קח את שנות התשעים

אז בפוסטים האחרונים ניסיתי לפצות על הזנחת הנשים שאחזה בבלוג, ואמשיך לעשות כך בעתיד. אבל זה עוד לא הכל. לאחרונה צוינו 30 שנה לעליית MTV על המרקע. הערוץ שפעם קבע גורלות והיה ההגדרה למגניבות הפך למגרש גרוטאות מיותר. וזה הזכיר לי משהו. אם תעיפו מבט מצד השמאלי של הבלוג תראו ענן אסוציאציות שמציין את התגיות של הפוסטים. יש שם ייצוג להרבה מאוד אמנים, סגנונות ותקופות מוזיקליות, אבל משהו אחד גדול וזועק חסר שם.

שנות התשעים!!!

מה קרה לשנות התשעים? איך אני לא מדבר על שנות התשעים? חבר'ה, שנות התשעים היה אחלה של עשור. הייתי אז בן טיפש-עשרה. התחלתי אז לנגן גיטרה (השיעור הראשון שלי היה באותו יום בו נחתם הסכם השלום עם ירדן- רבין הזיע ליד אילת, אני הזעתי לראשונה על אקורד Am), הייתי פריק של נירוונה (בזמנו, ואני חושב שהחלוקה הזו עדיין תקפה, אנשים שניגנו גיטרה נחלקו לשניים- אלו ששמעו נירוונה והמשיכו משם נכון, ואלו ששמעו גאנז אנד רוזס והמשיכו לא כל כך נכון), אחותי הגדולה הייתה פריקית של מוזיקה אלטרנטיבית, ראיתי המון MTV, ובכלל ראיתי מלא טלוויזיה, לא הפסקנו לדבר על הקליפ הזה של ארוסמית' או על מה קורה בסוף של הקליפ של "ג'רמי" של פרל ג'אם ועל איך כריס נובוסליק זרק את הגיטרה באס שלו במיוזיק אוורדס והיא נפלה לו על הראש ואיזו מוזרה הביורק הזאתי. ושלא נתחיל בכלל לדבר על איך קורט עוצם את העיניים בשורה האחרונה של השיר הזה בסוף האנפלאגד. בקיצור, היה קטעים. הספקתי להיות כמעט מתבגר בזמן עליית הגראנג', וקשה היום להאמין ולתפוס שפעם ה-רול מודל בה' הידיעה עבור נער מתבגר היו רוקרים. רוק היה אז באופנה, כן כן, לא חגית יאסו.

בפסח 97' קרה מהפך בחיים שלי. התגלגלה אליי הקלטה של "החומה" של אתם יודעים מי. זה הפך את כל עולמי על פיו. אני זוכר שהייתי ממש בהלם- איך אלבום שיצא בפאקינג 1979 (אלף תשע מאות תשעים ושבע! ואו! זה לפני שנולדתי בכלל!) יכול להיות כל כך טוב. אבל אז גיליתי עוד ועוד אלבומים כאלה- קודם כל מאותה להקה, פינק משהו, אחר כך מעוד כאלה ועוד כאלה- ודי מהר הטעם המוזיקלי שלי התרכז בשנות השבעים שישים. על שנות השמונים עוד היה אסור לדבר אז, זה היה עשור משוקץ ונוראי (אני עדיין חושב שהוא כזה, אבל היו שם הברקות). אבל הנייטיז נזנחו ונזנחו, והחלל הענק והחור בלב שהשאיר מאחוריו קורט קוביין לא התמלא וממשיך להיות ריק עד היום. וכך בעצם יצא שהיום אני כמעט לא שומע מוזיקה שיצאה בניינטיז. טוב, יש רדיוהד ופורטיסהד וכמה דיסקים ישראליים מדי פעם מתארחת סוניק יות' אבל פחות או יותר זהו.

