כמו הציפור הכחולה

ואו.

לזה לא הייתי מוכן. ממש לא.

בעידן שלנו היום יש מדד אחד אכזרי במיוחד למוות של בנאדם, וזה עדכון הערך שלו בוויקיפדיה. או יותר נכון- התוספת הקטנה הזו שמוסיפה יד נעלמה- מקף אחד אחרי תאריך הלידה, ואחריו הוספת המספר המציין את תאריך המוות. זה תמיד גורם לי לתהות- איך מרגיש אותו אדם אלמוני שעושה את התיקון הקטנטן הזה, 21 הגראם האלו של הנשמה שמפרידים בין אדם חי לבר מינן. "שמעת שבואי נפטר???" שאל חבר טוב היום בבוקר. הפסקתי כל מה שעשיתי באותו רגע ומיד כתבתי David Bowie dead בגוגל, והתוצאה הראשונה היא ערך הוויקיפדיה, ובו - הו,לא, זה לא נכון, זה רק יחסי ציבור, זה כן נכון- מקף ואחריו תאריך פטירה. עשירי בינואר 2016. איזה ייצוג אכזרי של המוות.

לא הייתי רוצה לקרוא לפוסט הזה "הספד". עכשיו ייכתבו הרבה הספדים, חלקם טובים, חלקם לא, חלקם מעתיקים בגסות אחת מהשני עם סילוף של העובדות, חלקם כתובים לעילא מאת אנשים שיעשו את זה טוב ממני בהרבה. ייזרקו הרבה מילים באוויר- הזיקית של הרוק, האיש שנפל מכוכב אחר וכו'. לא אכתוב פה עד כמה בואי חשוב, חדשן, לא אסקור את הקריירה שלו, לא אדבר על אלבומי מפתח ועל יחסיו עם נשים וגברים וכו'. אבל כן אכתוב משהו. אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה לכתוב אבל אני רוצה, אני חייב, לכתוב משהו.

לזה לא הייתי מוכן. לזה אף אחד לא היה מוכן. דווקא עכשיו, כשיוצא אלבום חדש, כשבואי שוב חוזר והוא שוב רענן, שוב מעניין, שוב מסעיר, שוב מהמם את כל החושים עם קליפ מרהיב של עשר דקות, עם שירים שעוד לא ברור איך ומאיזה צד צריך לאכול אותם. האיש שתמיד ידע איך לרענן, לעניין, להסעיר, להמם, נדם לעד. ועכשיו העולם עצמו מרגיש קצת קצת פחות מרענן, מעניין, מסעיר ומהמם. ההפסד כולו שלנו.

אני מניח שלהרבה אנשים יש איזה סיפור לספר על מה בואי סימל עבורם. גם לי יש סיפור כזה, שיותר מכל חיבר אותי לבואי. התוודעתי לבואי ולמוזיקה שלו בתחילת כיתה י', ובחורף 98-99 הוא היה הדבר העיקרי ששמעתי. הייתי נער חדרתי, פרובינציאלי להחליא, והתחלתי לקנות המון המון דיסקים, איפה שרק היה אפשר. הייתה חנות מקומית בקניון בחדרה (שכמה שנים אחר כך גם עבדתי בה), היו שתי חנויות Tower Records לא רעות באזור- אחת בגן שמואל והשנייה בקניון M  הדרך (שתיהן כמובן לא קיימות יותר), והמקום הקדוש ביותר לקניית דיסקים, המכה המוזיקלית שלי, היה כמובן העיר תל אביב. אשכרה הייתי לוקח רכבת ונוסע לתל אביב כדי להוציא כסף על דיסקים- בסניף Tower בעזריאלי, ב-CD Center בסנטר, ובקודש הקודשים- האוזן השלישית. באחד משיטוטיי הגעתי לחנות שאת שמה אני לא זוכר (היה "דיסק" בשם כמובן), אבל אני זוכר את המיקום- היא הייתה בדיוק מול כיכר דיזינגוף, מצד שמאל. בחנות הזו מצאתי דיסק שחיפשתי הרבה זמן- Diamond Dogs, מאלבומי בואי שאני הכי אוהב (ואלבום שגם לקחתי ממנו את שם העט שלי ב"שרת העיוור"). כבר היה לי את זיגי, את האנקי, את אלאדינסיין, את ספייסודיטי, ורציתי להשלים את הסרייה.

הגעתי הבית שמח וטוב לב, אבל מה- הדיסק לא עבד במערכת הסטריאו שלי. כמה שלא ניסיתי, המערכת לא הפעילה אותו, ורק אותו. החלטתי שהוא בטח פגום, וצריך להחזיר אותו לחנות, כמו שכתוב תמיד על במבה או על ממרח שוקולד שאם הם פגומים אפשר לשלוח חזרה למפעל ולקבל תקינים. אם אבל מה, עכשיו ניסע חזרה כל הדרך לתל אביב? הייתה לי המון תושיה והחלטתי לצרוב אותו, ככה ליתר ביטחון (העובדה שאותו דיסק עבד במחשב אבל לא במערכת לא הדליקה לי נורה אדומה שאולי הבעיה הייתה בכלל במערכת ולא בדיסק), ושלחתי בחזרה את הדיסק בדואר לחנות בצירוף מכתב מפורט לגבי נסיבות הרכישה וההחזרה. רק טינאייג'ר פרובנציאלי בסוף הניינטיז יכול אשכרה להאמין בלב שלם שהוא יכול לשלוח דיסק חזרה לחנות ולקבל אותו מחדש. ואכן, לא קיבלתי את הדיסק או החזר כספי. כך יצא ששילמתי מחיר מלא לדיסק צרוב (אבל יש גם צדק בעולם- זמן קצר אחר כך החנות הזו נסגרה).

