יום שבת, 10 ביוני 2017

חודש ביפהארט, חלק ב': מנגינות שנדלקות ונכבות



אחרי שהתחלנו את חודש ביפהארט עם אלבום הבכורה המופתי Safe as Milk, אנחנו מגיעים ישר אל המנה העיקרית, והיא הסגנון האישי כל כך שלו, שאני קורא לו ביפהארטיזם. הסגנון הזה פותח על ידי הקפטן ומאג'יק באנד שלו בשני אלבומי מפתח, כנראה החשובים ביותר בקריירה שלו, הלא הם Trout Mask Replica המפורסם כל כך, ו-Lick My Decals Off Baby שלטעמי הרבה יותר טוב- למעשה האלבום האהוב עליי שלו. את הפוסט הזה אני מתכנן לכתוב מתחילת הבלוג, שש שנים פלוס, ויש לי הרבה מה לומר בגלל שביפהארט כל כך מרכזי לתפיסת המוזיקה שלי. אז זה יהיה פוסט ארוך אבל מאוד מאוד מושקע ובאמת מלא באהבה.

תקציר הפרקים הקודמים- Safe As Milk יוצא, אבל לא זוכה להצלחה מסחרית גדולה. הקפטן מתעלף (סוג של) בהופעה חשובה מאוד, מה שגורם לביטול הופעתה המתוכננת של המאג'יק בנד בפסטיבל הפופ האגדי במונטריי, מה שגורם לריי קודר, גיטריסט הפלא שביפהארט השקיע מאמצים אדירים בגיוסו, לעזוב את הלהקה. ביף מעדכן קצת את ההרכב ונכנס להקליט את מה שתוכנן להיות אלבום כפול בשם It comes to you in a plain brown wrapper. מפיק האלבום "מחבל" (לפי גירסאתו של ביף) במיקסים של האלבום והופך אותו לאלבום סופר פסיכדלי על סף המגוחך, ובסופו של דבר יוצא מזה אלבום יחיד, Strictly Personal, לטעמי מאלבומיו החלשים ביותר (אם כי אני בהחלט ממליץ לשמוע את הטייקים השונים של השירים שלו, שיצאו כחומרי בונוס ב-Safe As Milk ובמקומות אחרים- הם הרבה יותר טובים מהאלבום עצמו).


לאחר מכן קורה תהליך לא ממש מובן שבו ביף משנה את הלהקה שוב, ובעיקר מפתח שיטה חדשה להלחנה, עיבוד וניהול הלהקה- וזהו הביפהארטיזם, סגנון מוזיקה ייחודי לחלוטין שאני חושב שאין לו שום ממשיכי דרך מובהקים (והקוראים מוזמנים לתקן אותי). החזון של ביף היה לשלב את הבלוז הבסיסי עליו גדל והכיר עם מוזיקה קלאסית של המאה העשרים, כשסטרווינסקי הוא השראה ברורה (אני מנחש שבהשראת הקולגה-חבר ילדות- מפיק- מתחרה זאפה), עם שירה אבסטרקטית וסוריאליסטית, ועם הפרי ג'אז האוונגרדי של שנות השישים- קולטריין, קולמאן, אלברט איילר. על כל אלו הוא יישם שיטת הלחנה שניתן לכנותה בשם "כאוס מאורגן".

ביף התיישב על פסנתר, כלי שלא שלט בו ולא למד לנגן עליו, ופתח מכשיר הקלטה בצד. במשך כמה חודשים (הוא טען שזה לקח לו שמונה שעות וחצי, פיקציה ביפהארטיסטית מובהקת, אל תאמינו אפילו לרגע) הוא הקליט סקיצות, פרגמנטים שונים ומשונים באורכים לא קבועים, שהיו למעשה אלתורים מוחלטים. ביף היה בור מוחלט בכל הקשור לתיאוריה של המוזיקה, לסולמות, למשקלים. הוא פשוט ניגן את מה שהוא שמע בראש ואת מה שהאצבעות שלו אפשרו לו לעשות.

