יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

מריח מוזר, חלק א': ללא פוטנציאל מסחרי




אחרי המחווה שלי לאריק איינשטיין, אני רוצה להקדיש את החודש הקרוב כולו לפרנק זאפה, שאנו מציינים עשרים שנה להיעלמותו בטרם עת מעולמנו. אין לי אג'נדה של ממש- אני אתרכז בכמה אספקטים שונים ובכמה תקופות שלו, כל פעם מזווית קצת אחרת. מקווה שתיהנו, אני בטוח אהנה. נתחיל די בהתחלה, בין 1967 ל-1968.



זאפה הוא אובססיה רבת שנים שלי. זהו המוזיקאי עם הייצוג הכי גדול בדיסקייה שלי, אם כי זו אולי לא חוכמה משום שהאיש הוציא תחת שמו קרוב למאה אלבומים עם השנים, כולל המון חומרי לייב, אוספים וכו'. על כך  שאיש הרנסנס הזה, היקום המוזיקלי המהלך הזה, הוא אחד המוזיקאים המוכשרים ביותר שחיו אי פעם, מעטים בלבד יחלקו. אבל קצת כמו תאומו המוזיקלי קפטיין ביפהארט, לפעמים אנשים קצת מזניחים את העובדה שזאפה לא פעל לבדו, והוא תמיד הקיף את עצמו במוזיקאים מוכשרים אחרים. גם זאפה וגם ביפהארט היו לא רק אנשי חזון מוזיקלי, הם היו גם puppetmasters (בעיקר ביפהארט), כאלה שמפעילים ומתמרנים מוזיקאים אחרים כדי שיעבדו בשבילם, וגם שיפרו אותם הדדית. לא בכדי כותב זאפה בספרו האגדי "הספר האמיתי של פרנק זאפה" כי הכלי המוזיקלי הכי כייפי הוא ניצוח על תזמורת. הלהקות של זאפה והאנשים שבהם היו חשובות מאוד- לא רק בשביל המוזיקה אלא גם בשביל המיתולוגיה הזאפאית, המוראל, החומרים עצמם (שלטענת רבים, לפעמים זאפה "שאל" אותם  מחברי להקה בלי לתת קרדיט) וכמובן- הצחוקים, שהם חלק בלתי נפרד מהיצירה ה"רצינית" של זאפה. צריך להבין שזאפה היה למעשה חנון בתחפושת, הוא כל הזמן היה עסוק בכתיבה- את ה"אקשן" תמיד סיפקו חברי הלהקה שלו.  ומכל הלהקות של זאפה, ההרכב שבעיניי היה ה-vehicle הכי טוב להגשמת החזון של זאפה היה ההרכב הראשון של ה-Mothers of invention. זו הלהקה שאני הכי אוהב בעולם; הייתי נותן הרבה מאוד כדי להיות חבר ב-Mothers of Invention של פרנק זאפה בסוף שנות השישים. ובשנה וקצת אחת, בין פברואר 1967 לספטמבר 1968, הקליט זאפה בעזרת ה- Mothers לא פחות מארבעה אלבומים (שאחד מהם כפול!) שלדעתי מהווים את גוף העבודה האיכותי ביותר שלו.


ארבעת האלבומים האלה, Lumpy Gravy, We’re only in it for the money, Uncle meat  ו-Cruising with Ruben and the Jets לא נבחרו ע"י עבדכם הנאמן באקראי: זאפה אכן תכנן להקליט ולהוציא אותם יחד, בתור מכלול שזכה לשם הזמני No Commercial Potential (סוג של מוטו עבור זאפה, שתמיד ליהטט בין פופ לאוונגרד, במרוצת השנים). זאת בהתאם לקונספט ארוך השנים שזאפה כינה בשם Conceptual continuity, לפיו אלבומיו ושירי הרבים מתקשרים זה לזה, מתייחסים זה לזה ומחזיקים למעשה יצירה שלמה אחת ענקית. ובמילותיו של האיש עצמו:

