יום רביעי, 13 ביוני 2012

נו, שיין



ראיתי לפני שבוע וקצת את הסרט "זה בוודאי המקום" (“This Must Be The Place”) של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו. הסרט, שהמבקר אמיר בוגן הגדיר טוב ממני בהרבה כ"פאזל לא מתאים", מגולל את סיפורו של רוקר מזדקן בפרישה בשם שייאן (Chayan), שנמצא בזמן עלילת הסרט כמה וכמה עשורים אחרי שיאו, כשהוא מחוק ככל הנראה מחוויות הסמים בעבר ומדיכאון כללי בהווה. שייאן, בגילומו המבריק וההזוי של שון פן (שיכול להעביר לג'וני דפ שיעור או שניים בדמויות ביזאריות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), יוצא למין מסע בלתי צפוי לחלוטין למציאת קצין נאצי שהתעלל באביו באושוויץ. לא הכל בסרט עובד אבל הוא בהחלט ביזארי ובלתי צפוי באופן שאני מוצא מענג ביותר, וכמובן העובדה שהוא עוסק בכוכב רוק מזדקן מנגנת לי על המיתרים הנכונים (שלא לדבר על ההופעה המבריקה של דיוויד בירן בסרט). לא יכולתי שלא לשים לב לשתי נקודות בעיצוב הדמות של שייאן- קודם כל, העבודה ששייאן גר בדאבלין, ושנית- השם שלו; כשמחברים את זה להתנהגות והאינטונציה מקבלים דימיון לא מבוטל לאחד הזמרים האהובים עליי, ובהתאמה גם אחד האירים האהובים עלי, שיין מק'גוון (Shane MacGowen) . למרות שההשראות היותר ברורות לעיצוב הדמות הן ככל הנראה רוברט סמית' (הלוק של שייאן הוא חיקוי כמעט מדויק) והגרסה המזדקנת של אוזי אוסבורן (לשניהם, למשל, יש נשים נורמטיביות ומתפקדות), אני בטוח שהדמיון לדמות ולביוגרפיה של מק'גוון אינו מקרי כלל וכלל. מה שמביא אותי, בהשראת העלילה הדיפוזית של הסרט, בקישור לא ממש הדוק אל אלבום הסולו הראשון של שיין אחרי עזיבת והתפרקות להקת האם שלו, הפוגס (The Pogues) הנהדרים; האלבום, פחות או יותר הדבר הראוי לציון היחיד ששיין עשה ב"קריירת" הסולו שלו, נקרא The Snake ויצא ב-1994.


עוד לא ביקרתי באירלנד, אבל אני חובב גדול של התרבות האירית, שהיא כנראה היחידה שבה יצורים משונים כמו ג'יימס ג'ויס וסמואל בקט, שני אוונגרדיסטים מושבעים (שכיכבו על גבי הבלוג בנקודה זו או אחרת- והפוסט יוצא כמעט בתזמון מושלם עם בלומסדיי, היום בו מתרחשת עלילת "יוליסס"), יכולים להיות גיבורים לאומיים. נראה שזו ארץ שמכבדת ומוקירה אמנות שהיא "קצת אחרת". זו כנראה גם התרבות היחידה שיכלה ללדת יצור כמו שיין, שילוב בלתי קדוש בין משורר מופלא לשתיין ארור, דמות ציבורית נערצת שהיא גם מופת וסמל להרס עצמי וניהיליזם. שיין, שהתרברב שהפעם הראשונה בה שתה אלכוהול הייתה מתישהו בתחילת גיל העשרה, ושמאז לא היה עוד  פיכח אפילו פעם אחת, יכול במשך עשורים להסתובב מוזנח, בלי שן אחת בפה, חיוור כמו סיד, ולהמהם בחוסר קוהרנטיות- ועדיין מדובר באחת הדמויות הכי פופולריות באירלנד. מדובר באיש שרק התנהגותו הפרועה וחסרת האחריות יכולה להתחרות בכשרון וביצירתיות שלו. לאף אחד באירלנד, החיבור למשל בין רוני דרו איש להקת הדאבלינרס המיתולוגית, לבין שיין הצעיר ממנו ב-25 שנה, לא נראה משונה. אולי זה בגלל שבעיניי רבים שיין הוא מטובי המשוררים האיריים במאה העשרים, מלומד מאוד ובעל דימיון אדיר, כזה שמעריץ את ג'וני רוטן בדיוק כמו את ג'ויס או המשורר והמחזאי האירי ברנדן ביהן, כזה שלונדון, דאבלין, ניו יורק ספרד, טורקיה, תאילנד ויפן מתערבבות בשיריו בצורה חופשית. שיין מחבר את ההיסטוריה והתרבות האירית ממאות קודמות עם הטינופת של הרוקנרול והפאנק המערבי של המאה העשרים, וזה מה שעושה אותו מיוחד כל כך.