אבל זה באמת היה עשור מגניב. רבאק, עשור שהצמיח את סיינפלד חייב להיות מגניב. אז חשבתי קצת על שנות התשעים ופתאום נתקפתי געגוע. שנות התשעים לא היו מזמן אבל נראה שהיום אנחנו מרחק שנות אור משם. עשור בלי פלפון? כמעט בלי אינטרנט? בלי פייסבוק? בלי ריאליטי, פור פאק סייק? דן שילון, רצח רבין, מלחמת המפרץ, המון פיגועים, עזר וויצמן נגד מקדונלדס ואביב גפן נגד טומי לפיד ב"פופוליטיקה"? דווקא משום שהניינטיז היו איתנו עד לא מזמן, ביחס לעידן הנוכחי הם נראים מיושנים במיוחד. מעבר להערצה לגראנג' ולחינטרושים על גיטרה חשמלית (מי חשב בזמנו על קולטריין? מי שמע על סטרווינסקי? זאפה לא היה קיים אז בתודעה, אפילו המועדון עוד לא היה אז), גיליתי אז איזה כיף זה לקנות דיסק. לקנות דיסק, זה אשכרה מושג שבני הנוער הנוכחים אפילו לא חושבים שהוא אפשרי. כל כך נאיבי הייתי אז, ותל אביב נראתה כמו  מרכז העולם. וזה גם בערך הזמן שבו עוד שיחקתי במחשבים ועוד אהבתי לראות טלוויזיה.

המחשבה על טלוויזיה, מוזיקה, MTV, נוסטלגיה, שנות התשעים, אני כנער פריפריאלי מחדרה, מכל הערים האפורות בארץ, שלא מבין כלום מהחיים שלו (זה לא השתנה הרבה), הביאה אותי להיזכר בשתי סדרות טלוויזיה שצרכתי בזמנו בטירוף, שלכל אחת מהן היה דיסק משלה. כן, ממש פסקול או יותר נכון מוזיקה שהופיעה בסדרה או הייתה "בהשראתה" (נגיד). בשני המקרים, האלבומים האלה הכילו שירים מהמון אמנים מאוד מגוונים, שפתחו לי את הראש להרבה שנים אחר כך, בלי ששמתי לב בכלל, ולכן בחרתי לדבר עליהם, לא רק בגלל הנוסטלגיה אלא לשם הערך המוסף.

הסדרה הראשונה היא לא אחרת מ"ביוויס אנד באטהד". איזו סדרה אדירה! כל כך חתרנית ואנרכיסטית, וגם שלא ממש הבנתי כמעט כלום ממנה בזמנו, היא הייתה עדיין ממש מצחיקה ודי היה קל לעקוב אחרי העלילה המוטרפת. בסאנדרטים של היום, ליד סאות' פארק היה נראית כמעט כמו סרטי של דיסני לכל המשפחה, אבל בזמנו רק לראות אותה הרגיש כמו חטא סמוי. הם חיו והתנהגו כמו שכולם רצו להיות- מי לא רצה לשחק בייסבול צפרדעים או לירוק סמוחטות על המורה מלמטה? חלק גדול מהסדרה, שהייתה כמובן הפקה של MTV, היה הצפייה של ביוויס ובאטהד עצמם ב-MTV, כשבדרך כלל הם לעגו לקליפ זה או אחר.

 ואכן, לא עבר הרבה ויצא דיסק שמקושר באיזושהיא דרך לביוויס ובאטהד, בשנת 1993,  שנקרא בשם המופתי “The Beavis and Butthead experience” . הדיסק שילב בין שירים של אמנים רבים, חלקם ממש מובילים (נירוונה, רד הוט צ'ילי פפרז, מגהדת', ארוסמית' למרבה הצער), חלקם אלטרנטיביים מהצד החתרני של המילה (פרימוס, white zombie) וחלק קצת הזויים (מישהו שמע על הלהקה jackyl?) . בין השירים גם ביוויס ובאטהד הופיעו באלבום, בין השאר במערכונים שעדיין מצליחים לשעשע, וגם בכמה שירים ממש כמו “Come to Butthead” שהוא פארודיה קורעת על להקות בנים, או השיר היחיד כנראה שמישהו אולי זוכר, הביצוע של השניים עם שר ל-“I got you babe”. בין לבין יש כמה פנינות של ממש, כמו השיר הראשון-לא פחות נירוונה בכבודם ובעצמם  בשיר “I hate myself and I wanna die”,  מתוך הסשנים של In Utero, או השיר המדהים “Poetry and Prose” שחשף אותי לטירוף ולכישרון של לס קלייפול ופרימוס, או הביצוע של רד הוט צ'ילי פפרז ל-“Search and destroy”, שזו בעצם פעם ראשונה בחיים ששמעתי שיר של הסטוג'ס ואפילו לא ידעתי את זה. בקיצור- פשוט דיסק כייפי, אנרכיסטי, חופשי, קליל ועשוי מעולה.

