יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

האדמה תחת רגלינו





  צילום: מריה גולד


בשנה האחרונה חל שינוי מעניין בטעם המוזיקלי שלי. באיזשהו מובן חזרתי אחורה בזמן לפחות עשרים שנה, אל גיל 11-12-13 ואל תחילת נגינת הגיטרה שלי, ואל אותו צליל ראשוני, גולמי, פרימיטיבי וכובש: הדיסטורשן. ואם להרחיב, מצאתי את עצמי מתחיל לשמוע מוזיקה שרוב חיי סלדתי ממנה בגועל- מטאל. ובעיקר מהצד האלטרנטיבי-אקספרימנטלי-סטונרי שלו (אני מאוד חדש בתחום ועדיין לא בקיא בריבוא ההגדרות השונות של תתי-תתי-תתי- הז'אנרים המרובים הללו). בתור נער בר-מצווה (חנון שלא ייאמן דרך אגב),  יופיו המדוסטרש של הגראנג' (בעצמו תוצר אלטרנטיבי של המטאל) לכד לי את האוזן והדליק אותי על מוזיקה בכלל; אחר כך בחטיבה ובתיכון גיליתי את הרוק המתקדם שגרם למדסטרשנים למיניהם להיראות בעיניי הפריפריאליות-אך-מתנשאות כחבורה של הילביליז חסרי כישרון שמתמרחים על הגיטרות שלהם; אחרי הצבא הגיע בסערה הג'אז והפרי ג'אז והאוונגרד ג'אז וסקסופונים שצורחים לתוך הלילה; בד בבד פתאום גם פאנק ופוסט-פאנק והג'אז-פאנק של זורן נשמעו הגיוניים; ופתאום אני מוצא את עצמי משוקע עמוק בתוך דיסטורשן סוחף, דיסטורשן מבעבע, דיסטורשן מענג. פתאום הצווחות האקסטטיות של מייק פאטון בלהקותיו השונות נשמעות ממש טוב (למרות שאני עדיין חושב שמיסטר באנגל היו מאוד אוברייטד); פתאום אני נסחף לסטטיות המהממת של Sunn O))) (בקרוב גם הם יקבלו פוסט); פתאום להקות שבחיים לא חשבתי שאשמע כמו מלווינס ובוריס ו-Om מתארחות בפלייליסט שלי; ואני מודה שאני ממש ממש טירון ורק מתחיל לשמוע סוג של עולם צלילים חדש. נשמע נאיבי וקצת מפגר אבל זה מרגש. ואולי הלהקה שהכי מדברת אליי כרגע היא להקה שהמציאה סוג של ז'אנר חדש- יש לו הרבה שמות אבל אני אקרא לו מטאל מינימליסטי- ואז סטתה מהמטאל כמעט לגמרי, רק כדי לחזור אליו, כמו מנצחת; כמו סוואנס שכתבתי עליהם רבות, אני מרגיש שגם הם נמצאים היום, אחרי 25 שנות קריירה, בשיאם. הלהקה היא Earth הסיאטלית של דילן קארלסון.


קארלסון (שהוא Earth ו-Earth היא קארלסון, זו הלהקה שלו ומפעל חייו) הוא כנראה המינימליסט הכי מובהק ברוק בכלל, או  הרוקר הכי מובהק במוסיקה המינימליסטית לסוגיה. מינימליזם הוא סגנון מוזיקלי קצת מושמץ (ולא במאה אחוז שלא בצדק) אבל אני באופן אישי מאוד אוהב; חזרתיות ורפטטיביות מאוד מדברות אליי ואני גם אוהב לנגן אותם. זה קונטרסט גדול מאוד לרוק המתקדם שאהבתי בתור מתבגר אבל יש הרבה עומק בעיניי ברעיון של חזרתיות ופיתוח (או אפילו בלי הפיתוח). קארלסון גדל באותה ביצה סיאטלית שהגראנג' גדל בה, עם כל ההשפעות שכבר נותחו באינספור ספרים ומאמרים על הגראנג'- האבי מטאל קלאסי, גלאם, פאנק, הארדקור- אבל הגדולה והייחודיות של קארלסון היא שבשונה מחבריו לסצנה (קארלסון היה חבר קרוב מאוד של קורט קוביין ועוד נחזור לכך) הוא גם שמע מלחינים מינימליסטים כמו לה מונטה יאנג (סנדק המינימליזם ואולי הקיצוני שבין המינימליסטים) ואחרים. בשלב מוקדם של הקריירה קארלסון בחר להתמקד ברעיון האחד הזה של חזרתיות על ריפים מאוד בסיסיים בקצב מאוד מאוד איטי והוא מיישם אותו עד היום בדבקות כמעט דתית.