בעשר השנים שבין Red Roses for Me, אלבום הבכורה המבריק של הפוגס, לבין The Snake, שיין משמש כמנהיג וכותב רוב החומרים. הגאונות של שיין- שילוב של שירי עם איריים עם חוכמת הרחוב והזעם הקדוש של הפאנק- מצליחה בענק, אבל עם ההצלחה מגיעה גם הדרדרות מאוד קשה של שיין אל מחוזות האלכוהול, מה שגורם לו לפספס הופעות, להפסיק לכתוב שירים טובים, וכמובן- לאבד את שיניו כתוצאה מהזנחה מחרידה. ב-1991, אחרי שלושה אלבומים מעולים שני אלבומים גרועים, שיין עוזב את הפוגס שכבר לא ממש יכלו לסבול אותו. בצר לו, שיין מקים להקה משלו, שנקראת, כמה משעשע, The Popes (יענו האפיפיורים). הלהקה החדשה נשענת גם היא על הצליל האירי של חלילית מתכת אירית, בנג'ו ומנדולינה, אבל עם יותר פאנץ' רוקנרולי מלוכלך. צריך להבין שבנקודה הזו מצבו הבריאותי של שיין כל כך גרוע, שאף אחד בשנות התשעים לא האמין שהוא הולך לחיות עד סוף העשור. למרות זאת, ב-1994 הוא עדיין מסוגל לשיר, ברוב המקרים.


האלבום יצא תחילה במהדורה של 12 שירים ומאוחר יותר נוספו לו ארבעה נוספים. העובדה שהאלבום מורכב מסשנים שונים זה מזה ניכרת מההבדלים בין איכויות השירה של שיין לאורך האלבום. הבעיה העיקרית בשירה של שיין היא הדיקציה, שמאוד מרושלת ולא מובנת בשל השכרות התמידית של שיין ואבדן השיניים שלו, ועל זה קם ונופל האלבום כולו. בשירים הטובים באלבום, כמו השיר שפותח אותו, “Church of the holy spook”, שבו שיין נכנס חזק בצביעות של הדת הקתולית, או הסינגל “That woman got me drinking” שבו מתארח בגיטרה לא פחות מג'וני דפ (פעם שנייה באותו פוסט!) , שיין מצליח להשתמש בקול הביבים הצרוד שלו כדי להקיא את המילים החוצה, מה שמתאים באופן מושלם עם המוזיקה. בשירים אחרים, כמו “Mexican Funeral in Paris” ההזוי (רק שיין יכול לחבר בין לוויה מקסיקנית לפריז) שיין במצב כל כך גרוע שהשירה שלו מסתכמת בנהמות חסרות פשר. אבל בגדול רוב האלבום עובד, באופן מפתיע: שיין מראה שגם עם רגל בקבר וגרון חנוק מוויסקי הוא יכול לשיר בלדות אדירות בדיוק של קלע אולימפי, כמו בשיר היפהפה “The song with no name”, ויכול גם לסחוב שירים רוקיים יותר כמו “Haunted”, הדואט הקצת קיטשי עם שינייד אוקונר.






