יום ראשון, 15 ביוני 2014

חודש קרלה בליי, חלק ג': האלבום הפיקטיבי






בפוסט הקודם דובר כאן בהרחבה על יצירת המופת וגולת הכותרת של היצירה של קרלה בליי, Escalator over the hill. כאמור, את קרלה לא ניתן ממש להגדיר כמוזיקאית ג'אז, והיא לגמרי פוזלת לסגנונות אחרים, כמו רוק. היום נדבר על אלבום חריג מאוד גם בסטנדרטים של קרלה, מכמה סיבות: זה אלבום של שירי פופ ממש, אבל פופ בסגנון של קרלה; זה אלבום שאלמנט הג'אז בו מצומצם מאוד, כשרוב הנגנים בו אינם באים מעולם הג'אז; והכי ביזארי, באופן רשמי זה אינו אלבום של קרלה, למרות שהיא כתבה ועיבדה את החומרים, הובילה את ההרכב, וזה אלבום שלה בכל אלמנט חוץ מהשם שחתום על העטיפה! האלבום הזה נקרא Fictitious Sports  והוא מיוחס ללא אחר מאשר ניק מייסון, מתופף פינק פלויד.

מה לניק מייסון ולקרלה בליי, מכל האנשים? סיפור הקשר בין השניים, שגם כולל את בעלה לשעבר של קרלה, מייקל מנטלר, הוא לכשעצמו סיפור מעניין מאוד, יותר מהאלבום עצמו אפילו. לפני הכל אני רוצה להקדיש כמה מילים לניק מייסון. תמיד הייתה לי פינה חמה למייסון ולקלידן ריצ'ארד רייט, שני המוזיקאים הצנועים והנחבאים אל הכלים בפינק פלויד. מייסון כתב מעט מאוד חומרים ללהקה, ורוג'ר ווטרס באכזריות האגו-מניאקית האופיינית לו, במסגרת ההשתלטות העוינת שלו על הלהקה בסוף שנות השבעים, אפילו ניסה לפטר אותו (כמו שעשה לרייט). אבל פינק פלויד חייבת הרבה לסאונד התופים הנקי והפשוט של מייסון, מתופף שאמנם לא היה וירטואוז טכני אבל ניגן עם המון לב ורגישות. יותר מזה, מייסון אף פעם לא ראה את עצמו כמוזיקאי גדול, אלא מישהו שפשוט בא לנגן ולהינות מזה. היום בכלל נראה שהרבה יותר מעניין אותו להתחרות במכוניות מרוצים מאשר לתופף. באופן מפתיע, דווקא מייסון הוא זה שפיתח את הקריירה הכי מעניינת מחוץ לפינק פלויד. הוא הפיק לרוברט וויאט את אלבום המופת שלו Rock Bottom (ועשה שם עבודה מרהיבה), הפיק אלבום ללהקת הפאנק The Damned וכן אלבום לגרסאת הפיוז'ן של להקת גונג, והכי חשוב לענייננו- דרך רוברט וויאט חברו הטוב הוא הכיר את קרלה ואת מייקל מנטלר.


בין שלושת אלה נוצר קשר מאוד מעניין. את קרלה ואת מייקל לא עניינה העובדה שמייסון איננו "מתופף ג'אז", או איננו "מתופף גדול", ומייסון מאוד נהנה להיות בחברתם של מוזיקאים מחוץ למעגל העבודה המוכר-ופחות-ופחות נוח של פינק פלויד. מייסון השתתף כטכנאי באלבום מדהים של מנטלר בשם The hapless child and other stories (מוזיקה לשירים מאת משורר הילדים הביזארי אדוארד גורי, השתתפותם של קרלה ורוברט וויאט, אלבום מומלץ ביותר שעוד אכתוב עליו אני מניח) ב-1976. וב-1979, בזמן העבודה על The Wall של פינק פלויד, אלבום שהמעורבות של מייסון הייתה בו מינימלית (עד כדי כך שבשני שירים ווטרס השתמש במתופף אחר), מייסון החליט לנצל את זמנו הפנוי כדי לעבוד על פרויקט אישי יותר. בהיעדר חומר מקורי, הוא פנה לקרלה, ששלחה לו קלטות של חומרים שעבדה עליהם באותו זמן. מייסון התלהב והחליט שזה יהיה הפרויקט האישי שאותו רצה. כך החלה העבודה על Fictitious Sports, והשניים החליטו על חלוקת עבודה מאוד משונה: קרלה תכתוב את החומרים, תעבד, תארגן את ההרכב ותנצח על ההקלטות וגם תפיק את האלבום; מייסון ינגן תופים, יהיה שותף להפקה, והאלבום ייחשב "שלו". מבולבלים? גם אנחנו. האלבום אגב יצא לבסוף רק ב-1981.

