את הסיפור של האיש. ואיזה צליל מדהים יש לו כאן. וכאן גם התמימות של אלברט נוגעת ללב- אף ג'אזיסט שקול בדעתו לא יקליט היום ביצוע ל-“When the saints go marchin’ in”, זה פשוט נדוש מדי, אבל שום דבר לא נדוש בשביל ילד-גבר כמו איילר.

המפץ הגדול מתרחש ב-1964, כשאיילר ושות' איכשהו מצאו את המפיק ברנרד סטולמאן שהקים לייבל עצמאי בשם .ESP כאן הקליט איילר את אלבומו המפורסם ביותר, Spiritual Unity, שבו לראשונה הסגנון הייחודי של איילר יוצא לאור באמת. סופסוף יש לו נגנים- מאריי ופיקוק- שמבינים מה הוא עושה. איילר מנגן את הנעימות הילדותיות, כמעט מפגרות שלו- כולל שיר הנושא של איילר, “Ghosts” שמבוצע באלבום פעמיים ומאז בוצע כמעט בכל אלבום אחר של איילר- בהתרחעות מקודשת, ולראשונה נותן לעצמו במה לנגן בסגנון ההזוי והשבור שלו כמו שהוא רוצה, כשפיקוק ומאריי מקשיבים לו ונותנים לו גיבוי מלא. התוצאה היא מאסטרפיס אמיתי של ג'אז ואחד האלבומים החשובים והמשפיעים אי פעם.

ההרכב של איילר עושה הרבה מאוד רעש ומעורר מהומת אלוהים בג'אז, שבאותם שנים עובר עוד ועוד זעזועים וקריאות תיגר. רבים טוענים שאיילר הוא זוועה איומה ונוראי, מעטים שומעים ומבינים כי מדובר בגאון מהפכני (למשל ג'ון קולטריין שהפך לסנדק הגדול של איילר והודה שאיילר הוא השפעה מאוד גדולה עליו, למרות שאיילר היה צעיר ממנו בעשור). בכל מקרה, איילר סבל כל חייו מחוסר עבודה ועוני נוראי, והוא החליט לחזור לנגן קצת באירופה, איפה שעוד קצת גילו אליו סימפטיה. הוא הוסיף להרכב שלו את החצוצרן המדהים דון צ'רי, חצוצרן הבית של אורנט קולמאן ומוזיקאי מדהים בפני עצמו שאוונגרד ויחס עוין אליו היו לחם חוקו. הם הקליטו מעט מאוד ביחד אבל אלו בעיניי- ואני לא היחיד- ההקלטות הכי הכי טובות של איילר אי פעם, בעיקר הסשנים שיוצרים את האלבום The hilversum Sessions  שהוקלטו בהולנד ויצאו לאור באופן רשמי רק לפני כמה שנים. הכימיה בין איילר לצ'רי פשוט מדהימה.

בערך בשנת 1965, צ'רי עוזב ואיילר עושה את הצעד שהשפיע הכי הרבה על מהלך הקריירה שלו ועל מהלך חייו- צירופו של אחיו דון להרכב. בניגוד לעמדות משפחת איילר, שהייתה בסך הכל משפחה נוצרית פשוטה מאוהיו, דון נכנס לעסקי השואו ביזנס ועל אלברט הוטלה האחריות לדאוג לו. היו לדון שתי בעיות- אחת היא שלמעשה הוא לא ידע לנגן, ואלברט אמנם הכריח אותו ללמוד אבל דון בהחלט לא היה נגן גדול. הוא היה מספיק טוב בשביל הנעימות הפשוטות של אלברט אבל הסולואים שלו תמיד היו מאוד מוגבלים, ולמעשה הוא אחד הנגנים החובבניים ביותר בתולדות הג'אז. בעיה שנייה היא שדון היה חולה נפש, והיה מאוד קשה לעבוד איתו; למשל, בנקודה מסוימת הוא פיתח אשליית גדולה שלפיה הוא למעשה האיש במרכז ההרכב והסולואים של אלברט באים על חשבון הסולואים שלו. כמו כן הוא חירב חלק מסיבובי ההופעות של ההרכב בשל התנהגותו הלא יציבה, וזמן קצר לאחר כניסתו להרכב עזבו מאריי ופיקוק, הנגנים הכי טובים שאיילר אי פעם ניגן איתם. איילר מצא נחמה בדמות המתופף המעולה ביבר האריס וחבורה מתחלפת של באסיסטים. כאן המוזיקה של איילר השתנתה- הדגש היה על נעימות מתוחכמות וארוכות הרבה יותר עם תפקידים כתובים יותר, והאלתורים גם הם היו קבוצתיים כאשר כמה נגנים מתחרעים בו זמנית, כך שהמוזיקה בעצם מתכתבת עם  ימי ניו אורלינס של תחילת המאה ועושה מין שילוב של ישן ומודרני בצורה מאוד מעניינת וייחודית. בשלב מסוים צירף איילר גם צ'לן וכנר וההרכב הפך להיות עוד יותר קיצוני. אבל למעשה מדובר בהרכב מאוד מיומן שעבד מאוד טוב ביחד- בהינף יד של איילר ההרכב היה חותך מנגינת מלודיה כמו-מקסיקנית להתחרעות היסטרית משותפת וחוזר חלילה בתיאום מושלם. שווה להאזין להופעה Lorrach, Paris 1966 ולאלבום ההופעות בגריניץ' ווילאג', וכן לאלבום המעולה Love Cry שכבר יצא לראשונה בחברה גדולה- Impulse! בעקבות דרישתו של קולטריין.

