יום שלישי, 5 באפריל 2016

סאב קוץ' מילגה





תתחיל עם השיר הזה.
-מייגן דרייפר, שורה אחרונה מהפרק Lady Lazarus, עונה חמישית של Mad Men


היום, 6 באפריל, אולי לא נשמע כמו איזה תאריך מרעיש במיוחד, אבל היום אנחנו מציינים לא פחות מחמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס. מיותר לציין שלא הייתי מקדיש פוסט שלם לציון חמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס, אם לא הייתי חושב שזה א. השיר האהוב עליי של הביטלס, ב. ככל הנראה השיר האהוב עליי בעולם בכלל, ג. לפי דעתי, השיר החשוב ביותר בתולדות הרוק ואולי בחצי השני של המאה העשרים כולה. מי שעשה את חישוב השנים, או ראה וזוכר את הסצנה האחרונה בפרק המדובר הזה של Mad Men שכמובן עוד אתייחס אליו, בוודאי כבר הבין שאני מדבר על השיר האחד והיחיד- Tomorrow Never Knows.

אפשר להתווכח עד המאה ה-30 אם הביטלס באמת כזו להקה חשובה וטובה (ובחייאת, אל תהיו היפסטרים מעצבנים או חובבי מוזיקה סנובים, ברור לכולם שכן), אם Revolver הוא האלבום הטוב ביותר שלהם, מי הביטל הכי שווה (אצלי זה ג'ורג', בגלל האהדה המובנית שלי לאנדרדוגים), איזו תקופת ביטלס הכי שווה, מה השיר הכי טוב של הביטלס, מה השיר הכי טוב ב-Revolver, מי המתופף הכי טוב בביטלס (לפי לנון, זה לא רינגו) ועוד מיליון ואחד ויכוחים אפשריים שאתם יכולים להמציא, אבל אני חושב שעל עובדה אחת אי אפשר לערער- אחרי Tomorrow Never Know (שמעכשיו אקרא לו לשם הקיצור TNK) שום דבר לא נשאר כמו שהיה, לנצח. זה השיר האחד ששינה את מהלך ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, ואני אביא לכך תימוכין...

קודם כל- למה זה שיר כל כך טוב? הסיבה הראשונה היא שזה הישג קבוצתי מושלם. זו הדוגמא הכי מובהקת למה זו להקה של ארבעה חברים שווים בתרומתם, ואם נוסיף גם את ג'ורג' מארטין זצ"ל אלו חמישה חברים שווים בתרומתם. תוציא אחד מהם והשיר מתפרק לחתיכות- לנון שכתב את השיר והביא את הקונספט ושר; מק'קרטני שמנגן כאן את כל הגיטרות (כן, גם את החשמליות ההפוכות, והוא אגב גם דפק את סולו הגיטרה המדהים ב-Taxman של האריסון שפותח את האלבום, כן כן) והגה את הרעיון הגאוני של השימוש ב-Tape Loops בהשראת שטוקהאוזן; האריסון שהביא את הסיטאר והטמבורה ובלעדיו הלהקה מעולם לא הייתה נכנסת לקטע ההודי (והמוזיקה ההודית לדורותיה חייבת להאריסון ולביטלס את הפרסום הרב לו זכתה בעולם); רינגו, שאפשר לצחוק על יכולות התיפוף שלו עד קץ הימים והוא יהיה הראשון שיסכים לבדיחות, אבל הוא עושה פה את אחד מתפקידי התופים הגדולים ביותר בהיסטוריה, חד וחלק, והוא הקדים את הדראם אנד בייס והג'אנגל בלא יודע כמה עשורים (וגם תרם את שם השיר ועל כך בהמשך); ומארטין, שהייתה לו הגדולה איכשהו להבין מה הביטלס רוצים ממנו ולהכין את המיקס המופרע והמושלם הזה.

סיבה שניה היא כמובן החדשנות האדירה של השיר. לא נראה לי שאפתיע אף אחד אם אומר ששנות השישים הם אולי הפיצוץ הגדול ביותר של חדשנות בתרבות המאה העשרים- מקולנוע ועד מוזיקה, ולא רק ברוק, ועדיין איכשהו TNK  הצליח להיות נקודת סינגולריות של חדשנות, כזו שמעמידה בצל כל מה שהיה לפניה וקובעת את הסטנדרט לגבי כל מה שיבוא אחריה. הליריקה המיסטית\פסיכודלית\רוחנית שגנבה בחופשיות מטימותי לירי שבעצמו גנב מספר המתים הטיבטי, השירה דרך מגבר ה-Leslie, הגיטרות ההפוכות, סימפולי ה-Tape Loops, המבנה המוזיקלי המושתת על אקורד אחד בהשראת ג'אז מודאלי מצד אחד ומוזיקה הודית מצד שני, הגרוב המרהיב של מק'קרטני ורינגו (שאני עצמי בחוצפתי סימפלתי לאחד הקטעים באלבום שלי, ובטח לא הייתי היחיד)...לא משנה כמה פעמים שמעתי את השיר הזה, תמיד בסוף שלו אני רוצה לשמוע אותו שוב, ואלו שלוש דקות שנשמעות עשירות כמו שלושים דקות. זה אולי שיר הפסיכדלי הראשון, הקראוטרוק הראשון, הדראם אנד בייס הראשון, האלקטרוני הראשון, ההיפ הופ הראשון...

