יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

השיר הזה כבר הפך לזקן ומריר





את הפוסט הזה אני מנסה לכתוב כבר הרבה שנים, אולי עשר, עוד בימי "השרת העיוור". אני חושב שעכשיו הבשילו התנאים והגיעה השעה לכתוב אותו סופסוף. ב"שרת העיוור" היה אפשר לכתוב רק על אלבום אחד. זו הייתה הגבלה שהיום אני מבין שהיא מאוד גדולה- פה, בבלוג שלי, אני יכול לכתוב על סגנונות מוזיקליים שלמים, על דיסקוגרפיה שלמה של אמן, על אלבום, על שיר אחד בלבד ואפילו על רק חלק קטן משיר. אבל הפעם אני אכתוב על אלבום, מה שלא עשיתי המון זמן. האלבום הזה הוא Songs of Love and Hate  של ליאונרד נורמן אליעזר כהן ז"ל.

אני מרגיש כבר עכשיו צורך להסביר את הבחירה באלבום האחד הזה, ולומר כבר התחלה שאני לא באמת מעריץ גדול כל כך של כהן. להופעה שלו בארץ לא הלכתי למשל. אני מאוד אוהב את שלושת האלבומים הראשונים שלו, שנקרא להם "טרילוגיית השירים"- Songs of Leonard Cohen, Songs from a room והאלבום הנוכחי, השלישי, שיצא ב-1971, אבל אני לא ממש מתחבר לחומרים אחר כך, בעיקר לא משנות השמונים והלאה, כשהקול הנמוך גם כך של כהן ירד לפחות עוד אוקטבה והטמפו של השירים ירד עוד יותר. אבל Songs of Love and Hate  עומד בפני עצמו, בטח ביחס לשני קודמיו, כאלבום שונה וחריג. הוא מלווה אותי הרבה שנים, ואחרי מותו של כהן אני מרגיש חובה לשחרר את מה שאני חושב ומרגיש לגביו.

שני האלבומים שקדמו ל-Songs of love and hate הם אלבומים מאוד נעימים ורומנטיים, עם סאונד חם, מלטף ועם המון ריוורב שהדגיש את קולו של כהן והגיטרה הקלאסית שלו. אלו היו אלבומים עם טון מלנכולי כמובן, אבל היה נעים מאוד להתמסר להם, להתכרבל לתוכם כמו שמיכת פוך עבה, לשמוע אותם עם כוס סיידר חם כשיש גשם בחוץ (הכל משחק ב"נדמה לי" כמובן, כי אנחנו בישראל ואין פה חורף). כהן שר בהם בטון חומל, הטקסטים כואבים מדי פעם  אבל לא כל כך קשים. בקיצור- זו מוזיקה שאוהבים לאהוב (עם גוון קל של חזרתיות ואפילו טיפה שעמום- השירים בשני האלבומים דומים זה לזה עד שקשה לדעת איזה שיר שייך לאיזה אלבום).

זה ממש לא המצב ב-Songs of love and hate. זה אלבום לא נעים, לא מלטף, לא חם. אנחנו מגלים פה כהן אחר לגמרי, שגם לא התגלה יותר מדי פעמים בשאר הקריירה שלו. כהן מלא אמוציות, מתפקע מרוב אמוציות, כמעט נהרס מהן, וכמעט לא מסוגל להכיל אותן. ההפתעה הגדולה של האלבום היא שהוא מציג לנו ליאונרד כהן כועס. בעיקר בצד הראשון של האלבום, כהן נשמע אגרסיבי להדהים, אפילו צורח, ובצד השני הוא כועס בצורה אחרת, מתונה יותר השירים הרבה יותר כועסים, כואבים, דוקרניים, פוצעים- וגם ארוכים יותר. שמו של האלבום מתאים בהחלט לתוכן- שנאה ואהבה מתערבבות זו בזו, ולא ברור אם זו שנאה ואהבה שכהן מפגין כלפי בנות הזוג שלו או כלפי עצמו.


נראה שכהן עמד במצב לא מאוד נעים בקריירה שלו. הוא כבר היה זמר מוכר ומוערך, אבל לא מאוד מצליח כלכלית. הוא הצליח לגבש ביטחון בקול ובנגינה שלו, אבל במקביל גם החל לסלוד מקולו. מהשירים עולה נעימה ברורה של מחסום כתיבה מלווה בביקורת עצמית קשה, ובהטחת כעס ועלבונות בבנות זוג ובנשים בכלל (המילה Bitch מופיעה באחד השירים האלבום). כהן לא היה בווייבים טובים ביצירת האלבום וזה מאוד ניכר.