אבל אלו עדיין לא היו שירים. השלב הבא היה לאחד את הפרגמנטים האלו למשהו כולל. כאן נכנס לתמונה ג'ון "דראמבו" פרנץ', מתופף הלהקה. ביף, בגדול, הביא לו את שק הפרגמנטים האדיר הזה והטיל עליו את המטלה האדירה של להדביק את הכל לשירים מוגדרים פחות או יותר, ולארגן את העיבודים ללהקה. פרנץ' שמע את הפרגמנטים, כתב אותם לפרטיטורות, ארגן אותם ונתן לחברי הלהקה ללמוד אותם, כשביף היה מפקח על התהליך. מי שרוצה להעמיק בצורת העבודה הזו מוזמן להקשיב לראיון בן כמעט שעתיים שערך המלחין והמוסיקלוג סמואל אנדרייב עם דראמבו, בו הוא מסביר על אופן העבודה המשותף.

השלב השלישי היה לעבוד עם הלהקה. ביף וכל הלהקה עברו לגור, כקומונה, בבית בפרבר בלוס אנג'לס. במשך כמעט שנה, חברי הלהקה התאמנו על 25 השירים שמרכיבים את האלבום (לא כולל שלושה נוספים שמבוצעים א-קאפלה ע"י ביף עצמו). אני לא יודע איך הם הצליחו לעשות את זה- לשרוד בתנאי רעב, תוך כדי מניפולוציות פסיכולוגיות אכזריות ואף ככל הנראה אלימות פיזית של ממש  מצידו של ביף ששלט בהם כמו ראש כת- אבל בסופה של השנה הזו הם הצליחו לנגן את השירים הבלתי אפשריים האלה מתוך שינה. כך, הונצחו האלתורים הלא שגרתיים של ביפהארט ליצירות של ממש שיש לשחזר אותן במדויק.


מדובר, אולי, במוזיקה הכי מורכבת שלהקת רוק כלשהי אי פעם ניגנה, כולל להקות רוק מתקדם כמו ג'נטל ג'יאנט וכו', וכולל המאת'רס של זאפה על שלל גלגוליהן. משום שהמוזיקה של ביף הייתה בו זמנית פוליריתמית ופוליטונאלית, שתי מילים שביף לא הכיר ולא ידע מה הן אומרות. פוליריתמית- מרובת מקצבים; בהרכב של שתי גיטרות-באס-תופים, לעיתים ארבעת הכלים ניגנו מקצב שונה לגמרי זה מזה. פוליטונאלית- מרובת סולמות- שתי הגיטרות לעיתים ניגנו סולמות מנוגדים, והבאס למעשה לא מנגן שורשים ולא מקצב, אלא מתפקד כגיטרה שלישית לכל דבר- גם היא בחוסר סינכרון מכוון עם שאר הכלים.

למעשה אין פה מה לדבר על סינכרון בין הכלים בכלל- זה החוסר סינכרון ביניהם שמכתיב את אופי השיר, מה שנוצר מאי ההתאמה הבולט והגס ביניהם. יש לציין כי ב-Trout Mask Replica כן היו פה ושם שירים מונוריתמיים ומונוטונאליים כמו 99.9999% משאר השירים בעולם, אבל רמות הסיבוכיות בשירים באלבום יכלו להגיע לכדי טירוף מוחלט.

מה שמדהים במיוחד הוא, שעל אף שהאלבום לפעמים יכול להישמע כרעש ראנדומלי- הוא כלל וכלל לא היה כזה. על כל פרגמנט של כל כלי הייתה הקפדה מוחלטת, וביף באמת התנהג כאילו הוא הלחין את כל הקטעים האלו בכוונה תחילה וברצינות גמורה- חברי הלהקה למדו את השירים תוך משמעת קפדנית, וטעויות מצד חברי הלהקה התקבלו בצורה קשה ביותר (יש לציין עם זאת שבחלק גדול מהזמן ביף לא נכח בחזרות- לא ברור איך זה קרה אבל הוא הצליח לגרום לחברי הלהקה להתמסר למוזיקה שלו בצורה טוטאלית). אתם מוזמנים לראות את הסרטון הבא, שבו סמואל אנדרייב מנתח ביד אמן במשך חצי שעה את השיר הראשון בלבד (!!!) שפותח את Trout, שאורכו רק קצת יותר מדקה וחצי (!!!!!!!!)- גם אם אתם שונאים את ביפהארט (ואם כן אז מה אתם עושים פה לעזאזל...), אתם פשוט חייבים לראות את אנדרייב מדבר ברהיטות ובאינטליגנטיות רבה כל כך על מוזיקה, פשוט מרתק:



