השבוע הבלוג היקר שלי מציין לא פחות משש שנות קיום. לא תאריך עגול בשום צורה, ובכל זאת- כבר הרבה זמן...מספר שאולי קצת יותר ירשים הוא 178 פוסטים שכתבתי מאז 16 באפריל 2011. אני מתייחס לזה כבר כסוג של מפעל חיים ממש ממש קטן, אולי לא מפעל, מקסימום סדנה מאובקת מתחילת המאה העשרים. כשהתחלתי את הבלוג הזה כתבתי המון. המון המון המון. בשנה הראשונה לבדה כתבתי בערך חמישים פוסטים. אחר כך היו תקופות של אי-כתיבה, כשהארוכה ביניהן נמשכה כמעט שנה. השנים עושות את שלהם ואני נהיה יותר ויותר עסוק. פעם יכולתי לבלות את נסיעות הרכבת הארוכות שלי בשינה, קריאת ספרים, וכמובן כתיבת הבלוג. היום אני יוצא מיום עבודה ואז מתחיל לעבוד גם ברכבת, עם לפטופ חבוט ושבור (שגם הוא מציין שש שנות קיום- הגיע הזמן להתחדש). מי שמשלם את המחיר הוא הבלוג הזה, יקיר ליבי. אבל אני עדיין מנסה בשיניים למצוא זמן לכתוב, ומבטיח שהבלוג לא ייסגר רשמית לעולם, גם אם אכתוב רק פוסט אחד בשנה.
בכל יומולדת של הבלוג אני נותן לכם, קוראי הבלוג, איזה צ'ופר קטן. הצ'ופר השנה הוא משהו מאוד מיוחד שעשיתי ביחד עם שדרן 88 אף-אם, גיל מטוס, אדם יקר מאוד שבעצמו מנהל מין מפעל חיים ייחודי וחשוב. לפני שלושה חודשים גיל הזמין אותי לעשות תוכנית ספיישל של שעתיים על אישה יקרה מאוד מאוד מאוד לליבי, מוזיקאית גאונה ואדם מדהים, והכי חשוב- לא מוכרת ולא מוערכת מספיק. מגיע לה שיעשו לה ספיישל. וזאת אליס קולטריין. אני גאה בלא מעט דברים שעשיתי בחיי, אבל בתוכנית הזאת אני גאה במיוחד. כי אני לא יודע כמה ספיישלים כאלה, אם בכלל, עשו אי פעם לאליס קולטריין. אמרתי את זה המון פעמים במהלך שש השנים האחרונות- מטרת העל של הבלוג הזה היא לשיר את הלא מושרים, להכיר את הלא מוכרים. אני רוצה להאמין שמי ששמע וישמע את הספיישל הזה יכיר את אליס קולטריין כמו שצריך להכיר אותה- לעומק, לצלול לתוך העולם והראש הפרטי שלה. אם הצלחנו לעשות את זה בתוכנית, ובזכותה נוסף אפילו מעריץ שרוף אחד- כמוני וכמו גיל- למועדון המעריצים הקטן מדי של אליס קולטריין- דיינו.
תודה אליס על מפעל החיים הלא ייאמן שלך, תודה גיל על ההזדמנות ועל ההשתתפות בתוכנית, ותודה לכל מי שעוקב, מגיב, מפדבק, מתווכח ומפרגן כבר שש שנים. זה אומר המון בשבילי.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקמעולה מעולה מעולה
השבמחקתודה רבה