זה מתחיל בבום. לשיר קוראים “Avalanche” והגיטרה הקלאסית של כהן (נגן מצוין אגב) מתגלגלת לה בדיוק כמו מפולת שלגים, צוברת עוד ועוד כח ואימה וטרור, ומאחוריה מתחילים להצטבר כלי מיתר כדי להעצים את כדור השלג הזה. ואז מגיע הקול של כהן- הרבה יותר עמוק ונמוך מבאלבומים הקודמים, הרבה יותר מוטרד, הרבה יותר מטריד, רדוף שדים כמעט. "נקלעתי למפולת שלגים, היא כיסתה את נשמתי" הוא מתחיל את השיר ואת האלבום. השיר הוא בעצם האלבום כולו בזעיר אנפין- כהן מטיח את האהבה והשנאה שלו לבת הזוג שלה נכתב השיר ביחד, הוא בז לה ולא יכול להיות בלעדיה בעת ובעונה אחת. "פירורי האהבה שאת משאירה לי הם הפירורים שהשארתי מאחורי", "אל תלבשי את הסחבות האלו עבורי, אני יודע כי אינך ענייה"- אלו שורות מהקשות שכהן אי פעם כתב. והשיא הוא בשורה "את אומרת שברחת ממני, אבל אני מרגיש אותך כשאת נושמת"- פה זה כבר הופך לאפל ומפחיד במיוחד. לא סתם בחר ניק קייב לפתוח את קריירת הסולו שלו בקאבר אפל אפילו יותר לשיר הזה, והייתי שמח לשמוע את דיאמנדה גאלאס עושה ניסיון.


“Last year’s man” מתחיל רצף של שני שירים מאוד דומים שעוסקים באמן במחסום יצירה ובבוז העצמי שהוא חש. מעריצי כהן שנחרדו מהאפלה הגדולה של השיר הקודם ימצאו את עצמם יותר בנוח עם השיר הזה, אם כי התחושות של כהן לא פחות קשות. כותרת השיר מרמזת שכהן היה "איש השנה" של השנה שעברה- כלומר, בגיל 37 ורק אחרי שלוש שנות קריירה מוזיקלית הוא מרגיש שעבר זמנו. הוא מתאר אמן (עצמו?) במצב של חידלון, בספק מחסום כתיבה ואולי אפילו במצב של מוות- מטאפורי או אמיתי. "הגשם נופל על איש השנה שעברה, שעה עברה והוא לא הזיז את ידו". הטקסט בשיר הוא החידתי ביותר באלבום, כשכהן משתמש ברפרנסים רבים מהתנ"ך והברית החדשה (ישו, קין, בית לחם, בבל) וגם מבליחה בו בפעם הראשונה ז'אן ד'ארק, שתככב בסוף האלבום בשיר משל עצמה.


השיר השלישי כבר מחמם את האווירה לכדי ברזל מלובן של שנאה עצמית. “Dress Rehearsal Rag” מתאר למעשה מונולוג ארוך מאוד שמנהל שחקן מובטל עם עצמו במראה, כאשר הוא שם קצף על פניו ומהרהר בתער הגילוח (מה שמעלה כמובן קונוטציה ברורה למדי של התאבדות). "תסתכל על הגוף שלך עכשיו, לא נותר הרבה מה להציל, וקול מריר במראה אומר 'הי נסיך! אתה צריך גילוח'".  כהן מנגן בגיטרה שלו באינטסיביות נואשת כאילו זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו, והוא חובט בעצמו שוב ושוב בחשבון נפש שלא נגמר, השיר מורכב מאינספור שורות כשבכל שורה הוא מקלף מעצמו עוד שכבה עד שהוא באמת נותר בלי כלום. "כן, זה הגיע לכדי זה, זה הגיע לכדי זה, ונכון שזו הייתה דרך ארוכה למטה? נכון שזו הייתה דרך מוזרה למטה?" ממש בסוף השיר, שנראה שמחשבת ההתאבדות באמצעות תער הגילוח באמת הולכת להתממש, קורה טוויסט ממזרי בעלילה שמערער את כל השיר בעצם- האם הוא התרחש במציאות, או בסרט שהשחקן משחק בו? בגרסאת הדיסק שיש לי יש שיר בונוס שהוא גרסה מוקדמת של Dress Rehearsal Rag, בו כהן נשמע הרבה יותר שקט ומהוסס. כאן הוא פשוט Killer.



