יום רביעי, 21 באוקטובר 2015

היפ ממאדים, הופ מנגה



כתבתי בפוסט הקודם על התהליך שבו נפתחה לי האוזן לסגנונות חדשים בשנה פלוס האחרונות, ובראשם המטאל, בעיקר האלטרנטיבי (מה שזה לא אומר- אלטרנטיב או אינדי...בנעוריי אף פעם לא הבנתי מתכונית ה-MTV האגדתית “Alternative nation” מה זה באמת אומר). אבל יש עדיין עולמות מוזיקליים שממש לא נגישים לי או נהירים לי. עולם אחד כזה, יקום שלם ומבעבע ממש, זה ההיפ-הופ. כמו שנרתעתי שנים ממטאל, אני עד היום נרתע מהיפ-הופ ולא מצליח להבין על מה כל המהומה. זו הסיבה שיום אחד פניתי לאחד ממכריי הפייסבוק המוזיקליים האהובים עליי (ואוטוריטה בתחום הסטנד-אפ אבל זה כבר נושא אחר), לי וולר, ושאלתי אותו אם יש לו המלצות היפ-הופ לאחד "אלטרנטיבי" שכמותי. לי, כמצופה, הפגיז אותי באינספור רפרנסים ואמנים ושירים וביטים עד שלא זכרתי כבר איך קוראים לי. משם הצעתי לו את ההצעה הבלתי-מפתה בעליל לכתוב פוסט אצלי בבלוג על היפ-הופ אלטרנטיבי. בלי כסף, רק עם תהילת עולם. וזה מה שהיה ללי לכתוב...


הרבה אנשים עדיין לא מבינים היפהופ. מפחדים מהיפהופ. נרתעים מהיפהופ. מחמיצים פנים באופן פולני-זקן-מתרפק-על-העבר שכזהברגע שאוזניהם מזהות בשניה הקריטית את צלילי ה-808 ההו-כה מוכרים לשמיעה האנושית הממוצעת. ומעל הכל, אם זה לא הספיק להם בשביל להתלונן ולהתייאש ולהתעייף, המוח שלהם גם נשטף בצונאמי מילולי שמבצע הקטע מספק, שבדרך כלל מכיל שלוש בתים עם, 16 שורות כל אחד -מלאי פאנצ'ים, התרברבויות אגו ומאצ'ו, סליזיות, ועצבים כלפי מי שלא אוהב את הז'אנר. אבל באמת שהיפהופ זה עולם מוזיקלי רחב גדול ולא נגמר, שאומנם צמח ממקום מאוד מאוד בסיסי פשוט וגולמי, אך במשך השנים, רק קיבל יותר יותר צורות,אפשרויות ודרכי הבעה שונות, מגוונות, לא צפויות ומרתקות. מזרם הטריפ ההופ הנהדר ששטף את העולם מתחילת הניינטיז ועד סוף העשור, לאומנים אלקטרוניים אוונגרדיים חסרי-הגדרות-יציבות כגון Kid606  או סקוורפושר, ועד החיבור הטבעי והמנוגד בו זמנית שנוצר מאמצע האייטיז בין אינדסטריאל, לז'אנר השחור שצמח מה-sewers. ובגלל זה, אני רוצה להמליץ על שלושה אלבומי היפהופ, שנוגעים בעוד מקומות רבים ומשונים, כאלו שיכולים לשבות גם את האדם אשר עד עכשיו לא שמע את הדברים הנכונים בדיוק, ולא מצא שום צורה או דרך שבעזרתם הוא יכול להתחבר לז'אנר.


Dalek- Abandoned language

צמד היפהופ די מוכר, שעדיין בדרכו המוזרה איכשהו נשאר בצללים חצי חבויים שכאלו. צמד היפהופ שמגיע מ-Newark, ניו ג'רזי, אחד מהמקומות שיכוני העוני הקשים בארה"ב. צמד שמצד אחד לא מפסיק להראות כבוד ואינסוף מחוות לאיזור שממנו הוא בא, גאוגרפית, ומוזיקלית, ומייצר ביטים הארדקוריים מאסיביים וגדולי מימדים, ומצד שני גם משכיל ודואג להזריק פנימה מנות נכבדות של סגנונות "לבנים" רבים שלא צריכים לשבת באופן כל כך מדויק עם זה, ואיכשהו הם לחלוטין עושים זאת. ובגדול. לראיה, אמ-סי דיאלק, שאחרי כל שירת הביבים-האורבנית שטופת-הסלנג-והחזיונות –הדיסטופיים שהוא מכיל ומטיל לעור התוף שלכםדואג לסיים בית באמירה כמו" כמה מכם בכלל יודעים מי אלו פאוסט"? הם מדלגים בין קראוט מטונף, "התקפי" נויז חרישיים, אווירת אמביינט מלחיצה ולחוצה, ועד השפעות אינדסטריאל ברורות וישירות מהרכבים כמו קויל וסקידו 23.  והדבר הכי יפה? שלמרות כל המישמש הלא פשוט הזה, שיכול להגמר בפיזור וחוסר פוקוס ואיזון בין הקטעים שלהם, זה תמיד, אבל תמיד, נשמע כמו יחידת פסקול אחת קוהרנטית שלמה שאוחזת חזק חזק בהגה שלה , ויודעת בדיוק לאן היא מיועדת, ומלווה את המאזין באופן dreamlike או nightmarish אם תרצו, כלפי אותו מקום מובטח (או שוב, לא כל כך מובטח).