בפוסט הקודם על הבירת'דיי פארטי תיארתי את רולנד ס. האווארד כצייר גיטרה סוריאליסטי. קארלסון גם הוא מתאים לתיאור של צייר גיטרה; כמו הווארד הוא לא מנסה לעשות סולואים מרשימים ואפשר אפילו לומר שתפקידי הגיטרה שלו בסיסיים ברמה של תלמיד גיטרה טירון. אבל הוא לא מנגן כמו גיטריסטים אחרים אלא מצייר קווים מלודיים דקים באוויר, כמו ציור של מונדריאן או קנדינסקי בשיא האבסטרקט שלו. אני רואה את זה כזיקוק של צליל, כנגינה מזוקקת שנותנת כבוד וספייס לקו המלודי הפשוט ולפעמים אפילו לאקורד או לצליל בודד. בהתאמה, המוזיקה ש-Earth מנגנת היא מאוד דלילה אבל לא דלה, מאוד פשוטה אבל לא פשטנית. מה ש-Earth  מנסים להשיג הוא אותו אפקט שיאנג, טרי ריילי ומלחינים מינימליסטים אחרים מנסים להשיג- צמצום אלמנט התנועה וההתקדמות עד כמעט למינימום (ובאמת, Earth מנגנים בטמפו שאפילו המטרונום הכי איטי לא מגיע אליו) ומעין מדיטציה היפנוטית של צליל, Immersion מוחלט בתוך סאונד. ההתמדה האינסופית של קארלסון בחומרים החזרתיים לא מתאימה לכל אחד וצריך הרבה סבלנות לעכל את המוזיקה הכבדה הזו, אבל אני מוצא את החזון של קארלסון גם ייחודי מאוד וגם יפה מאוד.



 צילום: מריה גולד

אני אכתוב על שלושה אלבומים משלושה גלגולים או תקופות שונות של Earth. האלבום הראשון הוא Earth 2 משנת 1993 (הקדים אותו אי.פי שההרכב הקליט, שמשתתף בו בקולות אותו נער אלמוני, קורט קוביין) שיצא בלייבל האגדי סאב-פופ. מדובר באלבום שהמציא ז'אנר שלם- הדרון מטאל (Drone metal). אני באופן אישי מאוד מאוד אוהב דרון. זו מוזיקה שפותחת את הראש, כי אחרי ששומעים הרבה דרונים פתאום כל מה שמסביבנו- מקרר, מנוע של אוטו, מזגן- נשמע כמו דרון. זה אחד מהאלבומים הקשים ביותר להאזנה שאני מכיר, ואחד המטורפים שהוקלטו אי פעם לדעתי. Earth  באותו זמן הורכבו פשוט מקארלסון על גיטרה ודייב הארוול על באס. אין מתופף (למעט קצת מצילות בקטע האחרון). אין שירה בכלל. קארלסון והארוול מנגנים שלושה קטעים שנפרשים על פני כמעט 74 דקות. בשני הקטעים הראשונים הם חוזרים על אותם ריפים בסיסיים שוב ושוב, בווליום גבוה, בדיסטורשן מטורף עם כמות מטמטמת של תדרים נמוכים, ובהתמדה של מורי זן. זה חומר מאוד קשה להאזנה- אחרי עשרים דקות של האזנה באוזניות האוזניים ממש בוערות מרוב סאונד (בכלל אני לא ממליץ לשמוע את האלבום באוזניות, הוא חייב מוניטורים). בקטע האחרון והטוב ביותר הם מגדילים לעשות ומנגנים דרון דיסטורשן מחריש אוזניים רציף של לא פחות מחצי שעה. זה אלבום קיצוני להדהים שקשה מאוד לצלוח במלואו (אני ממליץ לשמוע כל פעם את אחד משלושת הקטעים) אבל מי שאוהב מוזיקת דרון לא יכול שלא למצוא יופי בוהק באלבום הזה. ההישג של קארלסון כאן הוא הישג גדול- המצאה של שפה חדשה במטאל; היישום של מוזיקה מינימליסטית על הסאונד המזוקק של המטאל הוא מבריק בעיניי, והאלבום היה מאוד משפיע, במיוחד על צמד הסיאטלים סטיבן אומ'אלי וגרג אנדרסון, שבריאקציה לכדור הארץ של Earth  קראו לעצמם Sunn O))) ופיתחו את הדרון מטאל (או דרון דום מטאל, או אמביינט מטאל, תלוי את מי שואלים) עוד כמה צעדים קדימה.