צד א' מסתיים עם אחד השירים הכי חריגים שכהן הקליט והכי חריג גם בתוך האלבום יוצר הדופן הזה, Diamonds in the mine.  קודם כל , מבחינה מוזיקלית השיר הזה מאוד שונה מהסגנון המובהק שכהן פיתח בשלושת אלבומיו עד לנקודה זו- יש בו תופים, יש בו גיטרות חשמליות, והוא מנוגן במין מקצב רגאיי מוזר ועקום כזה. שנית, כהן עצמו שר בצורה עוד יותר מוקצנת ואגרסיבית מקודם, ובסוף השיר הוא ממש מאמץ את קולו לכדי צרחה. המילים מתקשרות לאותו דיכאון קיומי שכהן ספוג בו, אבל השיר כלל אינו מלנכולי- הלחן והביצוע שלו דווקא מלאי חיים, עד שברור כי יש הנגדה צינית חזקה בין הלחן והמילים. כהן מעולם לא נשמע כה סרקסטי, אפילו מפלצתי. "העצים בוערים בארץ המובטחת שלך, ואין מכתבים בתיבת התואר, אין ענבים ביקב שלך, אין שוקולדים בקופסאות ואין יהלומים במכרה". בשיר הזה כבר ברור- No more mister nice guy.


צד ב' שונה מאוד מצד א' של האלבום. הוא הרבה פחות עצבני והרבה יותר מלנכולי, והוא קצת נסיגה לטריטוריה המוכרת של כהן משני האלבומים הקודמים- בלי ירידה באיכות השירים. אחרי רצף של ארבעה שירים מדממים וצורבים, ארבעה סנוקרות כואבות זו אחר זו, מגיע “Love calls you by your name” , כמו תחבושת לחה על כוויה. שיר מנחם, ואם זאת משהו בו עדיין פאסימי ועגום. "חשבת שזה לעולם לא יקרה לכל האנשים שהפכת להיות". השיר גם מדגים יכולת כתיבה מרשימה כשכל חרוז וחרוז בשיר משתמש בצליל ame (became, aim, tame, blame) או בצליל ain  (Pain, rain, stain) למעט שני חרוזים של stage  ו-cage. ואחת השורות היפות ביותר בכל האלבום, שמתארת בצורה מושלמת את מצבו הנפשי של כהן בעת כתיבת האלבום, היא "אני תוהה בקול רם כשהתחבושת נושרת, האם רק צלעתי או שהייתי ממש חיגר"?



אחר כך מגיע הכוכב הגדול של האלבום, השיר הכי מוכר ממנו ואחד השירים המפורסמים של כהן בכלל ויש שיטענו שהוא הטוב מכולם (כאילו שזו תחרות). אני מדבר כמובן על “Famous Blue Raincoat”, אותו משולש אוהבים מיתולוגי מתוסבך שכהן מיטיב לתאר כל כך מכל צלעותיו פיאותיו וזוויותיו. המוזיקה היא בדיוק ההגדרה של "שקט שאחרי הסערה". כהן, שמזדהה בסוף השיר בשמו האמיתי ככותב השיר ("בברכה, ל. כהן"- שורה מטלטלת בעוצמה), כותב ל"אחי, רוצחי", חברו הטוב וחסר השם שהתעסק עם ג'יין, בת זוגו של כהן, ועכשיו הוא גזר על עצמו חיי בדידות במדבר. המכתב הוא בעצם וידוי- כמו לכל אורך שירי האלבום, כהן אוהב את חברו לשעבר, שונא אותו, סולד ממנו,  חומל אליו, מרחם אליו, מתגעגע אליו. "אם אי פעם תבוא לכאן, בשביל ג'יין או בשבילי, האויב שלך ישן, והאשה שלו חופשיה". נראה שאף אחד מהשלושה לא התאושש באמת ממשולש האוהבים הזה, וכולם עדיין מלקקים את הפצעים- כולל כהן שלכאורה "ניצח". והשורה הכי הכי קשה ומדהימה היא "תודה על הצרה שלקחת מעיניה, חשבתי שהיא תישאר לנצח אז אף פעם לא ניסיתי".