 ואחרי כל הבלבולי שכל האלו, מה יש לי להגיד על האלבום עצמו? שמי שלא שמע אותו, שירוץ לעשות זאת. סימפל אז דאט .כל מי שבאמת אוהב מוזיקה שהיא מאתגרת באותה מידה שהיא מלודית, אימתנית באותה צורה שבה היא משלה רוגע פנימי, קקופונית באותה בחינה שבה היא מלאת פוקוס ודיוק ועוצמה. עזבו הכל. דיאלק זה הצמד היפהופ הכי טוב שלא קשור להיפהופ.

Acts connect with synapse to react at right moment
Paragraphs stay potent
vicious mind molten
Burnt offerings with thoughts like explosions
False notions fall to night's oceans
Clench fists at past that's eroding






Thavius Beck - Decomposition (2004)

יש משהו מאוד בולט בסאונד של ת'יביוס בק שמזכיר את זה של דיאלק -מין Rawness כללי ממלא חללים שכזה, לא מהסוג שבדרך כלל אופייני בהיפהופ, אלא יותר בז'אנרים אלקטרוניים אחרים' כמו IDM או גליץ'. אסתטיקה משונה כזאת שיוצרת אווירת sci-fi פרנואידית, מין ode לעתיד שכזה, רק עם בסיס הפקתי חזק שעדיין טובל את רגליו בהווה ההיפהופי. מה שאומר - הוא לאFar Fetched   בגישה ובסגנונות בהן הוא מתנסה כמו דיאלק, אבל בהחלט יש דמיון. ואם אהבתם את הראשונים, אז אין סיבה שלא תתחברו גם אליו.


השיר השני באלבום, Open Your Fucking Eyes, מדגים בדיוק את מה שכתבתי למעלה.תופים אגרסיביים שקופצים לך על העצמות כמו פעוטים היפראקטיביים חסרי ריסון, בייס ליין מהיר ולחוץ שדוחף אותם קדימה מעבר לצוק, ומקדימה סאונד ספייסי קלסטרופובי שמרים אותם בכוח לאוויר ומטיח הכל לפרצוף, שת'יביוס עצמו דופק שני בתים ומקשקש בחינניות על קונספירציות אזרחי מאדים למיניהם. In Memoriam  הוא הקטע הכי מקפיץ וכיפי באלבום ללא ספק. זה נשמע כמו מין היפהופ-מסיבתי-עתידני-מפעל מתכות שכזה, עם קצת מחווה לאלקטרו-ראפ החלוצי של אפריקה באמבטה האגדי. אפשר בכיף לדמיין את זה מתנגן באמצע סצינת ריתוך זהב על ידי רובוטים ענקיים, באיזשהו סדרת אנימה מדע בדיוני-קומית שכזאת. בכלל כל הסאונד שמכתיב את הטון של האלבום, ושל הרבה מהדברים האחרים שט'יביוק בק עושה, מאוד מאוד דחוס ומקומפרסבדומה לזרם האינדסטריאל מטאל שקם בסוף האייטיז, או הדיגיטל הארדקור פאנק ש-Atari Teenage Riot הכניסו לתודעה המוזיקלית בניינטיז והלאה. בקצרה- האלבום אינו יצירת מופת כמו Abandoned Language של דיאלק, אבל הוא כן סיפתח מומלץ ונגיש יחסית, לאומן חצי אנונימי אך משובח, שכבר שנים עושה חיל בנגזרת האלטרנטיב-אוונט-היפהופ. ומהדברים ששמעתי ממנו בשנים האחרונות, הוא אפילו נהייה יותר מוזר, מסטול ומעניין, ואחד שממשיך לא ממש לראות מישהו ממטר. אז מה רע?