מהסיפור הקטן הזה אפשר ללמוד קצת על מבנה האישיות שלי והרבה על האהבה שלי למוזיקה בכלל ולבואי בפרט. אתה תזכור לעד את האלבום ואת האמן שגרם לך לטרטר את עצמך עד לתל אביב ואז להביך את עצמך בשליחת דואר טפשי וחסר סיכוי (שבטח מנהל אותה חנות אלמונית, האופל ייקחהו, עד היום צוחק לעצמו ואולי אף מסגר אותו על קיר ביתו בשביל הצחוקים). העולם התרבותי שלי היה אז יחסית קטן ובואי מילא חלק גדול ממנו. זו סיבה אחת שהמוות של בואי הכה בי חזק כל כך. אין הרבה אמנים שאני יכול להגיד שממש גדלתי עליהם והם ליוו אותי גם לחיי הבוגרים בכזו עוצמה של רגש ונאמנות, תוך שמירה מתמדת על רלוונטיות. בואי ממשיך לרגש ולהסעיר אותי בדיוק כמו שעשה כשהייתי הנער בן הפחות משש עשרה שהחזיר בדואר את הדיסק לחנות. הסיבה השנייה היא כמובן התזמון. בניגוד ללהקות "מתות" שאהבתי וגדלתי עליהן כמו פינק פלויד למשל, לבואי היה עוד המון מה לומר. אחרי שכולם כבר קברו אותו חי הוא חזר לפני שלוש שנים ב-The Next Day, בעיניי אחד מאלבומיו הטובים ביותר, והיה נראה שחלק חדש בקריירה שלו רק התחיל. על Blackstar לא אדבר כי עדיין לא שמעתי אותו כמו שצריך, אבל בואי בהחלט לא היה גמור- היה לו עוד מה להגיד, או כך רק חשבנו. עכשיו ברור כי בואי היה חולה כבר 18 חודשים; שהוא ידע ש-Blackstar הוא שירת הברבור שלו; שבואי השוכב במיטת חולה בקליפ של “Lazarus” הוא ייצוג של בואי הגוסס, ממש על קו התפר בין חיים למוות.

כמובן שהתרגשתי לשמוע שעוד אלבום של בואי יוצא. זה לא קורה כל יום (וקשה להאמין אבל גם לא יקרה יותר, אף פעם). וכמובן שהתכוונתי לכתוב על בואי בנסיבות אחרות לגמרי. רציתי לחכות עד הקנייה של Blackstar, רציתי להאזין לו עד שאספוג את כולו, רציתי לעכל אותו מכל כיוון ואז לכתוב פוסט יפה ומפורט. ואז המוות הזה נחת על כולנו. ועכשיו ברור בעצם שהפעם האחרונה שהעולם חזה בפלא האודיו-ויזואלי שנקרא דיוויד בואי היא הקליפ האחרון ששחרר, קליפ שלבטח כבר זכה למעמד אגדי בדברי ימי המוזיקה, לשיר “Lazarus”. כל שנותר לי הוא לצפות בו בבכי חרישי . צפו בו אם איכשהו עוד לא צפיתם בו, השיר שהפך לכתובת המצבה של בואי, ופרידה שלו מהעולם. הוא ידע כמובן, הממזר. כשהוא שחרר את הקליפ, רק לפני שבוע, הוא ידע שזו הפעם האחרונה שאנחנו הולכים לראות אותו. הוא ידע שזה שלום ולא להתראות. הוא ידע שהוא-הוא לאזארוס, הוא אלעזר, האיש שישו הקים מהמתים, האיש שבעצם לא ימות לעולם.  בואי היה תמיד אמן לא רק של מוזיקה אלא גם של אימאג'ים בלתי נשכחים שנצרבים בתודעה- והאימאג' האחרון שתרם לאמן, שבו הוא נכנס לאט לאט לתוך ארון הבגדים הריק והאפל בסוף הקליפ ל-"Lazarus", הוא בלתי נשכח, מפעים ומצמרר. ראיתי אותו היום כמה וכמה פעמים.

אצל אמן טוטאלי כמו בואי, שאולי יותר מכל מוזיקאי רוק היה באמת Artist, גם המוות הוא חלק מיצירת אמנות אחת גדולה.

This way or no way

You know, I’ll be free

Just like that bluebird

Now ain’t that just like me

היה שלום, מייג'ור טום. מי ייתן שהכדור הבא שתיפול אליו יהיה טוב יותר.