נדלג בזמן שתיים עשרה שנים, לשנת 2005. על קארלסון עברו כמה וכמה תהפוכות, ביניהן המעורבות שלו בהתאבדות של קוביין (קוביין התאבד בנשק בבעלותו של קארלסון; מאוחר יותר השתתף קארלסון בסרט Kurt and Courteny שהציג תיאורית קונספירציה לפיה קורטני לאב תכננה את הירצחו של קוביין) והסתבכות עמוקה עם הרואין, ממנה יצא. Earth הוציאו עוד כמה אלבומים שהתרחקו באיטיות מהקיצוניות של האלבום Earth 2, ובתחילת שנות האלפיים הם חזרו מהמתים, בהרכב שונה, והכי חשוב- בסגנון שונה לחלוטין, שאפשר להגדירו כפוסט-מטאל. למעשה קארלסון הפחית מאוד את הדיסטורשן ואת אלמנט המטאל ואימץ ללהקה סאונד אמריקנה מובהק, כמעט מערבוני, משופע בגיטרות סלייד, הרבה אפקט Tremolo על הגיטרה ואפילו באנג'ו. האלבום הראשון שיוצא לאחר הפסקה של תשע שנים הוא Hex or Printing in the infernal method, שיצא ב-2005 בלייבל Southern lord שהקימו חברי Sunn O))). את הדרונים הבלתי מתפשרים מחליפים ממש שירים חסרי מילים, רזי צליל ודלים בחומר מוזיקלי אבל עמוסים בפיוטיות ויופי. כאן בעצם קארלסון מתגלה באמת כצייר שהוא. אני אוהב את איך שהם מכבדים כל צליל ומנגנים כל פריטת גיטרה וכל מכת תוף ביראת כבוד. האלבום הוא למעשה מחווה או פסקול אם תרצו לספרו המפורסם של קורמק מק'ארתי Blood Meridian; מק'ארתי הוא אחד הסופרים הגדולים של זמננו. את Blood meridian עדיין לא קראתי אבל השילוב של ספרים אחרים שלו שקראתי (בעיקר No country for old men, ספר שמתעלה בהרבה על הסרט של האחים כהן) עם הסאונד של Hex בהחלט מאפשר לי לדמיין את דרום-מערב ארה"ב ואת הספר עצמו, מה שקרוי בספרות האמריקאית Southern Gothic. Earth  נשמעים פה לפעמים כמו רוח ערבה, לפעמים כמו נווה מדבר, לפעמים כמו רובה צייד ולפעמים כמו רצח באסם. לאלבום איכות מובהקת של פסקול בלי סרט, אולי למערבון האסיד הנודע El Topo של אלכסנדר חודורובסקי. גם כאן דרושה סבלנות רבה להאזין לקטעים הלא-קצרים והאיטיים האלו על הניואנסים הננוסקופיים שלהם, אבל מי שיתאמץ הולך להתאהב.