לגבי הביטלס עצמם, השיר הוא השיא הגדול של האלבום הגדול Revolver שמתחיל את מה שאני אישית מחשיב כתקופה הכי טובה שלהם, קצת פחות משנתיים בין סתיו 1966 של הקלטות Revolver לסוף חורף 1968 עם הקלטת השירים שייכנסו לפסקול Yellow Submarine. היו הרבה חידושים ופריצות דרך ב-Revolver אבל השיר האחד הזה פתח עולם חדש מופלא, צבעוני, יצירתי, עשיר ברפרנסים תרבותיים והמון LSD, והכי חשוב- הביטלס עדיין יצרו כאן יחד. אחרי השיר הזה יבואו שירים פורצי דרך אחרים כמו Strawberry fields forever, יצירות מופלאות שממסמסות את המציאות כמו סרג'נט פפר כולו, ושירים שהם באמת Out There כמו It’s all too Much הסופר-דופר-אולטרא-פסיכדלי של האריסון מ-Yellow Submarine. אחר כך הגיע הביקור המפורסם אצל המהרישי בהודו שלמעשה התחיל את האינדיבידואליזציה של הביטלס, תקופה פחות Far Out שעליי אהובה פחות ,ואת הסוף שהגיע שנתיים אחר כך.

אבל אם החשיבות של השיר הייתה מוגבלת לקטלוג של הביטלס, הוא לא היה כזה חשוב. TNK פרץ דרך לא רק לביטלס, אלא גם לכל השאר. נכון שבמקביל היו פורצי דרך אחרים (מישהו אמר זאפה?) אבל, בנאדם, אלו היו הפאקינג ביטלס, שכבר אז היה ברור שהם אגדה מהלכת. ואם הביטלס מרשים לעצמם לפתוח את הראש כל כך רחב וללכת כל כך רחוק, אז כל השאר צריכים להתאמץ לפחות באותה מידה, אם לא יותר. כמו שכתבתי על לו ריד, שהכתיב לכל מי שבא אחריו מה זה אלטרנטיב, הביטלס הכתיבו לכל מי שבא אחריהם מה זה Counter-Culture, ובעצם המסר של השיר הוא- הכל אפשרי. תקשיבו לפיטר האמיל, אחד שיודע, כשהוא אומר: "אחרי זה, השערים נפתחו":



לא במקרה, כשדון דרייפר מתלונן בפני אשתו השנייה מייגן על כך שהוא לא מחובר לצעירים ולא מבין את המהפכה התרבותית של הסיקסטיז, היא נותנת לו את Revolver, ולא סתם היא מורה לו להתחיל דווקא מ-TNK  שזה השיר האחרון באלבום ולא הראשון, יענו- תהפוך את כל מה שחשבת על הסיקסטיז על הראש. ולא סתם הוא, דינוזאור מתחילת שנות השישים ובן יותר מארבעים כשכל הסצנה הזו מתרחשת, מפסיק את השיר לפני הסוף- רק כדי שהשיר יחזור במלוא עוצמתו בקרדיטים של הפרק; אף אחד, גם לא דרייפר הכל יכול, יכול לעצור את המהפכה ש-TNK הצית במוחות ובלבבות. וזה בטוח היה שווה לשים את השיר בסצנת מפתח כזאת בסדרה- המפיקים שילמו רבע מיליון דולאר על השימוש בשיר.


אז זה הסיפור של השיר האחד שאני חושב שהוא החשוב והטוב ביותר שהוקלט בחמישים השנים האחרונות. רוצים קצת להעמיק? בואו תשמעו את סימפולי ה-Tape Loops שמרכיבים את השיר:


או את הרית'ם סקשן המופלא מק'קרטני את סטאר, מבודד משאר השיר:


או את הרגע שבו רינגו המציא את שם השיר, לחלוטין במקרה:


או את הטייק הראשון של השיר, שונה לגמרי מהתוצאה הסופית, מתוך האנתולוגיה של הביטלס:


או את המאש-אפ המצוין שמארטין עשה לשיר עם Within You Without You של האריסון:


או ביצוע של הנדריקס:

או ביצוע אדיר של 801, הלהקה החד פעמית של בריאן אינו:


או- וזו הפתעה די נעימה- של אואזיס, מכל הלהקות, עם ג'וני מאר בתפקיד אורח:


ולסיום- הגרסה של פסנתרן הג'אז הוותיק הרבי הנקוק עם דייב מת'יוס:


אז כבו את ה-Mind שלכם, תירגעו, וצופו במורד הזרם.



















2 תגובות:

  1. אין ספק שערעור על גדולתם של הביטלס הוא אמירה חתרנית מאין כמותה.

    השבמחק
  2. אכן להקה מופלאה, שיר אדיר, אלבום אדיר. הכל נכון.
    אבל כמה הערות:
    1. אני בכל זאת הכי אוהב את הלבן הכפול - יש שם כמה מהשירים הכי יפים שלהם, ובכלל הוא פשוט אלבום אדיר. נכון, יש כמה שירים שאפשר היה לוותר עליהם אבל זה נכון לכל אלבום של הביטלז. אין אף אלבום שלהם שכל השירים בו הם ממש טובים (כמו Blue של ג'וני מיטשל או Blood on the Tracks).
    2. סרג'נט פפר הוא תקליט טוב אבל כל כך אובר-רייטד... רוב השירים בו בינוניים ופחות מזה. נכון שהוא נותן תחושה שהשלם גדול מסך חלקיו אבל בכל זאת... לגמרי אובר-רייטד.
    3. אני שונא שמשמיצים את התיפוף של רינגו, ובפרט כשמזכירים את ההתבטאות המרושעת של לנון לגביו. בעיני התיפוף שלו נפלא, ואחד הדברים (יחד עם ההרמוניות הקוליות שלהם והבאס של פול) שהופכים שיר לשיר של הביטלז.

    השבמחק