אבל כאמור, כל זה נגמר כשדון התחרפן סופית ועזב את ההרכב ב-1967. אלברט הואשם ע"י המשפחה בדרדורו של דון אל הטירוף, מה שגרם לאלברט עצמו להתחרפן. ההרכב של איילר התמוסס והוא נשאר אמנם חתום לחברה גדולה אך ללא שום כיוון ודרך. זו התקופה האחרונה של אלברט שמתאפיינת באלבומים לא טובים ובלבול; בתחילה ניסה לחזור לשורשי הרית'ם אנד בלוז ולנגן משהו יותר מסחרי, כולל שירה, אך זו הייתה נפילה קלאסית בין הכסאות- הסגנון החדש לא באמת היה מסחרי, ולעומ"ז אלברט הוקע ע"י מעריציו והואשם בהתמסחרות. האלבום New Grass מ-1969 מייצג את הניסיון ללכת בכיוון הביזארי הזה של אוונגרד ורית'ם אנד בלוז. זהו כנראה אלבומו המושמץ ביותר של איילר, אבל אני חייב לציין שהוא דווקא נפלא מרתק- אמנם השילוב הזה לא סביר בעליל אבל איילר מנגן בצורה נפלאה ואפילו הגיונית, הקשר בין שורשי האר'נ'בי של איילר לנגינה החופשית נשמע מובן וטבעי לחלוטין ולדעתי האלבום הזה, על אף שהוא האלבום הכי פחות מייצג של איילר, הוא חובה למי שרוצה להבין את איילר לעומק.

ב-1969 פגש איילר זמרת בשם מארי פארקס שהפכה להיות בת זוגו והאמרגנית שלו וגם כתבה לו שירים, אך פארקס נחשבת מין יוקו אונו כי היא אמנם לא הייתה מאוד מוכשרת והחומרים שכתבה לאלברט אינם מדהימים אך היא כן ניהלה אותו בצורה מאוד כוחנית. האלבום הראשון שעשו יחד נקרא Music is the healing force of the universe ולמרות שהוא רחוק מהשיאים של אלברט הוא בהחלט  סוג של הצהרת הסייט אוף מיינד של אלברט ועל כן הוא אלבום שווה וחשוב, ויש בו כמה ביצועים ווקאליים מרשימים של מארי ושל אלברט עצמו (לצד כמה קטעים אינסטורמנטליים גרועים למדי).לאחר מכן הקים אלברט הרכב חדש, שאמנם לא היה טוב כמו קודמיו אבל נראה היה כמו התאוששות; גם היה נראה שאלברט מתבגר קצת וניגן בסגנון קצת יותר מלודי ואכיל. ההרכב הזה, עם מארי פארקס כזמרת וסקסופוניסטית שנייה, יצא לסיבוב הופעות מאוד מצליח בצרפת שלמרבה המזל הוקלט, כמו באלבום ההופעה הכפול nuits de la foundation maeght. איילר זכה שם לתשואות מקיר לקיר.

למרבה הצער זה היה סיבוב ההופעות האחרון שלו. סיפור החיים של אלברט החל לסגור עליו- העוני, הזוגיות המורכבת עם פארקס, האשמה והדיכאון על המחלה של אחיו והשדים הפרטיים שלו פשוט היו יותר מדי. בנובמבר 1970 אלברט הנזעם יצא מביתו בניו יורק ללא ידיעה לאן הוא הולך; גופתו נמצאה במימי האיסט ריבר עשרים יום אחר מכן, כאשר נסיבות המוות לא ברורות היום (ככל הנראה התאבדות, אך היו שהפיצו שמועות שהוא נרצח). כך נקטעה קריירה של כוכב שביט בוער שאת הבום העל קולי שלו שומעים עד היום.

קישורים:
בן שלו, מבקר המוסיקה האהוב עליי מ"הארץ", על איילר
My name is albert ayler- דף הבית של סרט דוקומנטרי מומלץ ביותר על איילר