אל תתעסקו עם הזורן, חלק א': דיוקן האמן כסקסופון אלט

החודש אני רוצה להקדיש את הפוקוס של הבלוג לאמן מסוים אחד שבזמן האחרון אני שומע אותו, וחומרים הקשורים אליו, באובססיביות גוברת יותר ויותר. האמן הזה הוא ג'ון זורן (John Zorn),  איש שהוא יותר ממוזיקאי, הוא ממש מפעל מהלך של מוזיקה, או יותר נכון מנהיג של כת מוזיקלית: מעבר לעובדה שהוא מנהל לייבל מצליח ומוערך מאוד של מוזיקה חדשה-Tzadik, הוא גם אסף סביבו כמה עשרות מוזיקאים קרובים במהלך השנים שמבצעים את המוזיקה שהוא כותב, בין אם אלו הרכבי ג'אז מסורתיים, הרכבי מיתרים משולבים, הרכבי ג'אז-רוק חשמליים, אלבומים שלמים לכלים סולו, פסקולים, יצירות אוונגרד, אלקטרוניקה, וגם הרכבים שנוגעים בסגנונות שלחלוטין נראים זרים לג'אז ולמוסיקה קלאסית כמו מטאל, הארדקור וגריינדקור. במילים אחרות, זורן הוא מעין מותג, תאגיד או קונצרן מוזיקלי, חברה בערבון מוגבל ליצירת מוזיקה. אין הרבה מוזיקאים כאלו בימנו; אני יכול לחשוב עם מקבילה מסוימת בזאפה, אבל זאפה תמיד ביצע את המוזיקה שלו בעצמו, עד מותו כמובן, וזורן פעמים רבות נותן לאחרים לבצע את המוזיקה שלו, ואלו כל כך מושפעים מהרוח הזורנית עד שהם הופכים למעין שלוחה שלו. החודש אני אבחר ארבעה אלבומים מתוך הקטלוג העצום של הקונצרן של זורן, כל אחד שונה בתכלית, כדי להדגים את עושר ההבעה, רוחב האופקים, והאקלקטיות העצומה של קונצרן זורן.

אני לא מכיר את כל הדיסקוגרפיה הענקית של זורן והמוזיקה שלו. מדובר בעשרות רבות של כותרים. אני כן מכיר די טוב שלושה ענפים שבהם אתרכז בחודש זורן: האחד הוא ספר השירים הראשון של מסדה (Masada songbook), שנכתב במקור עבור הרכב הג'אז המקורי של זורן ששמו מסדה (היא מצדה כמובן), השני הוא סדרה של הופעות שזורן ערך לכבוד יום הולדתו החמישים, סדרה המכילה לא פחות מ-12 אלבומים שהוקלטו במרתון הופעות שערך חודש אחד, והשלישי, החדש ביותר, הוא ספר השירים השני של מסדה הידוע גם בכינויו The Book of Angels, סדרה שעדיין מוציאה עוד ועוד אלבומים. כל אחד משני ספרי השירים של מסדה מכיל כ-300 (!) קטעים; מיותר לציין כי על אף שמדובר בענפים עבים מאוד, הם לא קשורים לסדרת הפסקולים שזורן עשה, לעבודות המחווה שלו לאניו מוריקונה, להרכבים אחרים כמו  Moonchild עם מייק פאטון או Naked City, לאינספור הופעות אורח עם אמנים שונים שהקליטו ב-Tzadik כמו למשל דניאל זמיר, בעבודות "קלאסיות" כמו משחק האלתור המוזיקלי קוברה, ועוד....ועוד....

אני אפתח את החודש דווקא באלבום סולו של זורן עצמו, והיחיד מבין האלבומים הקשורים לזורן בהם הוא מנגן סולו לבד. זהו הכרך התשיעי בסדרת הופעות יום ההולדת החמישים של זורן, והוא גם נקרא The classic guide to strategy, vol. 3 (זאת בגלל שזורן הוציא בעבר שני אלבומים שנקראו בשם זה והיו כרך שני ושלישי, בלי קשר לסדרת הופעות יום ההולדת). כאמור, בסתיו 2003 זורן חגג יומולדת 50 בסדרה מרתונית של הופעות שתועדו ב-12 אלבומים. חלק מהאלבומים לא כוללים את זורן, וכוללים קטעים מספר השירים הראשון של מסדה בביצוע הרכבים שונים; ברוב האלבומים זורן מופיע, לרוב עם מוזיקאי נוסף (הגיטריסט פרד פרית', היפני המשוגע ימטקה איי) או שניים (Painkiller עם ביל לאסוול, Hemophilliac עם מייק פאטון). אלו אלבומים מאוד אוונגרדיים, וקצת נוטים לחזור על עצמם ולעייף, בטח לאורך זמן; מכל אלו,  The classic guide to strategy מאוד בולט.  זהו אחד האלבומים הבודדים  בקטלוג הענק של זורן שניתן לומר עליהם שזורן לא הקליט עוד כמוהם, מהסיבה הפשוט שזהו שכולו סקסופון אלט סולו.