לכל אורך האלבום, כהן נהנה מההפקה הנקייה של מפיק העל בוב ג'ונסטון (הפיק את האלבומים הגדולים של דילן בסיקסטיז ועוד), ומעיבודים תזמורתיים נהדרים של פול באקמאסטר (מוזיקאי מגוון מאוד שגם שיתף פעולה עם מיילס דיוויס ב-On The Corner וכתב את פסקול "12 קופים"). אבל השיר הלפני אחרון באלבום, Sing another song boys, יוצא מהאולפן ונוחת בפסטיבל האי וויאט 1970, שם עלה כהן בשעת לילה מאוחרת, אחרי שכבר נרדם ואחרי ג'ימי הנדריקס, לנגן מול קהל מצומצם של 600,000 (!!!) היפים מתבוססים בבוץ. בהופעה הקלאסית הזו, שנה לפני צאת Songs of Love and Hate, הוא כבר שר כמה שירים מהאלבום החדש שעדיין לא יצא. Sing another song Boys הוא עוד שיר אהבה-שנאה מר על זוג אוהבים שאינם יכולים להשיג זה את זה, וגם אותו שר כהן באמוציות רבות יחסית, כשהוא כמעט שואג את ה"לה לה לה" בסוף השיר. בסוף השיר הוא בעצם מבטל את השיר כולו ומאפס אותו- "בואו נשיר שיר אחר, נערים, השיר הזה כבר הפך לזקן ומריר".



Songs of Love and Hate הוא אלבום יחסית ארוך. שמונה שירים שנפרשים על פני 45 דקות, כלומר כמעט שש דקות לכל שיר, כשהשירים ברובם איטיים למדי ועתירי מלל, ועוד מבלי להתייחס לכובד משקלם הרב. הוא מסתיים בשיר מאוד אלגנטי ואצילי שאולי מנסה לתת סיכום של מצב העניינים, “Joan of Arc”, שחוזר לז'אן דארק העולה באש על המוקד (מעניין שגם מוריסיי התעניין בדמות ההיסטורית הזו, ראה ערך “Bigmouth Strikes Back”). בשיר יש שוב שלוש דמויות- כהן שמתעד את ז'אן, ז'אן עצמה, ש"עייפה מהמלחמה, אני רוצה את העבודה שהייתה לי קודם, שמלת חתונה או משהו לבן", והאש מתחת למוקד שמנהלת אתה דיאלוג, חומלת אותה ולמעשה מקיימת מין טקס חתונה אתה (וכאן נסגר הלופ עם השיר “Last Year’s Man” שגם בו התרחשה חתונה משונה בין בבל הערומה לבית לחם הביישן). בשיר יש כבר תחושה ברורה של עייפות- גם לכהן המסע הזה היה כואב, ולא ברור אם היה שווה לעשות אותו. ושורות הסיום הם המוטו לכל האלבום- "אני עצמי מייחל לאהבה ואור, אך האם זה חייב לבוא אכזרי ובהיר כל כך"?



וכשזה נגמר, מרגישים הקלה, בלבול, תהיה, קצת כמו אחרי קרב שלא ברור מי ניצח בו. אולי כולם הפסידו? את האלבום הזה אני אוהב מאוד, ואני מרגיש שבעצם הכתיבה עליו השלמתי מעגל מסוים. אין הרבה אלבומים שמצליחים לשדר עוצמות גדולות כל כך של רגש ולעטוף אותם במעטפות מבריקות ומתקשרות כל כך, גם מוזיקלית וגם מילולית.

להית' ליאונרד, תנצב"ה, אמן.




2 comments:

  1. מצוין! תודה לך וללאונרד

    השבמחק
  2. הללויה.
    אני מאוד אוהב את כל(!) האלבומים שלו, אבל לזה תמיד יש לי מקום מיוחד כמתחייב מתקליט חד פעמי כזה. גם כתבתי עליו לפני כשלוש שנים בפורום אחר. כמו דילן, וזאת בערך נקודת ההשקה היחידה שלהם, שניהם ממש מצויינים כשהם ממש כועסים על משהו /מישהו /עצמם.
    אפילו שלפתי את התקליט כדי לשמוע את זה בזמן הקריאה, אחרי 8 ימים רצופים של כל דבר אפשרי שלו באייפוד.
    אגב, ממליץ על השיר storeroom שהוקלט ב67 - 68 ולא יצא רשמית לדעתי עד היום. פורט על סנטימנט קצת דומה, ויש ביצוע מהיר ועצבני יותר שלו בהופעה מ76. שיר שיכול היה אולי להגיע לאלבום האהבה והשנאה

    השבמחק