 צילום: מריה גולד

ונקפוץ עוד עשור כמעט, אל 2014 ואל האלבום שעכשיו באיחור של שנה אני יכול להכתיר כאלבום השנה שלי, Primitive and deadly. באלבום הזה, אפשר להגיד בקריצה צינית, Earth כמעט "התמסחרו"; מתוך חמשת הקטעים שמרכיבים את האלבום (תמיד אהבתי אלבומים שמורכבים מחמישה קטעים, פורמט מאוד מקובל ברוק המתקדם למשל) לא פחות משלושה הם שירים ממש, עם מילים ושירה! Earth לא הקליטו שירה 18 שנה ובטח מעולם לא הוציאו אלבום שרובו שירים. ואכן, קארלסון אמר שב-Primitive and deadly  הלהקה לראשונה מתחילה להתקרב להישמע כמו להקת רוק "נורמלית". כך או אחרת, אל תצפו לשמוע את Earth בגלגל"צ; אבל למי אכפת- האלבום הוא יצירת מופת אמיתית ולדעתי אלבומם הטוב ביותר עד היום. קודם כל, הסאונד. קארלסון הלך על שילוב של סגנון ההלחנה והנגינה של Hex ואלבומים מצוינים אחרים כמו The bees made honey in the lion skull אבל- שמעו שמעו- הדיסטורשן חזר ובגדול (ואולי הטמפו קצת קצת עלה). הלהקה נשמעת שוב כמו להקת מטאל, וזה אפילו סוג של Homecoming כי נשמע שקארלסון ניסה במודע לחזור לסאונד של אבות המטאל הקלאסי, בלאק סאבאת' למשל. וזה נשמע נפלא. בנוסף, מה שמאוד לא אופייני באלבום הזה הוא הנוכחות הבולטת מאוד של השירה. בשני שירים משתתף לא פחות ממארק לנגן, שאינני מכיר את פועלו לעומק אך כמו קארלסון גם הוא דמות ידועה ביותר בתולדות בגראנג'; לנגן נותן הופעה מחשמלת, עד כדי כך שאם הייתי קארלסון הייתי שוקל לצרף אותו כחבר להקה קבוע. אבל לדעתי השיא של האלבום טמון דווקא בשיר ששרה Rabia Shaheen Qazi, ווקאליסטית שלא שמעתי עליה מעולם; היא מכבבת בשיר הטוב באלבום ונשמעת ביחד עם Earth כמו כוהנת של איזו כת סודית שמזמרת תפילה מסתורית. שלא תטעו, זו עדיין Earth; זה עדיין איטי, כבד, רפטטיבי ודורש סבלנות. אבל בניגוד למוזיקה ש-Earth נגנו בעבר, האלבום הוא סוחף, כובש ומשלהב את המאזין כבר משמיעה ראשונה. פשוט כיף לשחות בתוך עולם הסאונד שקארלסון בנה כאן.  כבר מהתווים הכבדים שפותחים את “Torn by the fox of the crescent moon” האלבום נשמע כמו ניצחון שמתמשך 47 דקות. קארלסון בשיאו, ושימו לב למתופפת המהפנטת אדריאן דיוויס שפשוט מנגנת בהילוך איטי.










 צילום לייב: מריה גולד

קשה לנבא מה העתיד צופה לקארלסון ול-Earth. הביקורות והמעריצים היללו את Primitive and deadly ואולי זה יעודד את קארלסון להמשיך בכיוון הזה. זו להקה שאני ממש ממש מקווה לראות בארץ בקרוב. מי שרוצה להעמיק עוד ב-Earth ויש לו שעתיים פנויות יכול לשמוע כאן ראיוןעומק שעשה קארלסון עם רדיו הר הצופים ב-2008 לקראת האלבום The bees made honey in the lion skull.





11 תגובות:

  1. יפה כתבת ואף מעניין. תודה.

