יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

להתפורר מרוב אהבה, חלק ה' ואחרון: כה אנושיים אנו





בפוסט של היום אני רוצה לסיים את סדרת הפוסטים "להתפורר מרוב אהבה" שבה התבוננתי דרך נקודת מבטם של יוצרים ושירים שונים על אהבה. היו שם כל מיני סוגים של רגשות ומערכות יחסים- אימהיות, תלותיות, מלאות קנאה, מלאות אכזבה, חמלתיות, מעריצות. היום שם הרבה דברים טובים שהאהבה יכולה לתת, וגם הרבה אפלה. רציתי לסיים את החודש ברוח טובה של השלמה, של סגירת מעגל. בחרתי לדבר על שיר כזה, שבניגוד לאהבה הבתולית ומלאת הנעורים של השיר “I’ll be your mirror” של הוולווט אנדרגאונד, לוקח נקודת מבט בוגרת, אולי אפילו מזדקנת, ומסתכל לא רק על מערכת יחסים אוהבת אלא על חיים שלמים זה לצד זה. זהו השיר “Garden Song” של היוצר האוסטרלי הנפלא דיוויד אלן (שימו לב איך הוא מאיית את שמו- Daevid Allen) מתוך אלבומו Dreamin’ a dream משנת 1995.

את דיוויד אלן אני אוהב מאוד מאוד. יליד 1938, אלן הספיק להיות ביטניק, הספיק גם להיות היפי, הספיק להיות פרוגר, הספיק להיות פולקיסט, הספיק להיות אפילו סוג של פאנקיסט ניו יורקי, התנסה בחוויות רוחניות ופסיכדליות רבות מספור, ומיצב את עצמו כמורה הזן המשוגע של הרוק המתקדם, בייחוד הסצנה הקנטרברית שלו. אלן ידוע בעיקר כאיש להקת גונג האגדתית, וכחבר גם ברבות משלוחותיה השונות. מה שאני בעיקר אוהב אצל אלן זה ההומור שלו ואת שמחת החיים. מי שמדמיין רוק מתקדם כאוסף של חנאנות שמצטטים ספרי פנטזיה ומנסים להשחיל שבע שמיניות על תשע שמיניות, מפספס בגדול את ההיפי הצוחק הזה, עם הלב הרחב כל כך. בנוסף, לי אישית אלן נצרב חזק בלב, משום שההופעה שלו עם ההרכב Brainville 3 ב-2006 עדיין זכורה לי כהופעה הכי מדהימה שנכחתי בה בחיי.

בעטיפת האלבום Dreamin’ a dream, מקדיש אלן את האלבום לאשתו (השנייה לכל הפחות, ככל שידוע לי; אלן היה בעבר נשוי למשוררת גילי סמיית', איתה הקים את גונג), אישה בעלת השם יוצא הדופן וואנדנה טוריה לה אנה מוזס ברוס (Wandana turiya le ann moses bruce). אלן מספר כי וואנדנה הייתה דמות מפתח בהחלטה שלו לעזוב את אוסטרליה ב-1988 לאחר שבע שנות התבודדות, ולחזור לפעילות מוזיקלית. בעטיפה הוא מגולל את קורות הזוגיות שלהם, כיצד התאהבו, נפרדו, וב-1993 האש שלהם ניצתה שוב (לאחר שוונדנה נטשה את בעלה לטובת אלן) וב-1994 נולד להם ילד, בנו הרביעי של אלן, שעונה לשם הלא פחות יצירתי יינס אלקסנדר אלקטריק (!) אסלאן אלן. אלן מציין כי וונדנה היא ההשראה לאלבום, ובמיוחד לכמה שירים בו, שהשיר הנפלא “Garden song” הא אחד מהם.





