היהודי טים מבריק ניצוצות

למה אין שיר פאנק יהודי?

גלעד כהנא

להיות יהודי זה אתגר גדול. את זה כולם יודעים: מילא לקיים את מנהגי הדת הקשים ואת המצוות, אבל יהודי צריך גם להעמיס על גבו איזה ארבעת אלפים שנות היסטוריה לכל מקום אליו הוא הולך. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, וזה הרבה דורות, ואנחנו לא יכולים לשכוח את זה אף פעם. להיות יהודי חילוני זה בעצם אתגר עוד יותר גדול. מה זו החיה הזו? איך אפשר להיות יהודי בלי לקבל עול מצוות? האם יהדות היא דת, גזע, או לאום? אלו שאלות קשות ביותר ובעיניי אחד הכישלונות של מדינתנו הצעירה היא חוסר היכולת, כל שכן חוסר הרצון, לענות על השאלות האלו בצורה שתניח את הדעת. הכשלון הזה בעיניי מתבטא בעיקר בהנצחת העקרון שלפיו תרבות יהודית= יהדות אורתודוכסית. כלומר, נוצרת הפרדה מלאה בין חילוניות לדתיות, כאשר החילוניות משתייכת לתנועה מערבית גלובאלית, והדתיות האורתודוכסית היא למעשה היהדות ה"אמיתית".

אני אישית לא רואה את עצמי כיהודי דתי, אינני מקיים את הדת היהודית, אינני מאמין באל אישי ואינני חי את חיי על פי התנ"ך וההלכה. אבל אני לא סבור שזה עושה אותי פחות יהודי מיהודים אורתודוכסיים, משום שאני מזהה את עצמי עם התרבות היהודית. אני חלק מעם עתיק, בעל  תרבות עשירה ורבת שנים, שבאמת הולכת אחורה כארבעת אלפים שנה. התרבות הזו מכילה סממנים דתיים, כמובן, אבל לא רק. זו היהדות של האבות, השופטים, המלכים, הנביאים, החשמונאים, הרמב"ם, הורדוס ויוספוס פלאביוס ואפילו ישוע, אבל זו גם היהדות של שפינוזה, איינשטיין, פרויד, ביאליק, שאגאל, ישעיהו לייבוביץ', יורם קניוק, בוב דילן, אלן גינסברג, וודי אלן, ג'רי סיינפלד ועוד רבים. היא מכילה בתוכה הגות, אתיקה, אמנות והלך רוח מסוים, ויש בה יסוד מובהק של אוונגרדיות, במובן המילולי של המילה- כוח חלוץ שהולך לפני המחנה (אני מאוד ממליץ לקרוא את הספר החדש "המדע היהודי של איינשטיין" מאת סטיבן גימבל, כדי לקבל מושג על הרדיקליזם היהודי של תאורית היחסות). היהדות של כל האישים האלה שמניתי שמה אותם תחת מטרייה תרבותית אחת, ואי אפשר להפריד אותם מיהדותם, גם אם לא כולם יהודים שומרי מצוות.

אני מרגיש שעד היום במדינת ישראל לא באמת השכלנו ליצור תרבות יהודית אמיתית, כזו שתכיל את היהדות על שלל גווניה, על אף שהייתה לנו התחלה טובה, אולי בתל אביב העברית של "כסית", תל אביב שכבר נמוגה מזמן. והיום, עם תהליכי גלובאליזציה מואצים מחוץ ועם הקצנה דתית-לאומנית מבית, ספק אם עוד נצליח. למרות זאת קיימים ניצנים פה ושם. בעשור האחרון אמנים ישראלים גילו את הפיוטים של אבן גבירול ויהודה לוי מצד אחד, ואת הכליזמר מצד שני. הרכב נהדר כמו אוי דיויז'ען למשל, הוא בדיוק המייצג של תרבות יהודית, אפילו תרבות יהודית-ישראלית-עברית חדשה. גם פרויקט "אף על פיל" של שחר ברבש, עליו כתבתי בשבוע שעבר, או הג'אז היהודי של דניאל זמיר, או אלבום השירים העיראקיים של דודו טסה, הם דוגמאות טובות. מה שאהבתי בכל האלבומים האלה הוא שהם לא היו סתם מסעות שורשים, אלא ניסיונות אמיתיים לעשות סינטזה בין תרבות יהודית בעבר ובהווה. ואת זה הייתי רוצה לראות יותר.

אמן שחקר מאוד לעומק את היהדות שלו, ואף הקים מפעל חיים בנושא, הוא ג'ון זורן. על ג'ון זורן כבר כתבתי המון בבלוג כמוזיקאי, אבל זורן הוא לא רק מפעל מוזיקלי מהלך, הוא גם רואה את עצמו חלק ממונח שהוא עצמו טבע - Jewish Radical Culture. במילותיו של זורן עצמו:

בזמן שהעם היהודי ממשיך לצמוח לתוך המאה העשרים ואחת, הוא נושא עמו את תרבותו. מסורת, היסטוריה והעבר שיחקו תמיד תפקיד משמעותי בחיי היהודים, אך זה חיוני לחשוב גם על העתיד. בזמן שאנו צומחים כעם, טבעי הוא הדבר שתרבותנו צריכה לגדול איתנו. בדיוק כשם שמוזיקת ג'אז התקדמה מדיקסילנד לפרי ג'אז ומעבר לו בכמה עשורים קצרים, ומוזיקה קלאסית עברה מטונאליות לכרומאטיות, רעש וחזרה, נפלה עליי ההבנה כי אותו סוג של צמיחה צריך להיות אפשרי- או הכרחי- עבור מוזיקה יהודית.