זה הכל אלבום אחד. כל החומרים באלבומים האלו קשורים זה לזה באופן מאורגן, ויכולתי לקחת סכין גילוח ולחתוך את המאסטר טייפס ולהדביק את השירים בסדר אחר וזה עדיין היה חתיכה אחת של מוזיקה. ויכולתי לחתוך עוד עם הסכין ולסדר את השירים בצורה אחרת וזה עדיין היה הגיוני. יכולתי לעשות את זה בעשרים דרכים שונות. החומרים בהחלט קשורים זה לזה.


זאפה השתמש בשם Mothers of invention או לשם קיצור Mothers בהרבה הרכבים ולהקות שונות שלו, אבל ה-Mothers המקוריים התקיימו בין 1966 ל-1969, בשינויי הרכב רבים, אבל באותה רוח. טכנית, זו לא הלהקה הכי טובה שהייתה לזאפה; היו לו בשנות השבעים והשמונים נגנים כמעט על אנושיים. אבל זו הלהקה הכי טובה, משום שלא רק שהם נגנו מדהים עם סאונד ששילב בחן כשרון רב עם משהו חובבני ומשעשע, אלא בגלל שהם, בהעדר תיאור טוב יותר, פשוט היו בקטע. הם פשוט התאימו כמו כפפה לביזאריות של זאפה.


זאפה שילב נגנים מאוד מקצועיים כמו  הנשפן-קלידן האגדי איאן אנדרווד והפסנתרן דון פרסטון (שניגנו עם זאפה עד אמצע שנות השבעים), נגן כלי ההקשה ארט טריפ שהיה תלמיד של ג'ון קייג', והזמר הנהדר ריי קולינס, עם נגנים הרבה יותר חובבניים כמו המתופף האגדי ג'ימי קארל בלק שניגן בצורה בסיסית ביותר, הבאסיסט רוי אסטרדה שזאפה אהב בעיקר בגלל שירת הפלצטו הביאזרית שלו, והסקסופוניסט המוגבל מאוד מוטורהד שרווד שבהרבה מקרים פשוט עשה "צחוקים" כמו נחירות למינהן. חברי הלהקה, כולם פריקים משונים ומאוד מצחיקים שהתעניינו בנפיחות, הפרשות גוף וזיונים באותה עניין כמו המוזיקה והיו כולם טיפוסי Low life בוקובסקיאנים גדולים מהחיים, הכניסו את כל זה למוזיקה ולמורשת של הלהקה, וכך נוצר שילוב של מוזיקה קלאסית מודרנית, פרוג מוקדם, ג'אז חופשי, תאטרון אבסורד והומור בסגנון מונטי פייטון. מבחינתי זו הלהקה הכי טובה בעולם, ולא פחות חשוב- הכי כיפית בעולם. ההקלטות של הלהקה, והאזנות להופעות חיות שיצאו במהלך השנים, מראות כי אין משהו שהם לא יכולים לנגן- אוונגרד מופרך, שירי פופ טיפשיים, אלתורי ג'אז הרפתקניים, מוזיקה מודרנית, כל ה-amalgam הזאפאי ההיסטרי הזה. בעיניי רק האווירה היצירתית והחופשית הזו שזאפה והלהקה הזו שחו בה, הביאה את זאפה ליצור את האלבומים האהובים עליי שלו.