    השבמחק
  2. ראיתי את Earth בפרימוורה ודי חיבבתי אותם. חוץ מהאלבום האחרון לא שמעתי שום דבר שלהם. את Sun O))), שהזכרת כאן, ראיתי גם בגלל המלצות וכי שמעתי את השם נזרק הרבה בלי ששמעתי את המוזיקה שלהם אף פעם (חוץ מאלבום עם סקוט ווקר). מה אהבת במוזיקה שלהם? (אני מניח שאהבת אותה כי כתבת שהיא לוקחת את מה ש-Earth עשתה כמה צעדים קדימה). מה יש לאהוב במוזיקה כזאת? זה לא שלא שמעתי מוזיקה קיצונית בחיי, אבל המוזיקה שלהם היא כמו מוצג של אסלה במוזיאון - נראה כאילו היא נועדה רק כדי לעורר שיחה ולא כדי להיות יצירה מוזיקלית אמיתית. עמדתי חצי שעה (מתוך הופעה של שעה) ושמעתי המהום של עשרות מגברים. זה עמוק? זה מינימליסטי? זה בולשיט? זה נחשב כמוזיקה? למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את זה? היה עוד קל יותר לשנוא את הלהקה כשראיתי אנשים רוקדים בהופעה שלהם. דגמתי גם כמה הקלטות שלהם, ושום דבר מהרושם הראשוני שלי לא השתנה. אני שואל שוב ברצינות, לא כדי שתאיר פתאום את עיני, כי סביר מאוד להניח שדעתי על הלהקה לא תשתנה, אלא כדי להבין מה חובב מוזיקה אחד מבין רבים שאוהבים את הלהקה מוצא בהם. ולמה נראה שאני היחיד שכועס על הלהקה הזאת.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי. קודם כל אני מקנא בך ממש שהלכת לפרימוורה. sun 0 זו כאמור הקצנה של האסתטיקה שארת' התחילו, לכיוון יותר מטאלי (בעיקר בסממנים החיצוניים של ההופעה התיארלית והשימוש בווקאליסט). יכול להבין מה לא אהבת- זו הקצנה כאמור. אם מראש אתה לא אוהב מוזיקת דרונים וגםלא אוהב מטאל אז לא פלא שזה לא דיבר אליך. אני כן יכול לומר מדברים ששמעתי שההופעות שלהן יותר קיצוניות ואגרסיביות מהאלבומים. האלבום עם סקוט ווקר למשל, עד כמה שזה יישמע מוזר, הוא אולי האלבום הכי נגיש שלהם אי פעם. אני ממליץ לך על עוד שני אלבומים- אלבום שיתוף הפעולה שלהם עם בוריס, והאלבום monoliths and dimensions. האלבומים האלו יותר טובים בגלל שהם הרבה יותר מגוונים ממה ששמעת (מתכוון לכתוב עליהם בעתיד) אישית אני מוצא במוזיקה הזו גם חוויה רגשית מעבר לאסתטיקה זו החוויה הפיזית שדרון מטאל כזה עושה. כמו תמיד זו שאלה של טעם. אני אעיד על עצמי שכששמעתי לראשונה את אלבום הבננה של וולווט אנדרגאונד חשבתי שזה האלבום הכי גרוע שאי פעם נוצר ולא הבנתי למה כל כך הרבה אנשים אוהבים אותו. מיותר לציין שדעתי עיו השתנתה

      מחק
  3. את האלבום האחרון לא טרחתי לבדוק.. כמו שרשמתי דאז על סוואנס, בכל האלבומים מאז HEX (הנפלא, דייר אנד אבר סירקלינג וולבס שיר ברמה ליגת אלופות) יש תחושת מחזור.. האם גם באחרון ?
    את יורשי העצר של ארת' אתה מכיר ? True Widow https://www.youtube.com/watch?v=QBc7739ZkxE
    סביר להניח שאם אתה לא מכיר אז תאהב, למרות שאני אישית חושב שרוב השירים שלהם נשמעים אותו דבר כמובן ככה שאני לא מרבה לשמוע חוץ מהלהיט הזה ועוד שיר שנקרא A.K.A.

    אגב איך לא רשמת אפילו מילה על האלבום עם המכונית הירוקה ?! הכי טוב לדעתי

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מבין את טענת המחזור אבל בדיוק בגלל זה האחרון כל כך טוב ומרגש. שמע את הקטעים ששמתי פה, זה שונה לגמרי מהקס והדבורים

      מחק
  4. סליחה, חייב לתת קרדיט גם לדבורים הכינו דבש בגולגולת אריה, גם אותו אהבתי ;)

    השבמחק
    תשובות
    1. האלבום עם המכונית הירוקה? כלומר PENTESTAR? ממש לא נפלתי ממנו...

      מחק
  5. הזמרת Rabia Shaheen Qazi היתה חברה ב-Rose Windows, להקה פסיכדלית טובה מאוד מסיאטל.

    השבמחק
  6. עוקב בשקיקה אחרי הבלוג שלך, עכשיו אני שומע כל הזמן Can בגללך...
    אני חייב לומר ש- Hex or Printing in the infernal method קצת הזכיר לי בסאונד ובאווירה כמה מהאלבומים של ביל פריזל (שפעם הזכרת אותו ואמרת שאתה לא מתלהב ממנו).
    בעיני אגב הוא נהדר, אני מחכה שתצלול לדיסקוגרפיה המאוד מגוונת שלו ותסקור אותה...

    השבמחק
    תשובות
    1. זה לא מקרי. פריזל השתתף באלבום the bees made honey in the lion skull שבא אחרי hex

      מחק