יום רביעי, 31 במאי 2017

חודש ביהפארט, חלק א': ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-שמלללללללל



ואו, לא יצא לי לכתוב שום דבר פה חודשים על גבי חודשים. השנים עוברות ואני לא נעשה פנוי יותר, ליהפך. אבל לשם כך התכנסנו היום- השנים עוברות ואיתן גם השנה המיתולוגית 1967, שאנו חוגגים לה חמישים שנה בכל מיני אספקטים ואופנים. אני בוחר לציין אותה במשהו שלא עשיתי המון זמן בבלוג, וזה- להקדיש חודש שלם לאמן אחד, שמציין ממש החודש חמישים שנה לאלבום הבכורה שלו, נושא הפוסט הנוכחי. האמן הזה הוא אולי מבחינתי ה-אמן בה' הידיעה, וכמו שקורט קוביין מציין באנפלאגד של נירוונה שלדבלי הוא ה-Favorite performer שלו, יכול להיות שכאן מדובר ב-Favorite performer שלי, וזה המאסטרו הגדול דון ואן ולייט, 1941-2010. קפטיין ביהפארט, ילדים וילדות, קפטיין ביפהארט.


 ההערכה והאהבה שלי לאיש הזה רק גוברת עם השנים. אני נובר שוב ושוב בדיסקוגרפיה הענפה שלו ותמיד מוצא משהו חדש. בניגוד לאימאג' הציבורי של ביפהארט, לא הכל שם מוזר ואוונגרדי ולא מתקשר- יש לו אפילו אלבומי פופ, שכבר כתבתי עליהם בעבר. כך או אחרת, ביפהארט הוא מן האמנים האלה שיצרו משהו באמת מקורי- כל כך מקורי שאין לביפהארט ממשיכי דרך מוזיקליים ממשיים, אין לו חקיינים- כי אי אפשר לחקות אותו. הגישה שלו למוזיקה, המתודות הביזאריות שבהן ניהל את הלהקות שלו, היצירתיות הילדותית שלא יודעת גבולות, אין דברים כאלה בשום מקום.

כמו שסיפרתי בפוסט אורח לבלוג מטאל וחיות אחרות, ביפהראט הוא לא סתם  אמן אהוב, הוא גם סוג של מורה זן בשבילי. אדם שהולך עד הסוף עם החזון שלו גם אם הוא עצמו אינו יודע בדיוק מהו וכיצד לממש אותו. אדם שלא חושב מחוץ לקופסא אלא מזלזל בכל מושג הקופסא. אדם שלא נותן למגבלות טכניות טריוויאליות כמו זה שהוא לא יודע לקרוא תווים, לא למד להלחין ולא למד לנגן בשום כלי כדי ליצור את אחד מגופי היצירה הכי ייחודיים במאה העשרים כולה.


וגוף היצירה הנפלא הזה מתחיל ביוני 1967. אותו יוני 67' ידוע שבמהלכו הביטלס הרחיבו את התודעה הכללית עם סרג'נט פפר ומדינת ישראל הרחיבה את התודעה העצמית של הטריטוריה שלה. בחודש הזה יוצא אלבום הבכורה של ביפהארט והמג'יק בנד שלו, Safe as Milk. אני לא יודע מה אתם חושבים על ביפהארט, אבל מדובר באחד האלבומים הכי רעננים, חיוניים, מהנים וחדשניים שיצאו ב-67', והוא נגיש לכל אוזן לדעתי- אם כי הוא בהחלט נושא איתו את הזרעים שיהפכו, בזמן קצר, ליצירות האוונגרדיות שיותר מזוהות עם המותג "ביפהארט". הייתי אומר שבכל הקשור לאלבומי בכורה, מדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים ששמעתי בחיי.

ביהפארט השועל, המניפולטיבי, הדיקטטור הקטן, הצליח להרים הרכב חזק ביותר, עם סאונד שאני חושב שגם באזורי הפסיכדליה-בלוז של הסיקסטיז הוא מאוד ייחודי. האלבום הזה סימן את הסטנדרט של המג'יק בנד ברוב שנותיה- דואו של שתי גיטרות חשמליות עם סאונד וגישה מאוד דומים, שלפעמים גובלות בפרוטו-פאנק, באס חשמלי גמיש במיוחד, ובית הספר לתיפוף של המתופף ג'ון "דראמבו" פרנץ'. ואולי הדמות המרכזית באלבום אחרי ביהפראט היא ריי קודר, הגיטריסט הנודע, שביפהרט הצליח להשחיל ללהקה. קודר לא רק היה נער פלא בן 20 על הגיטרה, אלא הוא גם תמך בקפטיין בכל הקשור לעיבודים ולעבודה עם הלהקה והיה דה פקטו ה-Musical Director של האלבום- וגם זה הפך לסטנדרט, כשביפהארט תמיד נסמך על דמות מתוך הלהקה שתעשה בשבילו את עבודת העיבודים הסיזיפית.

אחרי שנזרקו מחברת התקליטים A&M  בגלל שאחד המנהלים החליט שהמוזיקה הזו תשחית את נפשה העדינה של הבת שלו, מצאו את עצמם ביפהארט ולהקתו בלייבל הקטן Buddah Records, שם יצא האלבום האלבום עצמו, כמו אספקטים רבים בקריירה של ביפהארט, שרוי בהרבה מיסתורין- כמה שירים ביפהראט באמת כתב וכמה הוא "השאיל" מאמני בלוז אחרים? כמה הוא כתב וכמה חברי הלהקה האחרים, בראשם קודר, תרמו? ומיהו אותו הרב ברמן (Herb Bermann)  שמקבל קרדיט ככותב משני ברוב השירים, ושרק בשנת 2003 הוא "התגלה" לציבור בראיון? כמה נגני אולפן יש באלבום ואיפה הם מנגנים? ועוד ועוד ועוד. וגם זה עוד סטנדרט של ביפהארט- ערפול, מסתורין, ומיתולוגיה חצי-פיקטיבית שהוא עצמו יצר ועודד ושגובלת בשקרנות פתולוגית (כמו המיתוס שביפהארט כתב את כל Trout Mask Replica בבולמוס יצירה של שמונה שעות רצופות).