השנה הגדולה של זאפה וה- Mothers , אחרי שני אלבומים ( Freak out! ו-Absolutely free) מתחילה דווקא עם אלבום שהוגדר לראשונה כאלבום סולו של זאפה, זהו האלבום האגדי Lumpy Gravy שהוקלט בפברואר 1967. האלבום התחיל כהקלטה של מוזיקה לתזמורת שזאפה כתב בסגנון שאפיין את העבודות הקלאסיות שלו אז- השפעות כבדות מאוד של סטרווינסקי, אדגר וארז ואנטון ווברן. זאפה ארגן תזמורת שניתן לה השם האדיוטי Abnucelas Ammuka electric symphony orchestra וניצח על ההקלטות בעצמו. חברי התזמורת בתחילה זלזלו ב"כוכב הרוק" הצעיר אבל מהר למדי התרשמו מהמוזיקה המבריקה. בעיות משפטיות שונות מנעו את יציאת האלבום וזאפה החליט לערוך אותו מחדש בסגנון האקלקטי המופרע שיאפיין את רוב העבודות שלו- קפיצות היסטריות בין סגנונות רבים ליצירת מעין קואלג' מוזיקלי מופרע, תוך כדי עבודת אולפן מאוד מאסיבית, למעשה חסרת תקדים. זאפה גילה למשל שאם מדברים לתוך הפסנתר באולפן, ומניחים שק חול על דוושת ה-sustain, מיתרים הפסנתר מהדהדים את המילים לאפקט מרשים. הוא ארגן את חברי ה-Mothers וחברים נוספים (אריק קלפטון, טים באקלי) ועודד אותם להכניס את ראשם לפסנתר, ולדבר שטויות מאולתרות לחלוטין. זאפה, שמעולם לא הפריד בין אמנות "גבוהה" לאמנות "נחותה", ערבב את ההקלטות הביזאריות האלו, שבלעדיהן האלבום היה נשמע אחרת לגמרי, עם ההקלטות התזמורתיות מפברואר 1967 ועם המון חומרים אחרים, והתוצאה היא אחד האלבומים הניהיליסטיים והאנרכיים ביותר שהוקלטו, יצירת מופת של רעננות ומקוריות ואחד האלבומים שהכי מגדירים את זאפה בעיניי.




אבל זה היה רק הספתח של שנה מדהימה. באוגוסט 1967 זאפה ארגן באולפן את ה- Mothers להקלטת אלבומו המפורסם ביותר כנראה, וממש בצדק, הלא הוא We’re only in it for the money. כאן זאפה שם דגש על שירים ולא על מוזיקה אינסטרומנטלית, אבל האלבום הזה הכי רחוק שאפשר מאלבום פופ שגרתי. קודם כל, זאפה השקיע עבודת אולפן חסרת תקדים לתקופה ועיוות לבלי היכר את הסאונד של הלהקה תוך שהוא עושה שימוש נרחב בהאצת מהירות השירה והכלים ומשחקים מורכבים מאוד עם הפיץ' כך שה- Mothers נשמעים כמו חבורת צ'יפמאנקים מהגהינום. שנית, השירים היו פשוט מדהימים; בשיא תקופת ה-flower power מעז זאפה להשמיע ביקורת נחרצת על תרבות ההיפיז ומראה אותם כפי שהיו באמת- חבורה של מסוממים חסרי אחראיות, תוצר של הורים חסרי אחראיות ומערכת חינוך חסרת אחראיות, מה שהאנטר ס. תומפסון קרא לו Woodstock Uber Alles. אף אחד באותו זמן לא העז להשמיע ביקורת כזו, בטח לא מתוך ממסד הרוק עצמו, וזהו אלבום הסאטירה הזאפאית האולטימטיבי, עוד פן חשוב ביותר של הליצן רב הפנים הזה. וגם כאן זאפה משתמש בעריכה סכיזואידית והיסטרית כאשר הקטעים מאוד קצרים ומתחלפים מהר מאוד, "דיבורי הפסנתר" המפורסמים מופיעים גם כאן וגם קטעי מוזיקה קונקרטית שנוצרו באולפן. בנוסף, האלבום קשור בעבותות ל-Lumpy gravy והם מתפקדים כמעין בני זוג, כאשר האחד נחשב Phase one של השני וההיפך ואפילו קטע אינסטרומנטלי מ-Lumpy מסומפל בשלמותו ב-Money.




