מריח מוזר, חלק ג': בזמן שהייתי בכסא הגלגלים

בפוסט הקודם דיברנו על גרסת Flo and Eddie  של ה-Mothers of invention של זאפה, וסיימנו אותה עם זאפה היושב בכסא גלגלים בעקבות תקיפה ע"י מעריץ מטורף, בלי להקה. השנה של זאפה בכסא הגלגלים, 1972, היא בעיניי אחת השנים הכי מדהימות שלו, וגם הכי מיוחדות, משום זאפה התמקד בג'אז-רוק, סגנון שזאפה פלירטט עמו בקריירה שלו רבות אבל אף פעם לא העמיק בו כמו ב-1972. עצם העובדה שזאפה, גם במצב בריאותי לא מזהיר, הצליח להביא את עצמו להקליט שני אלבומים מעולים באותה שנה ואפילו לצאת לסיבוב הופעות עם שני הרכבים שונים- ודי גדולים- מראה משהו על האיש; אבל כמו תמיד אצל זאפה, מילא הכמות, אבל האיכות...

שני האלבומים של 1972, Waka/Jawaka ו-The Grand Wazoo, ושני סיבובי ההופעות שלהם שזכו לכינוי Grand ו-Petite Wazoo , הורכבו מהרכב בינוניים (במקרה של Waka וה-Petite Wazoo) ועד הרכבי ביג בנד של ממש (ב-Grand Wazoo). זאפה עשה שימוש נרחב בכלי נשיפה, בין אם בהקלטות של אוברדאבים או בשימוש בכמות נרחבת של נגנים. בחומרים מהתקופה ניכרת ההשפעה גדולה מאוד של צ'רלס מינגוס, מוזיקאי שזאפה מאוד אהב. קצת כמו ההרכב של 1971, גם הפאזה הקצרה הזו של זאפה כג'אזיסט לא מקבלת מספיק חשיפה, בעיקר סיבובי ההופעות שבהם נוגנו חומרים שונים מאוד מאלו שהוקלטו, ורק בשנים האחרונות, בחסות משפחת זאפה החמדנית, יוצאות סוף סוף הקלטות של ההופעות האלו, והן מעולות.

נתחיל ב-Waka/Jawaka. האלבום הזה מתרכז סביב שני נגנים- הקלידן ג'ורג' דיוק שהולך ללוות את זאפה כמה שנים טובות, שיש שיטענו כי הם השנים הכי טובות של זאפה, וחצוצרן אדיר בשם סאל מרקז, שמשום מה אנונימי למדי, ומפליא כאן בהמון אוברדאבים שגורמים לו להישמע כמו תזמורת שלמה. הקטע הראשון שתופס צד שלם, Big Swifty, מתחיל במלודיה זאפאית עצבנית למדי שמתגלגלת די מהר לג'מג'ום שזאפה מחמם על אש קטנה טוב טוב. יש באלבום שני שירים עם מילים והם חמודים ביותר, Your Mouth שבו מרקז גם שר ו-This might be a one shot deal שבעיקר זכור בזכות סולו גיטרה הוואיית נהדר של ג'ף סימנס, מוזיקאי שזאפה עבד איתו מדי פעם. אבל היהלום האמיתי באלבום הזה הוא קטע הנושא, אחד הקטעים שאני הכי אוהב של זאפה בכלל, שנשמע קצת כמו נעימת נושא לאיזו סדרת טלוויזיה אמריקאית משנות החמישים, ויש בו גם סולו מוג (Moog) ממיס במיוחד של דון פרסטון, אחד המוזיקאים הבודדים שנגנו עם זאפה כמעט בכל הרכבי ה-Mothers שלו. חוץ מהמוזיקה, זאפה ממשיך כאן בעקרון ה-Conceptual continuity המפורסם שלו, כאשר העטיפה מתייחסת לאלבום המופת Hot Rats.