אלבומי סקסופון סולו הם דבר די נדיר. כתבתי בעבר על שניים כאלה- של אוון פארקר ושל קולין סטטסון. למעשה הראשון שהקליט אלבום שלם (ועוד כפול!) של סקסופון היה אנתוני ברקסטון באלבומו For Alto מ-1968.  אבל עד היום, אלבום או הופעת סולו של סקסופון, או כל כלי נשיפה אחר, הוא דבר בלתי שגרתי- משום שזהו אינו כלי הרמוני, בניגוד לגיטרה או פסנתר; כך שהנגן צריך למעשה לנגן קווים מלודיים כל הזמן. הקושי העיקרי הוא לעשות את זה מעניין; אנתוני ברקסטון הוא אמנם עילויי מוזיקלי שאני מאוד אוהב, אבל ספציפית במשימה הזו הוא נכשל, ו-For Alto הוא בעיניי אלבום פשוט לא מעניין- הוא לא מצליח לשמר עניין מספיק זמן. באופן יותר סצפציפי ואישי לי, אני לא כל כך אוהב את סקסופון האלט, הכלי שזורן בחר להתמחות בו; הוא איכשהו נופל בין הכסאות, אין לו את הצליל העשיר והמרשים של סקסופון הטנור ומצד שני אין לו את הייחוד של סקסופון הסופרן.

אבל זורן עומד במשימה, ועוד איך; אין בהופעה הזו רגע אחד משעמם. זה בגלל שזורן משתמש בארסנל בלתי נגמר ובלתי נדלה של אפקטים וטכניקות נגינה קיצוניות, וכמו ילד עם הפרעת קשב וריכוז הוא מרפרף על אוצר המילים המיוחד הזה שלו במהירות אדירה; מצרחות אלטיסימו בתדרים מאוד מאוד גבוהים (אל תשמיעו את זה לכלב שלכם), דרך צרצורים וחרחורים, שאגות אדירות וצרודות, הפרחת צלילים דמויי נשיקות, אפקטים ווקליים שמבוצעים תוך כדי נגינה, ועוד ועוד, בזרם תודעה בלתי נגמר. פה ושם הוא זורק איזה רצף מלודי שאפשר לכתוב בתווים, לרוב איזו פראזה ג'אזית, אבל מהר מאוד הוא זורק אותה הצידה לטובת עוד התחרעות. מרתק במיוחד הוא הקטע בו זורן מוציא את פיית הסקסופון שלו ומתחיל לנגן עליה בלבד, בלי הכלי כולו, ומוציא צלילים שממש קשה לדמיין. אחרי הקטע הזה, הקהל של זורן שואג בהתלהבות, ולגמרי בצדק. אני מוצא את זה מרשים במיוחד שזורן מנגן באלט, ולא בטנור שהוא הכלי המועדף על התחרעויות אלתור חופשי כאלה (לטנור יש יותר צליליים עיליים מאשר לאלט, מה שמאפשר לו להגיע לצלילי אלטיסימו גבוהים יותר).

האלבום הזה הוא פשוט בית ספר לנגינה. זורן הולך הכי רחוק עם הכלי שלו, ומי שלא מכיר ולא יודע שאפשר לעשות דברים כאלה בסקסופון ייצא מהאזנה לאלבום פשוט המום. ניכר שזורן השקיע שנים ביכולות האלו, וזו אינה רק טכניקה קרה, אלא שנים של מחקר אינטנסיבי לאן אפשר להגיע עם הכלי. בשבילי זה אלבום מעורר השראה, שמרחיב את גבולות הנגינה בכלי הרבה מעבר למה שניתן לדמיין, בדיוק כמו שסטרווינסקי עשה עם הבאסון שפותח את "פולחן האביב" (אם כי סטרווינסקי עשה את זה כמובן הרבה יותר מלודי). למעשה האלבום כל כך טוב עד שהוא מאפיל על חלק ניכר מהאלבומים האחרים בסדרת הופעות יום ההולדת, שם זורן חוזר על הרבה מהשטיקים שהוא מציג כאן, פשוט עם עוד נגנים ברקע. בעיניי זה האלבום האולטימטיבי כדי להכיר לעומק את זורן הנגן, והוא באמת נגן ע-נ-ק.

עכשיו נעזוב את זורן הנגן ולא ניגע בו יותר. הפוסטים הבאים יתארו את זורן כמלחין, איש צללים, בעיקר כמשפיע מוזיקלי, אולי אפילו דמות מיסטית.