התוצאה- בעזרתו של זאפה שעזר לחבר'ה להקליט- הייתה Trout Mask Replica, אלבום אימתני מאין כמוהו. 28 שירים שנפרשים על פני ארבע צדדי ויניל וכמעט שמונים דקות, מכסים מגוון אדיר של נושאים (מהשואה ועד רפרנסים של המלחין סטיב רייך) ומכילים עשרות ומאות פרגמנטי מוזיקה קטנים. חשוב לציין גם את הסאונד של האלבום- ביפהארט, בהחלטה יוצאת דופן ובניגוד גמור לרוח התקופה (אנחנו מדברים על סוף הסיקטיז), התעקש על הפקה מאוד מינימליסטית, בלי שום אפקטים של הדהוד או משהו בסגנון, מה שאתם שומעים באלבום הוא כמעט אחד לאחד מה שנוגן באולפן, הצליל של הגיטרות הוא בדיוק מה שיוצא מהמגברים, וגם זה הפך לסטנדרט באלבומים של ביפהארט שמצייתים לחוקי הביפהארטיזם. כנראה שהטראומה מהאלבום Strictly Personal  הייתה כואבת מדי. או כמו שהגדיר את זה אחד הגיטריסטים באלבום ואולי הגיטריסט הכי מזוהה עם ביפהרט, ביל הארקלרוד שזכה לכינוי zoot horn rollo- "Plug it in and play the shit".





כך נולד אחד האלבומים הכי מפורסמים- וידועים לשמצה- בתולדות הרוק; אלבום שהחריגות והמוזרות שלו יצרו מונומנט של ווט-דה-פאק, שעד היום הוא ציון דרך לכל מה שקשור לאוונגרד וביזאריות. ביפהארט, שידע בהחלט מה יש לו ביד, עבד גם שעות נוספות כדי לתת לו מוניטין עוד יותר משונה- כמו הטענות הפיקטיביות שהוא כתב את כל האלבום תוך שמונה שעות וחצי, או שהנגנים כלל לא ידעו לנגן לפני הקלטות האלבום והוא, ביפהארט, הוא זה שלימד אותם.

על Trout כבר נשפכו אלפי מילים והוא למעשה לא מרכז הפוסט הזה. זה היה האלבום הראשון של ביף ששמעתי. בגיל 18, עם ההיכרות שלי עם זאפה, שמעתי שיש את האיש הזה ביפהארט שהוציא אלבום שאי אפשר לשמוע. ידעתי שאני חייב לשמוע אותו. מאוד התלהבתי בזמנו, ואפילו כתבתי עליו ביקורת ב"שרת העיוור" (שהיא כל כך גרועה עד שאני לא נותן לה לינק, אם מישהו רוצה לראות כמה רע כתבתי לפני 15 שנה אז שיגגל את זה). אבל היום יש לי לא מעט הסתייגות מ-Trout. יש באלבום הזה המון המון קלאסיקות של ביפהארט, אבל הוא סובל ממה שאני מכנה מוגזמות יתר.

קודם כל- התוכן מוגזם. יש כאן באמת שירים שבהם חמישה נגנים מנגנים חמישה שירים שונים בתוך אותו שיר- זה באמת חומר קשה. בעיקר אני מתקשה להסתדר עם שתי הגיטרות של זוט הורן רולו והגיטריסט השני שקיבל את השם  Antennae Jimmy Semens (שזה, אם תהיתם, אפילו לא קרוב לשמו האמיתי)- הם נשמעות דומה מדי, ומעמיסות את המח בשלל תדרים גבוהים מתנגשים. דבר השני- האורך מוגזם, זה פשוט אלבום ארוך מאוד מאוד ויש בו הרבה קטעים שאפשר היה לקצץ.