לא יכולתי להסכים יותר. זורן לא רק מדבר- הוא הקים ענף שלם בתוך צדיק שמוקדש לאלבומים של Jewish Radical Culture, למשל אלבומים של דניאל זמיר, מארק ריבו, ג'וליה אייזנברג, המולטי-אינסטרומנטליסט קובי ישראלית ואפילו להקת פיסוק רחב של ג'רמי פוגל הבלתי נלאה. כמו שכותב זורן, אלו ניסיונות לחדש את העבר היהודי העשיר ולפרש אותו מחדש בשפה של המאה העשרים ואחת. ואחד האלבומים הכי טובים ששמעתי שעושה בדיוק את זה הוא האלבום Neshama של הגיטריסט המופלא טים ספארקס (Tim Sparks).

 

טים ספרקס במחווה ל-The Dude

 

גם על ספארקס כבר כתבתי בבלוג, אך אז זה היה בהקשר של לחנים של זורן עצמו. באלבום Neshama ספארקס עשה מחקר אתנו-מוזיקלוגי מקיף ביותר, וליקט 15 לחנים יהודיים ממקורות שונים ובעיקר- ממקומות שונים על גבי הגלובוס. לחנים מפולין, רוסיה, הבלקן, איסטנבול, תימן, מרוקו, דרום אמריקה ועוד ועוד. ספארקס אסף את הלחנים האלה, ערבב אותם עם ההשפעות שלו עצמו- ג'אז, גרשווין, צ'ייקובסקי, בלה ברטוק, פלמנקו, בלוז, מוזיקה ערבית ופולק אמריקאי. הוא עיבד את כל הקטעים לגיטרה אקוסטית, ותפר להם בגדי מלך חדשים.

טים ספארקס במחווה לפראנק גאלאגר

התוצאה היא מרהיבה ומפעימה. זהו אחד מאלבומי הגיטרה הטובים ביותר שהוקלט אי פעם, בעיניי. קודם כל, ספארקס הוא נגן כמעט מושלם. הוא שולט באופן מוחלט בנגינה באצבעות, כמו גיטריסט קלאסיקאי טוב, מה שמאפשר לו לנגן ליווי ומלודיה בו זמנית בלי להניד עפעף. זה שהוא גם וירטואוז מרהיב בכלי שלו, הגיטרה האקוסטית בעלת הצליל הבהיר והחזק יותר מהגיטרה הקלאסית, גם אינו מזיק. אבל כאן הוא בעיקר מתעלה על עצמו כמעבד; בעיניי הגדולה של האלבום הזה הוא היכולת של ספארקס להפוך את עצמו לכור היתוך תרבותי. הוא יצק לתוך כור ההיתוך הזה כל כך הרבה דברים, הוא שפך לפויקה הגדול הזה שהוא שם על האיש כל כך הרבה מרכיבים, כל כך הרבה תרבויות ומסורות- ומה שיצא מכל זה אינו מיש-מש חסר צורה ומגושם אלא אם תרצו תבשיל אחיד וחלק. ספארקס יצר כאן מין שפה מוזיקלית אחידה שמכילה את כל אלף התרבויות האלו, אבל אין לה "מבטא". האלבום מרגיש אחיד ושלם, ואין כאן תחושה של איזו אתניות שהודבקה ביד גסה על הלחנים. ואם תרצו אנלוגיה מקראית יחסית, ספארקס תפר כאן שעטנז של השפעות מוזיקליות שהפך לבגד שלם ואחיד, בלי תפרים בולטים.

Neshama הוא הישג ענק בעיניי. ספארקס כותב באלבום שהוא יצר מעין איחוד בין תרבות גבוהה ונמוכה, בין קודש וחול עם תרצו. זה מה שיפה- ספארקס משלב בין הבעל שם טוב לשלום עליכם לרבי שמעון בר יוחאי ולג'ורג' גרשווין וזה עובד, כי זה הכל תרבות יהודית גדולה אחת, חילונית ודתית. Neshama הוא גם הישג נדיר, אלבום שבאמת מסוגל להישיר מבט אל תרבות יהודית עשירה ומגוונת כל כך בלי להיתפס לקלישאות ובלי להתרפס בפני העבר או הדת עצמה. הלוואי עליי להצליח ליצור משהו שמתקרב לזה, והלוואי על כולנו עוד אלבומים נהדרים כאלה, ועוד תרבות יהודית טובה כזאת, שלא קפואה בזמן ואינה לכודה במלכודת הדבש של המסורת.