מקרה אחר לגמרי, או סדרה אחרת לגמרי שגם היא סמל מובהק לניינטיזיות, היא "תיקים באפלה" (איזה שם דבילי, הא?). ואוו, זו הייתה סדרה מגניבה לאללה! בתקופה שדודו טופז הצליח לשכנע מדינה שלמה שציפי שביט היא חייזר, הסדרה הזו הפכה לשיחת היום- כולם שרקו את השריקות המפתיחה, כל פרק נפתח בשאלה "מה יהיה כתוב על העננים הפעם- The truth is out there או Trust no one "?  כו-לם האמינו בחייזרים, קונספירציות, סיאנסים ושאר מרעין בישין, כל פרק הרגיש כמו בעיטה למח, וכל פרק היה נורא מאוחר בלילה והיית צריך לסבול את "לילה גוב" ששודר לפני. מאז מולדר הפך להאנק מודי, סקאלי נעלמה מהעין הציבורית, ורק האמת נותרה לה אי שם.

 וגם למאלדר וסקאלי היה מוצר מוזיקלי נלווה- שנקרא “Songs in the key of X”.  אלו היו שירים שהופיעו מתישהו בסדרה או ש"הושפעו" ממנה (יעני, רכבו על הגל העל-טבעי). אבל גם היו כמה וכמה הבלחות שהותירו חותם, ביג טיים. כאן נפגשתי בערך בפעם הראשונה עם ניק קייב עם אחד משירים האדירים ביותר, “Red right hand” (סוד כמוס לפרה ולסוס: מי שהיה סבלן יכול היה להריץ את הדיסק אחורה לפני שהרצועה הראשונה התחילה ולגלות שיר נסתר, שיר מספר "אפס", שגם בו היה ניק קייב, ועוד עם low של וורן אליס שותפו לעתיד! אי אפשר לעשות את הטריק הזה היום עם אייפוד...). כאן פגשתי כמעט לראשונה את בריאן אינו (האמת שהפסקול המופלא של "טריינספוטינג", עוד סמל ניינטיז מובהק, הפגיש אותנו לראשונה באמת), ועוד בשיתוף פעולה נדיר עם אלוויס קוסטלו. פתאום הופיעו כאן המיט פאפטז, הידועים גם בשם "ההם מהאנפלאגד של נירוונה", ובמקביל גם הפו פייטרז של דייב גרוהל (נירוונה היא די הלייטמוטיב של הפוסט הזה כפי שבוודאי כבר שמתם לב) בשיר בנזונה. ואפילו אחד בשם פרנק בלאק היה באלבום- אז אפילו עוד לא שמעתי על הפיקסיז (לא אוהב אותם אגב, סתם אנדקוטה). אבל המפגש הכי חשוב ומרגש מבחינתי הוא דווקא עם איש זקן עם קול חצץ, שמילמל איזה שיר מוזר עם R.E.M. ברקע. לאיש הזה קוראים וויליאם ס' בורוז, שהוא עד היום אחד הסופרים הכי אהובים עליי בעולם. השיר הוא “Star me kitten”, שיר שמופיע ב-Automatic for the people המפורסם וכאן הייתה הקלטה מיוחדת של בורוז מקריא את השיר לצלילי המוזיקה של R.E.M.  לא ידעתי עליו כלום בזמנו ולא הבנתי מה R.E.M עושים עם איש זקן שמלמל מילים משונות אבל זה נשמע לי ממש אדיר ומרתק, ועד היום אני חושב שזה אחד השירים הכי יפים שאני מכיר, וזה שכנראה רק אני מכיר אותו בהחלט נותן ערך מוסף. ושנים אחר כך גיליתי את האיש וספריו והשפעתו הנרחבת וזה סגר לי מעגל, וכאן זה היה בפעם הראשונה. ואם מאלדר וסקאלי אי פעם תרמו משהו למישהו בעולם- זה היה המקרה.