ועכשיו הגענו לממתק של הפוסט, Lick My Decals Off Baby, הבייבי הגדול והאמיתי של ביף. חולפת שנה, Trout הופך מיד לקלאסיקה של ביזאריות, והלהקה משתנה שוב- ובצורה דרסטית שתכתיב את האלבום הבא. השינוי הכי מהותי הוא הדחתו של ג'ון פרנץ' כמעבד המוזיקלי של הלהקה, והחלפתו בביל הארקלרוד. פרנץ' למעשה פוטר מהלהקה זמנית ולפי האגדה נזרק ע"י ביף מחדר מדרגות. השינוי השני הוא עזיבתו של אנטנה ג'ימי סימנס, מה שהותיר את הארקלרוד כגיטריסט בודד, אם כי לדעתי אפשר בהחלט להחשיב את באסיסט הלהקה, מארק "רוקט מורטון" בוסטון, כגיטריסט לכל דבר, משבצת שאליה הוא בסופו של דבר נכנס באלבומים הבאים. ושינוי אחרון הוא הכנסתו של מתופף נוסף- ארט טריפ, פליט מוכשר במיוחד של המאת'רס של זאפה (המוזיקאי הראשון אך לא האחרון לעבור מזאפה אל ביפהארט). טריפ, אשף כלי ההקשה, ניגן גם מארימבה- ועל כן כינה אותו ביף "אד מארימבה".


ביף השתמש באותן שיטות הלחנה וניהול הלהקה, ויצא לו מוצר מוזיקלי דומה ל-Trout- אבל האח הצעיר הרבה יותר מוצלח מהאח הבכור. יש כמה סיבות למה אני אוהב את האלבום הזה בהרבה, אבל הסיבה הראשונה והכי חשובה היא- שזה פשוט אלבום שכיף לשמוע. בניגוד ל-Trout שהוא אלבום כבד ומסורבל ששוקל כמו מאה טון, Decals איכשהו נשמע הרבה יותר קליל. אני חושב שזה שילוב של שינויי ההרכב בלהקה- בעיקר המעבר משתי גיטרות לאחת, והתוספת של המארימבה החצופה של ארט טריפ- עם החומרים עצמם שהם איכשהו יותר מתחלקים בגרון, אולי בגלל שביף התמקצע קצת על הפסנתר והפיק דברים שנשמעים פחות אקראיים ויותר מלודיים, איכשהו.

את הכיף הזה אפשר להרגיש על השיר הראשון באלבום, שיר הנושא, שהוא גם אחד השירים הכי מבריקים שמישהו אי פעם כתב על סקס בעיניי. הלהקה פורצת ללא התראה במקצב מקרקש ומשקשק, שתוך עשר שניות, בבפיהארטיות אופיינית, נשבר לחלוטין וחותך למשהו אחר לגמרי, וביף פותח את הגרון בשורות הנפלאות האלה:
Rather then I wanna hold you hand
I wanna swallow you whole
And I'm gonna lick you everywhere it's pink
And everywhere you think


איזו בהמת סקס מופלאה! כמה ליבידו וכמה מוג'ו מושפרץ בארבע השורות האלה, והמג'יק באנד עצמה פשוט מנגנת סקסי. משם המסע שלנו רק מתחיל- עם Dr. Dark שהאינטרו שלו נשמע כאילו כל השירים באלבום מנוגנים סימולטנית (מישהו אגב עשה את זה עם Trout והעלה ליוטיוב, זה גאוני), עם I love you big dummy המטופש והמהנה כל כך עם המפוחית הכי עקומה בעולם, עם המטאטא שארט טריפ מנגן עליו בשיר The Buggy Boogie Woogie וביף צורח "I gotta keep sweeping and sweeping, and there's still too many feet"...., והמארימבה המדהימה הזו של ארט טריפ לכל אורך האלבום, והסיום עם השיר הכי בלתי ניתן לשמיעה של ביפהארט אי פעם, Flesh Gordon's Ape, שמורכב משלושה ערוצים- ערוץ אחד של הלהקה, ערוץ אחד של שירה, וערוץ שלישי שבו מחרטט ביפהארט על כמה סקסופונים בו זמנית- הקקופוניה הכי היסטרית שהוקלטה אי פעם.