“Garden song” הוא שיר פולק עדין מאוד, ז'אנר שאלן לא ממש מפורסם בו אבל בהחלט מצטיין בו. אלן מנגן נהדר על גיטרה אקוסטית בעלת סאונד מאוד bright ומיוחד, ומנגן איתו נגן בשם גרהאם קלארק על כינור. בשיר מתאר אלן, בן 57 בזמן הקלטת האלבום ומאחוריו כבר 30 שנות קריירה מוזיקלית, מערכת יחסים שנמשכת חיים שלמים, עד הזקנה. השיר בנוי מארבעה בתים שנעים בזמן, ופזמון חוזר שנשאר פחות או יותר זהה. בבתי השיר, הזוג תחילה מכיר וזורע את האהבה בגן המשותף, לאחר מכן נולדים הצאצאים שבשלב מסוים עוזבים את הקן, ומשם זקנה, ומשם מוות. בעיקר יפים שני הבתים האחרונים, הראשון הוא ההזדקנות המשותפת, נושא שאין עליו שירי אהבה רבים, והשני הוא הפרידה מבת הזוג שהיא גם הפרידה מהחיים עצמם:

And here comes the autumn when leaves turn to gold
And the waning moon silvers me lightly
In the afternoon sun it’s good fun to grow old
As you hold me and lie with me quitely

And when old father time rings the chimes of my years
And I see my life turning around me
When you lay me down in your garden my dear
Will you kiss me and let me go lightly?

באופן אולי מוזר המילים האלו, של הבית האחרון, מתקשרות אצלי ללא אחר מאשר חנוך לוין, אסוציאציה ממש בלתי סבירה בהקשר של דיוויד אלן מכל האנשים. מה להיפי אוהב האדם והתל אביבי הציני ש"אוהב אדם" הוא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשבאים לתאר אותו.  באוסף הנהדר של שירי מחזותיו, "כשתחשכנה עיניי", מופיע שיר ששר יוסף כרמון, "נערת חלומותיי", הלקוח מתוך המחזה "יעקובי ולידנטל", שם שר כרמון כך:

התזעיקי רופא בלילה
כאשר אתעלף לצידך?
התהיי זו את שיראה
מבטי האחרון, הדועך?
התזכרי אותי? התרצי שאחיה?
התבכי על קברי לפעמים?

ואולי זו אחת מהמשמעויות של אהבה- להיות עם מישהו גם בשעותיו הקשות, ואפילו בשעותיו האחרונות. בעיניי הדמיון בין שני טקסטים של שני יוצרים כל כך שונים כמו דיוויד אלן וחנוך לוין מראה על איזו תחושה או מודעות אוניברסלית לחיבור בין אהבה וזקנה, חולי ומוות. לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו, ובמקרה של תרצה ומאיר אריאל אולי אפילו גם אחר כך.

הפזמון החוזר, בשינויים קטנים, הוא שוב אלן ההומניסט, אוהב האדם והטבע ששואף לתקן את עצמו- ומשם את העולם כולו:

For a soul is so real so whole and so free
And a body is so frail and so human are we
Are we dreaming?
Is this the earth dreaming too?
Will we live till we die
Wondering why
Or will we learn to grow
Day by day by day by day by day

אלן מדבר בו זמנית גם אל עצמו, גם אל בת זוגו, וגם אל האנושות כולה כנראה. יש בשיר שלו מסר שהוא גם אישי וגם אוניברסלי. אלן מזכיר לנו שהגוף הוא בן חלוף, שברירי, רק כלי ריק. הנפש היא מה שחשוב, ועלינו כזוג לגדול יחד, יום אחר יום, עד הסוף המשותף. סוף שהוא השלמה עם האהבה ועם החיים עצמם.


אלן סוגר מעגל עם חייו (מיותר לציין שאלן עדיין חי ובועט, גם בעשור השמיני לחייו. אין לי מושג מה שלום חיי הנישואין שלו), ואיתו אני גם מסיים את הסדרה הזו, שבה ניסיתי בעיקר להאיר את נושא הכתיבה השחוק והטחון ביותר בעולם באור חדש יחסית. תודה שקראתם!






תגובה 1:

  1. היית גדול. רוב תודות.
    סיום יפה לסדרה.
    מעניין לגבי חנוך לוין. חנוך ציני וחרד לגבי רגעי הפרידה שלו מהחיים ומאהובתו. דואג שמא איש לא יבכה על קברו. דייוויד מתאר היפרדות שמחה ומקבלת. קלילה. מעניין גם אם הגישות האלה החזיקו/יחזיקו גם ברגעים הסופיים של חנוך ודייוויד, או כל אחד ששר על הנושא. כי אם אתה שר על הנושא אז אתה עוד לא שם ולא יודע איך תחווה את זה.
    בכל מקרה אחלה סדרה. גילויים וגילויים מחדש, הרהורים ותובנות. יופי.

    השבמחק