ביהפארט משתמש בתחבולות כדי לפתות אותנו להיכנס לעולם שלו. על פניו, אפשר לחשוב שהמג'יק בנד היא, בדומה לאימאג' השגוי שזאפה עשה לראשונה עם המאת'רס שלו, שזו "סתם" עוד להקת בלוז. טובה, אבל עוד אחת. הפתיחה של האלבום, עם "Sure 'nuff and yes I do" הנפלא וגיטרות הסלייד המתפתלות של קודר והגיטריסט השני, אלכס סיינט קלייר, הן כמו נחשים שעושים אהבה. אבל השיר הזה, עם ההשאלה\גניבה הברורה כל כך מ-"Rollin' and Tumblin'" של מאדי ווטרס, עלול לגרום לנו לחשוב שזה רק More of the same. יש גם עוד שירים כאלה כמו "Grown so Ugly" שהוא קאבר בלוז של רוברט פיט וויליאמס.


ביצוע לייב מקאן, 1968, בהרכב שונה:

אבל אז באות כמה אנומליות ברורות. הראשונה מתרחשת בשיר מספר 4, "Dropout Boogie". הגיטרות בדיסטורשן, ומה שהרבה יותר מפתיע- נראה שגם השירה של ביפהארט בדיסטורשן! גם כאן, ביפהארט מושפע מאוד- או יותר נכון לומר מאוד מאוד מאוד- מהאולין' וולף האגדי. אבל אף אחד לא חשב- או חלם- לשלב את השירה ההאולין' וולפית הזו עם הגאראז'-פרוטו-פאנק הזה שהמג'יק בנד מנגנים. ואם זה לא מספיק יש בשיר גם מארימבת באס (!). דברים נהיים עוד יותר מסובכים בשיר "Abba Zabba", עם מקצב מאוד לא שגרתי והרבה כלי הקשה. למה ביפהארט שר על חטיף שוקולד אמריקאי פופולארי? ולמה זה נשמע כל כך משונה וכל כך טוב?


קאבר של dropout boogie - בביצוע הפול, שאני ממש לא מעריץ שלהם אבל זה בהחלט ירגש חלק מהקוראים:


אבל שיא האנומליה זה אולי שיר הנושא האמיתי של האלבום, אחד השירים הכי מפורסמים שלו, "Electricity". כאן מוטיב השליליות האפל שכל כך הפחיד את המנהל של A&M  בולט באופן ברור. שירת הדיסטורשן חוזרת וביהפארט נואם-נוהם-מדקלם ונשמע כמו שאמאן בטראנס. דראמבו, אחד המתופפים הכי מקוריים בכל הסיקסטיז, עושה מקצב רדוף שדים וגאוני במיוחד, ומשום מקום, כמו בסרטי הבי מוביז הכי גרועים שזאפה וביפהארט ראו יחד בתור חברי ילדות, מגיח ת'רמין! האפקט של כל הדברים האלה יחד פשוט מפוצץ שכל. השיר הזה כל כך אינטנסיבי שאחריו צריך לנוח, והוא רמז ברור לבאות.


אותו שיר בהופעה על חוף הים בקאן:
אותו שיר- בביצוע סוניק יות'!


מה שכל כך יפה באלבום הזה הוא שבניגוד לאלבומים היותר כבדים של ביפהארט הוא מאוד כיפי ויש בו גם הרבה רוגע, כמו הפאוואר-באלאד "Call on Me", או הפסאודו-קאנטרי של "Yellow Brick Road", או הדו-וופ שנעשה בלי טיפה של ציניות ב-"I'm Glad" הנפלא, והסיום במיני-אפוס הפסיכדלי במידה "Autumn's Child".


Safe As Milk גם עשוי לעילא ולעילא עם להקה מצוינת וזמר שנשמע ב-Top Form כבר באלבום הבכורה שלו (ובניגוד לאלבומים אחרים שבעיקר נעים סביב סופקן וורד, הוא ממש שר בכל הקטעים), גם כיפי להדהים, גם מוזר ומשוגע ואדג'י ומכיל את אותם אלמנטים שליליים שלא יכולים להימצא באלבום של אנשים "נורמליים", וגם כרטיס הכניסה המושלם לעולם של ביפהארט. בתוך שנה ביפהארט יקליט את Strictly Personal, אולי אלבומו הפסיכדלי ביותר, ובתוך שנתיים יתרחש סוויץ' מוחלט והלהקה, בהרכב קצת שונה, תקליט את Trout Mask Replica, אלבום שיצר ז'אנר מוזיקלי חדש- ביפהארטיזם. ועל כך (בערך)- בפוסט הבא.








תגובה 1:

  1. איזה כיף לקרוא אותך שוב כותב על ביפהרט. רציתי רק לציין שלפני safe as milk, ביפהרט הקליט חמישה שירים מעולים, אמנם "סטנדרטיים" יותר, שיש לי בוויניל קצר בשם the AM sessions. שווה להכיר.

    השבמחק