Techno Animal - The Brotherhood Of The Bomb (2000)

טכנו אנימל זה בעצם צמד, ששייך לזרם ה-Illbient - מין תת ז'אנר הכלאתי ומעניין שקם בתחילת הניינטיז, שמשלב בתוכו היפהופ, אמביינט, דאב,אינדסטריאל, ג'אנגל ועוד כל מני ירקות גרוב מרקידים ונוקשים כאחת. והפתעה הפתעה, מי שמרכיב את הצמד הזה, הם לא אחרים מאיזה שניים די כשרוניים:קווין מרטין, וג'סטין ברודריק. הראשון מוזיקאי אקלקטי ומופרע שהכי ידוע בזכות הפרוייקט רגאיי-אוונט-היפהופ שלו, The Bug, והשני הוא... ג'סטין ברודריק. פאקין גודפלאש. וג'סו (ועוד מליון דברים אחרים) .אין צורך להרחיב עוד. שניהם כבר שיתפו פעולה בהרכב אינדסטריאל-נויז-רוק מדהים מתחילת הניינטיז אשר נקרא בפשטות God ששיחררו את האלבומים הכי פסיכוטיים,ברוטאליים ומדממים באותה תקופה שאף אחד לא שמע אותם.באותה תקופה של God הם גם הקימו את טכנו אנימל, ואם אני אהיה כנה, לא יצא לי לשמוע את האלבומים שלהם שהם שיחררו בניינטיז, ורק את זה עכשיו שאני כותב עליו אני מכיר. אז ככה - דיברתי על כך שהחיבור של היפהופ עם ז'אנרים אחרים ומנוגדים,בטח מאיזור האלקטרוניקה, זה משהו שאומנם נראה מוזר על הנייר בהתחלה למי שלא רגיל לזה, אבל זה כן צעד מוזיקלי מאוד מתבקש, אם באמת מבחינים באוריינטיציה הבסיסית המשותפת לכל הסגנונות האלו. ג'סטין ברודריק וקווין מרטין הם שני אמנים שבאו מאיזורים שונים לחלוטין מאלו שהזכרתי עד עכשיו, רחוקים מאוד מאוד מהיפהופ, ואם זאת, הם מבשלים וקודחים ביטים אנימליסטיים ומפחידים שפשוט משאירים אבק לרוב מפיקי הז'אנר, גם אלו הטובים והמיומנים שיושבים בראש הפירמידה.


שוב, כמו דיאלק, זה רחוק מלהיות היפ הופ פרופר, ועם זאת, זה עושה חיל כבוד לז'אנר בצורה הכי מקסימלית שאפשר לתאר. זה תעשייתי באופן שהוא מעבר גם להגדרה עצמה של המוזיקה שקרויה ככה.זה באמת נשמע כמו פסקול אימים לעבודות כפיה באיזורי wasteland רחבים שנמצאים באיזור חסר תקווה שהוא רחוק מאוד מלהיות כדור הארץ. הנה, תשמעו את הקטע למטה שהוא פשוט תצוגת תכלית מרהיבה של אגריסיביות נויזית, גרוב מדבק וחרחורי פרנויה לא נפסקים. חצי מהאלבום אינסטרומנטלי, וחצי בעל אורחים שונים, רובם מהראפרים האלטרנטיבים המובילים של אותה תקופה. שאני חושב על זה, זה מין מונמנט תקופתי מדויק שמייצג נאמנה את רוח ההיפהופ הפרוגרסיבי והאלטרנטיבי של אותה תקופה - אל-פי, דיאלק, אנטי פופ קונסורטיום...  כל אלו שבעצמם שינו את החוקים של המשחק, נותנים יד ועוזרים להרוס לחלוטין ולבנות מחדש מה שנשאר בכלל מה-playground שממנו הם יצאו.  אלבום שבקלות יכול לשבות גם היפהופ-הדז רציניים שאוהבים את הספקטרום היותר נסיוני של הז'אנר, וגם חובבי מטאל/אינדסטריאל/נויז שלא מזוהים יותר מדי עם הסגנון השחור בעל הסטיגמות השחוקות והמוניטין המבלבל


תודה לי!










2 comments:

  1. להקת ההיפ הופ שהכי הרבה אנשים שנרתעים מהיפ הופ דווקא כן אוהבים (וחובבי היפ הופ מושבעים נרתעים ממנה לפעמים) היא דת' גריפס. אחת הלהקות האהובות עליי אי פעם. ממליץ לכל אדם "אלטרנטיבי" שלא בדיוק מבין בהיפ הופ לנסות. דרכם אני אישית נכנסתי להיפ הופ, גם היפ הופ מסורתי יותר.

    השבמחק
  2. אני מחבב את דת' גריפס, אבל הם לא באמת היפהופ, מהסיבה הפשוטה שהמוזיקה היא די נויז/פאנק אוריינטד, ושMC רייד הוא לא ממש ראפר. יותר כמו סולן powerviolence/ספוקן וורד זועם וניהליסטי שכזה.

    דיאלק הרבה יותר מחוברים לשורשים מהם, וגם לא פחות נסיוניים, וגם לטעמי, ברמה אחרת לחלוטין (ואני אומר את זה יותר לטובתם של דיאלק מאשר לרעתם של דת' גריפס, ששוב, אני מחבב מאוד)

    השבמחק