חודש
קרלה בליי מגיע לסיומו. במהלכו דיברנו על אלבומים מאוד שונים שקרלה הייתה מעורבת
בהם- מה-Liberation
music orchestra של צ'ארלי היידן, דרך
היצירה שלה Escalator over
the hill וגם קצת על האלבום
הפיקטיבי שלה תחת שמו של ניק מייסון. בכל האלבומים האלו השתתפו נגנים רבים (ב-Escalator over the hill משתתפים עשרות מוזיקאים),
ובכולם קרלה בלטה כמלחינה ומעבדת. לסיום החודש, אני רוצה דווקא לכתוב על שני
אלבומים הרבה יותר מינוריים, שמפרידות בינם לא פחות מ-25 שנים, ובהם בולטת קרלה גם
כנגנית. שני האלבומים האלו הם אלבומים משותפים עם נגן שמלווה את קרלה כבר למעלה
מ-40 שנה, ובערך בתקופה שבה יצא האלבום הראשון הוא גם הפך לבעלה, וזה הבאסיסט
המעולה והבלתי שגרתי סטיב סוואלו(Steve Swallow) . שיתוף הפעולה בין שני המוזיקאים האלה מרגש
ויפהפה, בעיקר במרחק 25 השנים שבין שני האלבומים. האלבום הראשון נקרא פשוט Duets מ-1988, והשני הוא Trios שיצא בשנה שעברה, ומשתתף
בו נגן נוסף, הסקסופוניסט אנדי שפרד.
קודם
כל, כמה מילים על סטיב סוואלו. סוואלו מנגן ג'אז כבר מ-1960, כשהיה חבר באחד
מהרכבי הפרי ג'אז הראשונים, עם בעלה הראשון של קרלה, פול בליי. סוואלו היה בין
הבאסיסטים הראשונים שעשו את הסוויץ' מקונטרבאס לגיטרת באס חשמלית, עד כדי כך שמאז
תחילת שנות השבעים הוא לא נגע יותר בקונטרבאס. אבל סוואלו גם אינו נגן באס שגרתי:
הוא מעדיף לנגן עם מפרט, ומעדיף להשתמש בגיטרות באס של חמש מיתרים, שנוסף להם מיתר
גבוה, ובקטעי הסולואים שלו הוא משתמש ברגיסטר הגבוה ביותר של הכלי, כך שהצליל שלו
לגמרי נשמע כמו גיטרה חשמלית נמוכה. שני הנגנים האלו מנגנים כבר כל כך הרבה זמן
יחד, שהשילוב בינם מרגיש טבעי, כמו שיקוף של מערכת היחסים שלהם, וזה נפלא ומרגש.
האלבום
הראשון הוא סדרה של קטעים יחסית קצרים, שהשניים מנגנים עם המון חיוניות, שמחת חיים
והומור. קרלה אינה פסנתרנית ג'אז וירטואוזית (היא הראשונה להודות בכך), אבל הלחנים
המבריקים שלה זוכים בידיה לטיפול אוהב והיא בלי ספק חיה את הקטעים (כולם לחנים שלה
למעט שניים של סוואלו ולחן עממי אחד); סוואלו זורם איתה לכל כיוון שהיא לוקחת,
ובזכות היכולת שלו להישמע כמו גיטרה באס וגיטרה חשמלית בעת ובעונה אחת, הצליל של
האלבום מרגיש מאוד ורסטילי. הם יכולים לנגן באופן משעשע וקופצני (בקטעים כמו “Baby Baby” ו- “Walking batteriewoman”), לקחת צעד אחורה ולנגן בלדות מהורהרות (כמו
“Soon I will be over with the troubles of this world”) וגם להפתיע לכיוונים פחות צפויים כמו ה-“Reactionary tango”. זה אלבום שמצריך קצת סבלנות אבל הוא יפהפה.
עשרים
וחמש שנה אחרי, קרלה וסטיב ממשיכים לנגן יחד. הם קוראים לחברם הוותיק אנדי שפרד,
שמנגן איתם בפורמט של טריו כבר עשרים שנה (שהוא גם חלק, יחד עם סטיב, להרכב של
קרלה The Lost Chords) ומקליטים את Trios, שכולו מוקדש לביצועים מחודשים לקטעים שקרלה
כבר הקליטה. זה אלבום מאוד שונה- קודם כל, קרלה וסטיב הרבה יותר מבוגרים, שלא לומר
קשישים, וזה ניכר, בעיקר בנגינה היותר מהוססת ונוקשה של קרלה. שנית, הנוכחות של
שפרד מאוד משנה את האווירה- שפרד בעיניי נגן פחות מעניין ויותר סטנדרטי מהשניים,
אך הוא יוצר דינמיקה שונה לגמרי, פחות אינטימית. ולבסוף, כאן הקטעים הם הרבה יותר
ארוכים, שחלקם מגיע לכדי רבע שעה. הלחנים של Duets היו יותר ג'אזיים, כאן
ניכרת השפעה קלאסית יותר, בעיקר אני מצליח לזהות כאן את הדיסוננסים העדינים של
דביסי בין הקטעים.
נקודת
השוואה יפה בין שני האלבומים האלו, כשתי תחנות בחיים של קרלה וסטיב, היא- קטע אחד
ויחיד שמבוצע בשני האלבומים, ב-1988 וב-2013, וזה הקטע “utviklingssang” ("שיר
התפתחות", בנורווגית). באלבום הראשון הקטע נכנס די מהר לאלתור של קרלה,
שמפרקת את הנעימה והאקורדים ומסיימת את הקטע בטעם של עוד, אבל עם תחושה שאפשר היה
לפתח את הקטע הזה יותר. הביצוע מ-2013 הוא הזה שפותח את Trios: אורכו כפול, הוא מנוגן
הרבה יותר לאט והרבה יותר לירי, ולטעמי גם הרבה יותר יפה. אולי הקטע היה צריך
להתיישן 25 שנה, כמו יין טוב. דוד שפיר
מהבלוג המצוין Undistracted
listening כתב פוסט שלם על הביצוע הזה, כדאי מאוד לקרוא.
זה
היה חודש קרלה בליי, וזו כמובן רק טעימה. מקווה שנהניתם, נתראה בחודש הבא!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה