יום שני, 2 ביוני 2014

חודש קרלה בליי, חלק א': אנו נתגבר





את החודש הקרוב בבלוג אני רוצה להקדיש, לראשונה כאן בבלוג, לאמנית. מוזיקאית גדולה שחוצה לא רק גבולות מוזיקליים אלא גם חוגים סוציאליים של מוזיקאים, אם תרצו. מלהטטת בין מחוזות הפרי ג'אז והאוונגרד ג'אז לביג באנד ולרוק מתקדם ולמוזיקה קלאסית ולאן לא, וכולם מוקסמים ממנה- ומתאהבים. האמנית הזו היא האחת והיחידה, קרלה בליי (Carla Bley). לבליי יש שתי תכונות גדולות- הראשונה היא כמובן הכשרון האדיר שלה, בעיקר כמלחינה וכמעבדת; והשנייה היא הכאריזמה והיכולת שלה לרתום עשרות מוזיקאים אחרים לחזונות שלה. הקריירה של קרלה (היום בת 78!) בת יותר מארבעים שנה, והיא הייתה מעורבת בעשרות אלבומים. החודש אני אגע בארבעה פרויקטים שלה, כמעבדת, מלחינה, נגנית- ובמאית מוזיקלית כמו שאני אוהב להגדיר את זה.

בעולם הג'אז-רוק-Third stream  (כינוי לזא'נר המשלב יסודות של ג'אז ומוסיקה קלאסית ולרבו מאפיין הרכבים גדולים) של שנות השישים והשבעים, שם קרלה צמחה, היא הייתה דמות יוצאת דופן. ראשית, ואי אפשר לזלזל בזה, עולם הג'אז הוא עולם מאוד גברי וקרלה בלטה כאחת המלחינות והנגניות הבולטות בעולם הזה; אך קרלה היא הרבה יותר מקוריוז נשי- היא מעין עולם מוזיקלי בפני עצמו; היא אמנית עם טאץ' מאוד מובהק, עם אהבה גדולה לתיאטרליות ולמוזיקה חוץ-ג'אזית, והיא מכניסה עוד אלמנט שלרוב לא מוצאים בג'אז- הרבה הומור, אידיוסינקטיות ומוזרות פנימית. מה שעוד מיוחד בקרלה היא העובדה שהיא 'חצתה את הקווים' ועבדה עם מוזיקאים רבים מחוץ לג'אז האמריקאי, כמו ג'ק ברוס סולן להקת קרים (אחד הגיבורים הכי פחות מושרים של עולם הרוק), רוברט וויאט, ניק מייסון מפינק פלויד ועוד רבים. בנוסף, קרלה הייתה נשואה שלוש פעמים, וכל אחד מבעליה בעבר ובהווה הוא פיגורה רבת משקל שמלווה את קרלה לכל אורך הקריירה שלה- הפסנתרן הקנדי פול בליי, החצוצרן והמלחין מייקל מנטלר ובעלה כבר כ-20 שנה, הבאסיסט סטיב סוואלו; תוסיפו גם בתה של קרלה מבעלה מייקל, קארן מנטלר, אמנית בזכות עצמה (שגם היא ניגנה עם רוברט וויאט), שמתארחת באלבומיה מדי פעם (ואף אמצה לוק דומה לאמא קרלה, קצת קריפי...), וכן את העובדה שכולם מוציאים אלבומים באותו לייבל משפחתי ותקבלו מין שבט מוזיקלי שכולו סביב קרלה.


האלבום הראשון עליו אני רוצה לדבר בהקשר של קרלה הוא דווקא אלבום הסולו הראשון של אמן אחר, הבאסיסט צ'ארלי היידן, שיצא ב-1969. היידן התפרסם כבאסיסט באחד ההרכבים הכי שנויים במחלוקת בתולדות הג'אז, הרביעייה חסרת הפסנתר של אורנט קולמאן בתחילת שנות השישים, כך שכבר מתחילת הקריירה שלו היידן בעט במוסכמות ושבר כללים על ימין ועל שמאל. היידן רצה לעשות אלבום של ביג באנד, אבל בהתאם לרוח סוף שנות השישים זה יהיה ביג באנד אוונגרדי שינגן פרי ג'אז. ברוח התקופה בולטת כמובן ההתנגדות למלחמת וייטנאם, והיידן רצה ליצור אלבום שיוקדש, כפי שהוא כותב בעטיפת האלבום, לעולם טוב יותר, בלי מלחמות ובלי מוות. היידן גייס את קרלה לתפקיד הפסנתרנית והמעבדת של האלבום; לביג באנד שהם איגדו בשביל ההקלטות הם קראו, כמו גם לאלבום עצמו, Liberation Music Orchestra .  