אני חייב רגע לתת עוד פוקוס לליריקה הביפהארטיסטית, כי היא מתלבשת על טכניקת ההלחנה הביפהארטיסטית כמו כפפה. בעקבות חזרתה למסך של "טווין פיקס" האהובה אני בסוג של בינג' בתוכי גוף היצירה של דיוויד לינץ' (מה שאולי יוביל לפוסט נפרד), ואני חושב שביף הוא סוג של מקבילה בעולם הרוק ללינץ'- או ההיפך; הסוריאליזם שלהם מאוד דומה בעיניי, ביחד עם תחושת חוסר החיבור שלפעמים גובלת ב"הכל הולך". והנה דוגמא אחת מני רבות מאוד, השיר הנפלא "The Clouds are full of wine":

The clouds are full of wine
Not whiskey or rye
‘n the sky is full of bluebrains,
Bluejays, mermaids
Bluebrains, bluejays, bluebirds, mermaids
bluejays, bluebirds, rainbows
‘n the night is full of rhinestones,
Pinecones, telephones
‘n the sky is full of rhinestones, pinecones, telephones
Wolfhowls, milkcows
Shadows to some hows
‘n the clouds are full of wine
Not whiskey or rye
‘n the sky is full of bluebrains,
Baboons, rhinos, fools ‘n buffoons
‘n my eyes are full of bloodbones,
Snowcones, serenaders ‘n sen-n-n-oritas
‘n so on…
Melodies that go on, go on,
Go on, go on, go on, go on,
Go off, go off, go off, go off




ויש כאן עוד המון שירים טובים ונפלאים, לא אתעכב עכשיו על כל אחד ואחד, אבל האמת שמי שעושה את האלבום לכל כך פאקינג טוב הם המאג'יק בנד עצמם, בהרכב הכי טוב שלהם לדעתי אי פעם. אין לי הסבר איך הצליח ביפהארט לארגן סביבו קבוצה כזו מוכשרת של אנשים, ולשכנע אותם לנגן את החומרים שלו, האיש שלא יכול היה ללמוד לנגן את הקומפוזיציות של עצמו. וזו אולי הגדולה האמיתית של ביפהארט, מעבר לכישרון, ליצירתיות, לדימיון ולכישרון הכתיבה והשירה- היכול להיות, בדרכו שלו העקומה והביזארית, מנהיג של הרכב. קצין שהכרתי פעם במילואים אמר לי שקצין טוב זה אחד שמשחק כל היום בפלפון, ומסביבו הכל מתקתק ועובד מאליו בלי שהוא יצטרך להגיד לחיילים שלו מילה. אני חושב שהאנלוגיה הזו נכונה גם עבור ביפהארט כמנהיג הרכב- אם הצלחת לרתום כשרונות נפלאים כאלה אתה באמת לא צריך לעשות הרבה יותר מזה.

ועכשיו נגיע אל הסוד הגדול ביותר של האיש- הוא פשוט ניהל בית ספר למוזיקה. וזה מתבטא הכי טוב דווקא בשלושת הקטעים שבהם ביפהארט שם את הקול שלו בצד. לכל אורך האלבום, ביפהארט שלקח על עצמו לראשונה את קרדיט המפיק (הימור שלי- זה קרדיט פיקטיבי, בטח מישהו מהלהקה הפיק את האלבום, לביפהארט אין מושג בדברים האלה של עבודת אולפן) דאג לשים את הקול שלו חזק מאוד במיקס- למעשה מאפיל על הלהקה. אבל בשלושה קטעים הוא סתם את הפה: בקטע הנפלא Peon יש רק דואט של ביל הארקלרוד ומארק בוסטון. מה שהם מנגנים פשוט מפיל לסתות, והתיאום ביניהם הוא כמו נפשות תאומות. קטע שני הוא סולו הגיטרה One Red Rose that I mean שמנגן הארקלרוד, שאני חושב עד היום שזו היצירה לגיטרה סולו הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. והשלישי זה הקטע שנתן לבלוג שלי את שמו, Japan in a dishpan, שבו מנגנת הלהקה כולה עם ערוץ סקסופון פסיכי במיוחד של ביף. שלושת הקטעים האלו מדגימים כמה טובה הייתה הלהקה הזו וכמה ייחודית הייתה היצירה של ביפהארט.