במילותיו של מייסון, תראו כמה צניעות יש לאיש הזה:
האלבום הוא 'שלי' במונחים של בעלות, כלומר הוא היה תחת החוזה שלי, ואני חושב שכולם הבינו והיו שמחים עם זה. עבור קרלה זו היה עוד תרגיל בתיאבון הבלתי נגמר שלה להפיק מוזיקה, אבל ללא ספק הייתה לי שליטה על העטיפה וכו'...כמובן שזה לא אלבום סולו ממש- זה אני סולו מפינק פלויד. אהבתי את תהליך העבודה עליו, ובנוסף קרלה יכלה להגיע לקהל יותר רחב מאשר מאשר הלייבל ECM....אני בטוח שהאלבום מוזר מדי בשביל שמעריצי פלויד יאהבו אותו, אבל בשבילי זו הייתה הזדמנות לעשות משהו, ונורא נהניתי לעשות את זה. אף פעם לא ציפיתי או רציתי קריירת סולו. אני רואה את זה כך- אם אנשים אוהבים אותו, אז זה אלבום סולו שלי. אם הם לא, זה אלבום של קרלה ומייק.


ממה שנאמר כאן לעיל, ברור שיש אלמנט מסוים של "רמאות" באלבום- הוא לא באמת אלבום של ניק מייסון. ובכן, מי שמכיר את החומרים של קרלה יגלה, שזה גם לא בדיוק אלבום "רגיל" שלה. לפני שנדבר על האלבום עצמו, קצת על הנוגעים בדבר. מלבד ניק, קרלה ומייקל מנטלר, האלבום מתהדר באחד הווקאליסטים האהובים עליי, רוברט וויאט אלא מי, שמיד נותן לאלבום ניחוח של רוק מתקדם. בנוסף יש כאן גם את אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, איש שהיה אמור להיות הרבה יותר מפורסם ומצליח, גארי וינדו (Gary Windo), סקסופוניסט ממש מופלא שיודע גם לנגן ריתם-אן-בלוז בסאונד מעולה וגם לכסח בפרי ג'אז אימתני (ומעריצי וויאט בוודאי יזהו את הצליל העצום שלו מהאלבום Rock Bottom). עוד מוזיקאי בולט באלבום הוא הגיטריסט כריס ספדינג (Chris Spedding), ובנוסף לעוד כמה כלי נשיפה ממתכת, גם הפעם קרלה ארגנה הרבה חברים ומכרים בתפקידי קולות רקע אורחים.

עכשיו, למי שהתרגל לסגנון של Escalator over the hill נכונה הפתעה- השירים כאן אינם תיאטרליים- קברטיים- מחזמריים-ברכטיאנים, אלא אלו שירי פופ, עם נגיעה של רוק מתקדם אליהם. בנוסף, אלו ברובם שירים הומוריסטיים- השיר הפותח, שנקרא “Can’t get my motor to start”, עוסק בדיוק בזה- מה עושים כשהאוטו לא מניע. “I was wrong” , השיר הכי טוב באלבום, מתייחס לצלחות מעופפות וחייזרים, ושיר אחר שנקרא “Boo to you too” הוא יציאה מתריסה כנגד קהל ששורק בוז בהופעות.  שיר מעניין הוא “Do Ya?”, שמכיל טקסט מאוד משעשע- על אחד ש"מנסה" ככל הנראה להשקיע בזוגיות שלו ו"מנסה" כל הזמן לשכנע את בת הזוג בזה. כשוויאט שר שיר כזה, אי אפשר שלא להיזכר בכמה שירים הומוריסטים בסגנון דומה של וויאט עצמו. ועוד קטע נחמד הוא השיר המסיים, “I’m a mineralist” שבאמצע שלו וויאט מתחיל ניימדרופינג מאוד משעשע של מלחינים מינימליסטיים, כשבאמצע השיר פתאום הלהקה קופצת למעין פארודיה על העבודות הווקאליות של פיליפ גלאס.





למרות שיש לאלבום הרבה נתונים להיות אלבום טוב, הוא לא ייזכר כאלבום הכי טוב שקרלה, מייקל מנטלר, רוברט וויאט, גארי וינדו או ניק מייסון היו מעורבים בו. משום מה, משהו כאן חסר, והשלם כאן הוא פחות מסכום חלקיו. למה? אולי השירים לא מספיק חזקים; אולי וויאט נותן הופעה יחסית חלשה; אבל בעיקר נראה שחסר לאלבום הזה קצת עמוד שדרה או סגנון מובהק. כך ש-Ficticious sports הוא בסופו של דבר לא אלבום מעניין מאוד, אלא הסיפור מאחוריו הוא המעניין. בעיקר אני שמח בשביל ניק מייסון, שבמינימום אגו מצא את עצמו עובד להנאתו עם מוזיקאים גדולים ממנו בהרבה, בלי רגשות נחיתות. בפוסט הבא נסיים את חודש קרל הבליי, ונקפוץ כמה עשורים קדימה ונסיים את חודש קרל הבליי, באלבום האחרון (עד כה) שהקליטה, בגיל 77.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה