חודש קרלה בליי, חלק ב': מדרגות נעות לגן עדן

חודש קרלה בליי בבלוג ממשיך להתגלגל. בפוסט הקודם דיברנו על תפקידה של קרלה כמעבדת באלבומו של צ'ארלי היידן Liberation music orchestra. ועכשיו נעבור לאלבום "אמיתי" של קרלה, או שאולי עליי לומר, ה-אלבום של קרלה. זו יצירת מופת מרהיבה ומדהימה; זה אינו "סתם" אלבום אלא הפקה גרדניוזית, הוליוודית אפילו, מאגנום אופוס במלוא מובן המילה. וזהו גם אחד האלבומים האהובים עליי ביותר, אלבום שהעולם נראה טיפ-טיפה יותר דל בלעדיו, וזהו אלבומה משנת 1971, Escalator over the hill.

EOTH, כפי שאקרא אלבום בקיצור, הוא פרי מוחם הקודח של קארלה כמלחינה ומעבדת, והמשורר פול היינס (Paul Haynes) שכתב את הטקסטים (וגם של בעלה של קרלה בזמנו, מייקל מנטלר, שסייע לה בהרמת הפרויקט). זהו כנראה האלבום הכי שאפתני, שלא לומר יומרני, שלא לומר לוקה בשגעון גדלות, בתולדות הג'אז. זה אלבום חוצה תרבותיות ואף חוצה יבשות, שמשתתפים בו עשרות נגנים וזמרים- ואיזה נגנים וזמרים! רשימה חלקית ביותר- ג'ק ברוס הגדול מ-Cream בשירה ובגיטרה באס, דון פרסטון מה-Mothers of invention של זאפה בשירה וסינטיסייזר, הזמרות שילה ג'ורדן וג'נט לי, הגיטריסט ג'ון מקלופלין, צ'ארלי היידן על באס, פול מוטיאן על תופים, וכמות עצומה של נגנים כלי נשיפה- סקסופוניסטים כמו גאטו בריירי, דיואי רדמן וג'ימי ליונס, חצוצרנים כמו מייקל מנטלר ודון צ'רי, אינספור נגני כלי נשיפה ממתכת, כמה נגנים הודיים, וכמות אדירה של חברים ומכרים בתפקידי קולות רקע. אם זה לא מספיק, מדובר גם באחד מאלבומי הג'אז הארוכים ביותר אי פעם- תקליט משולש, דבר שעוד לא נשמע כמוהו בזמנו.

מה שאני כל כך אוהב באלבום הזה הוא העובדה שהוא מעין מיקרוקוסמוס של כל הרוח המוזיקלית של סוף שנות השישים- תחילת שנות השבעים. הוא משלב בצורה מעוררת השתאות את הג'אז הכי מתקדם ומודרני של התקופה עם פיוז'ן, עם רוק מתקדם, עם פסיכדליה, עם אוונגרד ומוזיקה קונקרטית שמאוד אופייניים לסיקסטיז, בתוספת המון תיאטרליות קורט-ויילית-האנס-אייזלרית שזה בעצם הלחם וחמאה של קרלה, לכדי מדוזה מרובת ראשים ומפילה לסתות.

אז מהו בעצם האלבום הזה, Escalator over the hill? האלבום כל כך עשיר מצד אחד וכל כך מעורפל וחמקמק מצד שני, עד שהוא מתכחש לכל הגדרה ומסרב להיכנס בקלות למגירות שמבקרי מוסיקה אוהבים לקטלג בהם את מושא הביקורת שלהם. הגדרה יחסית סבירה של האלבום היא "אופרת ג'אז", שכן יש לו תמליל, מה שקרוי בעגה המקצועית של האופרות "ליברית", ובליברית הזה מוגדרות דמויות וכן איזה זמר שר את קולה של כל דמות, וכן איזה נגן מייצג את אותה דמות. אולם, הטקסט של פול היינס חידתי כל כך עד שאי אפשר לבנות ממנו עלילה ברורה. זה מתחיל בבית מלון משונה ומשם מפליג לכל מיני מקומות, כל מיני דיאלוגים בין דמויות, ומגיע אפילו עד הודו. אבל אני חושב שכמו ב-“Finigeans Wake” של ג'יימס ג'ויס, כל ניסיון להבין את העלילה הוא עקר מיסודו- היינס מנסה להעביר הלך רוח אניגמטי-פסיכדלי מסוים, וקרלה בנתה את הפסקול המושלם סביבו.