הקטע peon  בביצועם של לא אחרים מפלי וג'ון פרושיאנטה, מלהקה שאין צורך להציגה:



פינת הקידום העצמי חסר הבושה- עבדכם הנאמן (!!!!) מבצע את One Red Rose that I mean:



למי שבאמת רוצה להעמיק, אני מאוד מאוד ממליץ לחפור עוד- והנה הקרדום לחפור בו: הגרסאות האינסטרומנטליות לאלבום כולו, כלומר- אותם שירים בדיוק, בלי ערוצי השירה. חוויית ההאזנה לגרסאות האלו פשוט מדהימה- זה כמו לשמוע אלבום חדש לחלוטין. כמעט הייתי חוטא בחילול קודש ואומר שבשירים מסוימים הקול האדיר של ביפהארט כמעט מפריע לשמוע את המוזיקה שהלהקה מנגנת- פתאום אפשר לשמוע תפקידי גיטרה שלמים שהקול של ביף פשוט הסתיר אותם (שלא לדבר על אותו Flash Gordon's Ape- יש כאן אשכרה שיר קבור תחת ההריסות של הסקסופונים, מחכה שיחלצו אותו). אם לחברת התקליטים של ביפהארט היה טיפה שכל הם היו מוציאים את האלבום כאלבום כפול- הגרסה המקורית בתקליט אחד, הגרסאות האינסטרומנטליות בתקליט שני, אלו פשוט שני אלבומים נפרדים.





את מה שקרה אחרי Lick My Decals סיפרתי בפוסט קודם- ביף החליט לשנות את הכיוון ומתחיל מעבר לכיוון מאוד לא צפוי של בלוז-פופ, מקליט צמד אלבומים מצוין ואלבום אחד ממש לא מצוין, מה שגורם לכל המאג'יק בנד לקום וללכת כאיש אחד, ולהשאיר את הקפטן לראשונה בקריירה ללא להקה. על התוצאה של המהלך הזה, נקודת השפל הבלתי מעורערת בקריירה של הקפטן- בפוסט הבא. אבל ביפהארט עוד יקים להקה חדשה ועוד יחזור לסגנון הביפהארטיסטי- עם קריצה, גם על כך יהיה פוסט בהמשך.










2 תגובות:

  1. Lick My Decals אלבום נהדר שחרשתי בלי סוף בתור נער..תודה על האור ששפכת ,שולח אותי ישר אליו.

    השבמחק
  2. הללויה אחת ענקית. שני האחים המוצלחים. פוסט נפלא כרגיל. אבל האמת, אני אהיה כנה: יכול להיות שאני סתם פוזר אדג'י, אבל אני אוהב הרבה יותר את Trout. אני לא מבין מה לא בסדר איתי, אבל השעה ומשהו האלה הפכו כבר להרגל, שכמו התאוריה של איינשטיין, אני כבר לא שמתי לב שהזמן עבר. בקיץ שעבר שמעתי אותו בלופים. ואני חושב שאני יודע למה: זה אלבום מושלם בחוסר שלמות שלו. Decals מעולה, אבל מרגיש לי שאני יותר אוהב את הרשלנות המכוונת, את כל הטירוף והכיף של Trout, נכון שהוא ארוך, אבל אני לא יכול לדמיין שום קטע שנקצץ. יש שמה רגעים שאפשר לכנות אותם music memes. בדיחות פרטיות שאי אפשר שלא להיקרע מצחוק. לעזאזל, אי אפשר שלא להיקרע מצחוק עם קטעים כמו Pena. זה סוריאליזם קומי אבסטרקטי באימאמא של המיטב שלו. כנראה שמשהו אצלי לא בסדר. אבל בכל מקרה, אני מוצא את עצמי בזמן האחרון מקשיב יותר לDecals. שוב פוסט מעולה ומחכה לtragic band.

    השבמחק