ויש כמובן גם את החיבור האירי. הרבה מהשירים באלבום הם ביצועים לקטעים איריים מסורתיים, ובשיר הכמעט-נושא “The Snake with eyes of garnet” שיין זורק אותנו לפנטזיה שמתרחשת בזמן הוצאה להורג בדאבלין ב-1819- מי עוד יכול לעשות דברים כאלה? ויש כמובן שירי אלכוהול ושתייה ששיין כנראה נולד לכתוב ולשיר אותם, כמו הקטע המסורתי “Nancy Whiskey”. קטע אחרון ששווה התייחסות הוא “Victoria” שמוקדשת לאישה היחידה שמוכנה לחיות עם התפלץ שיין, אשתו ויקטוריה שבאופן די הזוי היא דווקא אישה נורמטיבית ודי שפויה (ואפילו נראית טוב), קצת כמו אשתו הנורמטיבית של שייאן מ"זה בוודאי המקום".


The Snake הוא אמנם אלבום הסולו הראשון של שיין, אבל כאן נגמר פחות או יותר הסיפור. שיין לא השכיל, או הצליח, לכתוב עוד הרבה שירים חדשים. הקריירה המקרטעת של שיין הבלתי מתפקד ובלתי קוהרנטי כוללת עוד אלבום אחד, הרבה פחות טוב, שיצא ב-1997 ושמו The Crock of gold, אלבום הופעה עם ה-Popes, והופעות איחוד עם ה-Pogues. שיין שתה את הכשרון שלו למוות ושרף את עצמו לחלוטין. באורח נס, הוא שרד, הוא חי עד היום, הוא אגדה מהלכת באירלנד. ואפילו, תתפלאו לשמוע, יש לו שיניים חדשות.


2 תגובות:

  1. שלום.
    קודם כל – אחל'ה בלוג, סחטיין. כמו כן, כחובב מושבע של שיין מקגואן לדורותיו והרכביו שמחתי לקרוא את הפוסט הנ"ל. ברם, לא יכולתי שלא להתקומם על הקביעה המוזרה כאילו 'פיס-אנד-לאב', ו-'הלז-דיצ'' היו אלבומים גרועים. לא לא, ממש לא. נהפוך הוא. באמת. נתחיל עם 'פיס-אנד-לאב' שנפתח ב'גרידלוק' המהפנט וממשיך מיד עם 'ווייט סיטי' המופתי: זיכרונות המולת העיר, הפאבים, המהמרים במרוציי הכלבים, שחלומותיהם נשטפו ונעלמו עם פירוק והפסקת המרוצים, והפאבים שנסגרים, והעיר שנשארה מתוקה רק בדמיון, ונעלמה כמו אטלנטיס,
    And it's just another bloody rainy day ...
    איזה יופי. וזה רק שני השירים הראשונים. ומיד אחריהם: השיר על 'יאנג נד אוב דה היל' – איזה שיר מדהים! מהמשובחים. אין ספק בכלל. נניח רגע ללחן הנפלא, ונקרא כמה מילים:
    Noble men with wills of iron \ Who are not afraid to die \ Who'll fight with Gaelic honor held on high \ A curse upon you Oliver Cromwell \ You who raped our Motherland \ I hope you're rotting down in hell \ For the horrors that you sent \ To our misfortunate forefathers \ Whom you robbed of their birthright \ To hell or Connaught - may you burn in hell tonight
    אחרי האזנה לשיר הזה אי אפשר שלא להפוך לפטריוט אירלנדי...
    והנה רק נגמר השיר המשובח הזה, וכבר מתחיל 'מיסטי מורנינג אלברט ברידג'' היפה, הענוג, ואני יכול להמשיך ולהמשיך...
    תכננתי גם להדגים מהשירים המופלאים של 'הלז-דיצ'', אבל כמו שמקגואן פותח שם ב-'סיונרה' (המעולה, המשובח):
    Okay, it's time for Sayonara
    אבל בכל זאת אני לא יכול להתאפק ולהמשיך מאותו שיר:
    Ooh she gave me Mekong Whiskey \ Ooh she gave me Hong Kong Flu ! \ Ooh she gave me Mekong Whiskey \ Put me on a breeze to Katmandu
    טוב, טחנתי מספיק במוח. מדובר בשני אלבומים מ-ע-ו-ל-י-ם, אני ממליץ בחום לתת להם עוד צ'אנס.

    ושוב: אחל'ה בלוג.

    השבמחק
  2. הי רגב
    אוקיי, שכנעת אותי, אני אתן להם עוד צ'אנס, יכול להיות שפספסתי אותם....
    ותודה!

    השבמחק