כך שיותר קל לעכל את Escalator over the hill כיצירה מוסיקלית-מתמטית מורכבת ביותר, מעין סט של משוואות מוזיקליות מקוננות זו בתוך זו, מה שקרלה כינתה במושג (הבלתי מוסבר) Chronotrunsduction. קרלה למעשה בנתה מקומבינציות שונות של המוזיקאים לרשותה כמה וכמה הרכבים ולהקות, ובנתה מהקומבינציות האלו את המופע המופרע הזה שנקרא Escalator over the hill. כך למשל היא איגדה יחד את ג'ק ברוס, את מקלופלין, את המתופף פול מוטיאן ואת עצמה באורגן ויצרה הרכב ג'אז רוק קטן שזכה לכינוי Jack’s traveling band. להרכב אחר, שבו דון צ'רי מנגן עם כמה נגנים הודים וכלי מיתר, היא קראה ה-desert band. להרכב שבו היא, בעלה מייקל מנטלר ודון פרסטון יוצרים מוזיקה קונקרטית מכלי מקלדת וסינטיסייזרים ואפקטים, היא קראה Phantom music.  הקומבינציות האלו מאפשרות לה לברוא יקומים מוזיקליים שונים, ולערבב אותם, וזה מה שיוצר את הגלקסיה המוזיקלית המופלאה של Escalator over the hill. זה מה שגרם לאלבום להיות כל כך מסובך להקלטה ולהפקה; הוא הוקלט בכמה סשנים מפוזרים שנתפרשו על פני שלוש שנים (בזמן שאלבום ג'אז ממוצע לוקח אולי שלושה ימים להקלטה!).

כך מתקבל אלבום שמרגיש כמו קריירה מוזיקלית שלמה; אלבום שאפשר להאזין לו שנים רבות ותמיד לשמוע משהו חדש. בזמנו, אנשים לא ידעו מה לעשות עם המפלצת הזו. מבקרי ג'אז לא יכלו להתחיל אפילו מאיפה לנתח אותה, ומבקרי רוק בכלל לא רצו לגעת בה. לקח כמה שנים עד שהאלבום הזה קיבל הכרה והערכה. בעיניי מדובר באחד ההישגים האמנותיים הגדולים של המוזיקה במאה העשרים, אלבום שהוא הרבה יותר מרק "ג'אז" או "רוק" או "מוזיקה לתזמורת" ,אלבום שמתעלם לחלוטין מקונבנציות מוזיקליות ומהגדרות, ומתעלה מעל כל ניסיון לקיטלוג, כשבדיאלוג הזה בין עולמות מוזיקליים נוצר משהו חדש, עצום ומרהיב ביופיו.

ויש כאן כמה וכמה רגעי שיא מדהימים. הפתיחה התזמורתית המהממת שנפרשת על פני 13 דקות, שמכילה את מה שבעיניי הוא סולו הסקסופון הטוב ביותר ששמעתי בחיי, של הסקסופוניסט גאטו בריירי (מתחיל מדקה 7:30); שיר הנושא, ברטולט ברכט משתכר ב-Birdland; סולואי הגיטרה האדירים של ג'ון מקלופלין בכמה וכמה קטעים; קטעי ה-Phantom music  המפחידים והמהפנטים; השירה של קרלה עצמה, שבעצם בולטת באלבום פחות כנגנית ויותר כזמרת; רצף הקטעים לקראת סופו של האלבום, “A.I.R”, “Rawalpindi blues” ו-“End of Rawalpindi” שבהם הפסיכדליה שבאלבום מגיעה לשיאים; והסיום הכל כך מצמרר בקולו הרועם של ג'ק ברוס, אולי כוכב האלבום בעצם, שזועק “It’s again and again” לפני שהמקהלה של בליי וזמרות אחרות דועכת סופית ויוצאת ל-drone ארוך ארוך, שבתקליט המקורי למעשה נמשך עד אין סוף (המחט של הפטיפון נכנסת לחריץ מיוחד ועמוק שממנו היא לא יכולה לצאת, מה שגורם לכך שהתקליט למעשה מנגן ללא הפסקה) ובגרסאת הדיסק מתארך לכדי עשרים דקות.

בפוסט הבא נדון באלבום אחר לחלוטין של קרלה, אלבום שבאופן רשמי אינו נחשב אלבום שלה, ואולי אחד האלבומים הכי פחות מובנים ותמוהים שהוקלטו אי פעם. יש למה לחכות.