דינוזאורים ג'וניור, או: זה הקטן גדול יהיה

-->

Child star protegé of Mister Gormez
Who said you'd go far
Child star,
they do not see just what a precious gem you'd be

אחרי שפרקתי את מה שהיה לי לפרוק על מרגול ושות', אפשר לנשום לרווחה ולחזור לדבר על מה שאני באמת אוהב: צ'רקסים שמנגנים סטרווינסקי על פחיות שימורים. העולם נראה הגיוני שוב. אבל לא בצ'רקסים עסקינן, אלא בבריטים. לא הרבה, כולה שניים. יותר נכון אחד וחצי. הם צעירים, הם מוזרים, הם מקסימים, וכששמעו אותם לראשונה ב-1968 אף אחד לא שיער שתוך כמה שנים אחד מהם יהיה ה-כוכב של תקופתו ומוזיקאי נערץ עד היום.

טירנוזאורוס רקס, יותר מאוחר טי. רקס, לא כל כך מוכרת לעולם מחוץ לבריטניה וכמעט לא מוכרת כלל בארץ. אבל בשנות השבעים, עם פריצת עידן הגלאם רוק, הלהקה הזו נחשבה לתקופה לא ארוכה כיורשי הביטלס, לא פחות, ומארק בולאן, הלב והמוח הנצחי והדינוזאור האמיתי בסיפור הזה, מפלצת תהילה לא קטנה, היה סופרסטאר ענק. בולאן, גוד אולד ג'ואיש בוי חולמני עם פרצוף של מלאך, רעמת שיער מיתולוגית וקול של ילדה על טריפים, פחות או יותר המציא את טרנד הגלאם רוק- הוא הקדים אפילו את בואי, כך מספרים (אגב, הם היו חברים מאוד טובים). הסגנון של טי. רקס היה מין היבריד מוזר של רוק כבד, רוקבילי ובוגי, מאוד מסחרי ונוצץ אבל מאוד מאוד סוחף. ממש סוחף- מספרים שבנקודה מסוימת מכירות אלבומי הלהקה היו שישית (!!!) מכלל מכירות האלבומים בבריטניה, ואנחנו מדברים על פאקינג שנות השבעים בבריטניה- תקופה של פריחה מוזיקלית מדהימה.

מי היה מאמין שההתחלה הייתה הרבה הרבה יותר צנועה. בתחילת דרכה, כשהלהקה עדיין נקראה טירנוזאורוס רקס, היא הורכבה בסך הכל משניים- בולאן, ילד מוזר וחולמני עם קול שלא נשמע כמותו וסגנון שירה שלא נשמע כמותו עד אז, ואסיד פריק הזוי בשם סטיב פרגרין טוק ( ששם הבמה שלו הוא על שם דמות מ"שר הטבעות"), שהיה במקור מתופף אך נאלץ למכור את הסט כך שנשארו לו רק כמה כלי הקשה ובונגוס. באורח פלא איכשהו שמע אותם טוני ויסקונטי (שאותו תיארתי לפני כמה פוסטים- מפיק על שבואי חייב לו המון, אם כי בתקופה עליה אני מדבר גם ויסקונטי היה די אלמוני) והחליט שהם מספיק מוכשרים ומיוחדים כדי להקליט אותם. מי שבאמת התאהב בהם היה שדרן הרדיו האלמותי ג'ון פיל, שניסה לדחוף אותם. וכך יצא ב-1968 האלבום הראשון של דואו הפולק הפסיכדלי, אז יקירי דור הסיקסטיז, שזכה לשם המאוד קצר:

My people were fair and had sky in their hair…but now they’re content to wear stars on their brow.

בואו נפרוס את הקלפים מיד: האלבום הזה מושתת על שני דברים ושני דברים בלבד- כשרון הכתיבה של מארק בולאן, וכשרון השירה של מארק בולאן. שכחו מהבחור השני- הוא זניח. זה לגמרי אלבום סולו. קצת כמו האינקרדיבל סטרינג באנד שאני כל כך אוהב, השירים- כולם פרי עטו של נחשו מי- הם פנטזיות ילדותיות נפלאות, משהו בין טולקין ומיתולוגיות שונות לסיד בארט (ששני החברים אגב מאוד העריצו); מכונית פורד מוסטאנג מתערבבת עם נשים אפגניות וליליפוטיים והארה קרישנה ומה לא, הכל כמו חלום ילדותי מתוק מתוק, פשוט כיף לשמוע שירים כל כך מנותקים וחיים בעולם משל עצמם. המוזיקה היא ערבוב מאוד מוצלח ואופייני לתקופה של בלוז, פסיכדליה ופולק, כאשר העיבודים מאוד מאוד פשוטים- בולאן על גיטרה אקוסטית שבדר"כ כלל פורטת אקורדים בלבד, ופרגרין טוק על בונגוס ושמונצים אחרים. אבל זה לא רק מה שמיוחד באלבום- מה שעוד מיוחד זה איך בולאן שר. לבולאן קול מאוד לא שגרתי שבכלל נשמע מאוד נשי, יש לו נטייה לעשות ויברטו מאוד בולט בסוף פחות או יותר כל משפט, יש לו דיקציה של ילד בן 4 וגם אם המילים הן לפעמים הגיוניות- קשה מאוד להבין אותן מאיך שבולאן שר . אבל בעצם אני חושב שהקול של בולאן מאוד השפיע על זמרים אחרים- אני שומע שם למשל את ראסל מאל, סולן "ספארקס" הנפלאה, ואפילו זמרים מודרניים יותר כמו ג'ואנה ניוסום וגם קצת ג'ק וויאט- תשמעו בעצמכם ותבינו על מה מדובר.

אני באופן אישי מאוהב באלבום הזה כבר כמה שבועות. הדואו בולאן-טוק החזיק מעמד עוד שני אלבומים, פחות או יותר באותו סגנון, וזכה למעמד של הרכב פולחן בחוגי האנדרגאונד הפסיכדלי האנגלי, או במילים אחרות- להקה שהיפים מסטולים אוהבים. אז נפרדו דרכיהם בעקבות בעיות הסמים של טוק (בולאן, למרבה התדהמה, לא לקח סמים באותה תקופה- איך הוא הצליח לכתוב ולשיר ככה, אלוהים יודע). אחר כך בהדרגה עבר בולאן לחשמלית, הוסיף עוד נגנים ודי מהר הפך לאגדה ולהצלחה הגדולה- אליל הטינאייג'רים של תקופתו. אבל לפעמים, לפני שנהיים גדולים, מתחילים בקטן, וממש ממש מוצלח.