אם Waka/Jawaka עדיין נשמע לפעמים כמו ניסיון של זאפה לשחק בצעצוע חדש, ומכיל הרכב לא גדול במיוחד, The Grand Wazoo הוא כבר הליכה על כל הקופה. כאן זאפה משתמש בביג באנד אמיתית, כולל מרקז ודיוק מהאלבום הקודם וחשוב מאוד לציין גם את איינסלי דאנבר, החבר היחיד מתקופת Flo and Eddie  שמנגן גם ב-Waka. זהו האלבום הג'אזי ביותר זאפה אי פעם הקליט והוא פשוט נפלא, מקטע הנושא הסוחף כל כך שפותח את האלבום, דרך השיר היחיד באלבום עם מילים, For Calvin and his next two hitch-hikers המענג כל כך בדרכו העקומה והמעוות כל כך, ועד Blessed Relief שמסיים את האלבום בסתלבט גמור. ולא לשכוח את הקטע הקצר והממזרי כל כך Cletus awreetus awrightus  שמתארח בו הסקסופוניסט ארני ווטס לסולו מופרע לגמרי שמנוגן ב-Mystery horn, מה שזה לא יהיה. ואי אפשר לדבר על האלבום בלי לציין את העטיפה המדהימה ועמוסת הפרטים של מעצב הבית, קאל שנקל.

כאמור, זאפה איכשהו הספיק לארוז את ערימת הנגנים בשני האלבומים ולצאת לשני סיבובי הופעות קצרים. היכולת של זאפה פשוט לשלוף מהשרוול מוזיקה מדהימה, ולארגן במינימום זמן קונצרטים מורכבים כל כך כמו ה-Grand  ו-Petite Wazoo, כאילו "על הדרך", היא לא תיאמן. משפחת זאפה הוציא בשנות האלפיים שני אלבומי הופעה מצוינים מהתקופה, Wazoo שמתעד את ההופעה האחרונה בהחלט של ההרכב של ה-Grand Wazoo tour מחודש ספטמבר 1972, ו-Imaginary diseases מתעד את ההרכב של ה-Petite Wazoo הקטן יותר שהופיע בין אוקטובר לדצמבר. מה שעוד יותר מרשים בהופעות האלו הוא שהרוב הגדול של החומר שבוצע שם כלל לא מופיע בצמד האלבומים של זאפה מאותה תקופה, ובחלק מהמקרים אין לחומרים האלה עוד תיעוד. בנוסף, הם מדגימים עקרון מנחה בעבודה של זאפה- בהרבה מקרים הוא כתב וביצע חומרים הרבה לפני הגרסה המוקלטת שלהם, עד כדי כך הוא היה פורה. באלבום Wazoo אנו נתקלים בדוגמא מפעימה לכך- היצירה מפילת הלסת The adventures of Gregory Peccary. גרסאת האולפן של היצירה הזו, שאורכת מעל 20 דקות, עם מילים, מופיעה רק ב-1978 עם האלבום Studio Tan, אחד מכמה אלבומים שיצאו במסגרת סכסוך מכוער של זאפה עם חברת ההקלטות שלו באותו זמן. הקטע המוקלט מזכיר את רוח השטות של Billy the mountain מההרכב של 1971, אבל עם מוזיקה מאוד מאוד מורכבת, לא באמת ג'אזי אא יותר סימפונית- ומאוד כיפית. ובכן, מסתבר שזאפה כתב אותה כבר ב-1972, וב-Wazoo יש לנו את העונג העילאי לשמוע גרסה איסנטרומנטלית תזמורתית שלמה ומהממת שאורכת 34 דקות. ואו ואו ואו. האלבום Imaginary diseases, קצת כמו החומרים של Waka/Jawaka, הוא קצת יותר קליל ויותר מבוסס ג'מים ובלוז. גם הוא מדגים את ה-Conceptual continuity  של זאפה יפה, כאשר מבוצע בו קטע בן 16 דקות בשם Farther obvilion, כשם שיר מתוך אלבום המופת Apostrophy  שייצא שנה אחרי, ובתוכו מבוצע הקטע הנודע Be Bop Tango  וציטטות נוספות מתוך Gregory Peccary.

בסוף השנה, כאשר זאפה קם מכיסא הגלגלים, הוא מסיים את הפלירטוט שלו עם הג'אז רוק ומאגד סביבו הרכב חדש של ה-Mothers, וחוזר לכתוב שירים ולשיר תפקידים קוליים. בין 1973 ל-1975 הוא מקליט ארבעה אלבומים מצליחים ומוצלחים ביותר, בהרכב שהוא כנראה האגדי והמפורסם ביותר שלו. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.