האלבום אמנם נחשב לאלבום של היידן, אך חלקה של קרלה כמעבדת גדול עד כדי כך שאולי היה צריך האלבום להיחשב כחזון של השניים. שימו לב לעטיפת האלבום, שבה השניים מחזיקים יחד, אחד מכל צד, את הדגל שעליו נכתב Liberation Music Orchestra. נקודת המוצא של האלבום הייתה שירים ממלחמת האזרחים הספרדית בשנות השלושים. אלו היו שירי עם שהודבקו להם מילים חדשות המפארות את אנשי צבא ההתנגדות לגנרליסימו פרנקו. היידן כל כך התרגש מהשירים האלה, שהוא החליט לבנות אלבום שלם בהשפעתם, שכולו מסר מתריס נגד מלחמת וייטנאם ואולי אף רוח הזמן של תרבות המערב כולה. האלבום לגמרי מצדד בצד השמאלי של הקשת הפוליטית, ומשלב מחאה אנטי-מיליטריסטית, אנטי-קאפיטליסטית, וכן אנטי-גזענית, כפי שאפשר לראות בקלות מעטיפת האלבום- הביג באנד של האלבום מורכב באופן שווה מנגנים שחורים ולבנים.

מה שיפה ומיוחד באלבום הזה ביחס לאלבומי ג'אז-אוונגרד מהתקופה הוא הגיוון והעושר הגדול שלו, שמתבטא בשני מישורים- הראשון הוא אנסמבל הנגנים והכלים באלבום, שכולל גם את הנגנים המובילים של התקופה- בליי והיידן עצמם כמובן, הסקסופוניסטים גאטו בריירי ודיואי רדמן, בעלה בזמנו של קרלה מייקל מנטלר ודון צ'רי הגדול על חצוצרות, רוזוול ראד על טרומבון, פול מוטיאן על תופים, וכן נגני כלי מתכת נמוכים ואפילו גיטריסט קלאסי. המישור השני הוא בחירת החומרים, שלמעשה כמעט לא מבוססים על ג'אז כלל. אל  השירים הספרדיים נוספו כמה קטעים מקוריים של קרלה ושל היידן עצמו,  בראשם הקטע “Song For Che” שכמובן הוקדש למותו של צ'ה גווארה (קטע נפלא שהוקלט מאוחר יותר ע"י רוברט וויאט), קטע של אורנט קולמאן, ושני שירים נוספים- “Song of the united front” שהלחין האנס אייזלר למילים של ברטולט ברכט, ושירו הנודע של פיט סיגר “We Shall overcome” שסוגר את האלבום. אייזלר וברכט היו מרקסיסטים מושבעים, פיט סיגר היה חבר כבוד ברשימה השחורה של מק'קארתי, ואת צ'ה גווארה ממש אי צורך להציג- כך  שזה ג'אז פוליטי לחלוטין, וה-Liberation שהיידן וקארלה דורשים הוא שחרור מכבלים מאוד ברורים. מעבר לפוליטיקה של החומרים, הם מכתיבים גם את המוסיקה באלבום- תיאטרלית וקאברטית ומאוד מחוץ לג'אז הסטנדרטי, בעיקר כשכל החומרים השונים מעורבבים עם אוונגרד.




Liberation Music Orchestra הוא אחד האלבומים החשובים שיצאו בג'אז האמריקאים בשנות השישים, וזה היה גם שיתוף הפעולה הראשון בין השניים- מאז האלבום הזה הם ארגנו את Liberation Music Orchestra לשלושה אלבומים נוספים, כשהפעם האחרונה הייתה לפני כעשור. מבחינה אישית, הוא חשוב מאוד עבור שני היוצרים שחתומים עליו. עבור היידן זאת הייתה ההצהרה הראשונה של קריירת הסולו שלו; עבור קרלה זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה היא ארגנה וניהלה הרכב גדול והתיישבה בכסא המעבדת\ במאית מוזיקלית. ויותר מזה- זו הייתה הכנה, אם אפשר לומר, למאסטרפיס הגדול שלה, עליו אדבר בפוסט הבא.



6 תגובות:

  1. נהדר יוחאי. מחכים וכיף לקרוא.
    Don't stop the carnival

    השבמחק
  2. נפלא יוחאי. נהניתי לקרוא ואני מיד קם לשלוף את ה-LMO מהמדף. תודות.

    בנצי גורן

    השבמחק
  3. נהדר יוחאי! האלבום הוא אחד מאותם אלבומים שעשו עלי רושם עז עת שמעתי אותו לראשונה, ומאז ועד היום הוא זוכה להשמעות לא מעטות.

    רוצה לציין של-LMO יצאו סה"כ 5 אלבומים ולא ארבעה.
    Liberation Music Orchestra ב-69
    Ballad of the Fallen ב-82
    The Montreal Tapes: Liberation Music Orchestra ב-89 (אלבום הופעה חיה)
    Dream keeper ב-90
    Live in Montreal ב-92 (אלבום הופעה חיה)
    ו-Not in Our Name ב-2005

    השבמחק
  4. אהבתי
    תיקוני שמות (בקטנה): גאטו ברביירי, פול מושן

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אבל דווקא ספציפית אומרים פול מוטיאן ולא מושן. זו טעות נפוצה כי האיות של שמו הוא paul motian.

      מחק