זאפה וה- Mothers לא עוצרים לרגע, ובאוקטובר 1967 מתחילים להקליט את מה שלדעתי הוא המאסטרפיס האולטימטיבי של זאפה, Uncle Meat. כביכול זה מה שהיה אמור להיות פסקול לסרט אווילי שזאפה והחברים ניסו לצלם באותה תקופה (זאפה הוא איש בעל כישורים רבים, אבל קולנוע הוא לא, הו לא, ממש ממש לא אחד מהם). הסרט נחסך מאיתנו, אבל האלבום הוא פשוט הייצוג הכי הולם ומושלם לחזון של זאפה, לא רק לשנות השישים אלא לטעמי לכל הקריירה של זאפה. אם אתם יכולים, קנו את כל האלבומים של זאפה; או שתקנו רק את אלו שאתם יכולים להרשות לעצמכם; או, לכל הפחות, תקנו את Uncle Meat. יש פה את הכל- דו וופ טיפשי וכייפי, סאטירה אמריקנה, פרי ג'אז מוטרף, אוונגרד לפנים, מוזיקה קלאסי-מודרנית הארדקור, עריכות אולפן מאסיביות, דיבורים שטותיים וצחוקים מהפסנתר- זו פשוט כל הקריירה של זאפה מגולמת ב-75 דקות מטריפות שזאפה וה- Mothers הקליטו על פני שנה. וכאן גם הברק והזוהר של חברי ה- Mothers בא לידי ביטוי, כשהם מנגנים מגוון עצום של כלים- סקסופונים, קלרינטים, כלי מקלדת, מארימבות וקסילופונים והמון תופים וגיטרה נפלאה אחת, ובל נשכח את השירה הנפלאה של זמר הבית ריי קולינס, הבאסיסט רוי אסטרדה וגם של זאפה עצמו. ויש כאן המון קטעים שהם חלק בלתי נפרד מהקאנון הזאפאי, כאלה שזאפה ביצע אפילו עם תזמורת ה-ensamble modern בערוב ימיו, כמו נעימת הנושא, קטע הג'אז King Kong ו-Pound for a brown on the bus. מעריצי זאפה, אתם פשוט לא יכולים להחמיץ את האלבום הנהדר הזה. אף להקה ב-1968 לא נשמעה ככה, ואף להקה לא תישמע ככה גם ב-2068.




בין לבין, זאפה ארגן את ה- Mothers בדצמבר 1967 עד פברואר 1968 להקליט אלבום נוסף ומיוחד מאוד- Cruising with Ruben and the Jets. זה אלבום שנעשה אך ורק למטרות של כיף טהור. זאפה, זמר הלהקה ריי קולינס וחברים נוספים כמו מוטורהד שרווד תמיד אהבו את שירי הדו-וופ עליהם גדלו כטינאייג'רים בשנות החמישים, וזאפה החליט פשוט להקליט אלבום כזה, כביכול תחת השם הפיקטיבי Ruben and the Jets. עטיפת האלבום, שכמו שלושת האלבומים האחרים עוצבה ע"י מעצב הבית של זאפה, קאל שנקל, מציגה את זאפה וחברי ה- Mothers כהכלאה בין בני אדם לכלבים. לדברי שנקל, זו אמורה הייתה להיות עלילת הסרט Uncle Meat- מדען מטורף שהופך להקת טינאייג'רים לחבורת כלבי אדם, ומכאן הקשר הקונספטואלי בין שני האלבומי (נניח). כך או כך, כמו כל העטיפות המפלצתיות והמופלאות ששנקל עיצב לזאפה, זו עטיפה נהדרת. האלבום הזה הרבה פחות מפורסם ואהוב וחשוב בדיסקוגרפיה של זאפה, וגם הרבה פחות איכותי מהאלבומים האחרים,  אבל בניגוד לרוב הקטלוג של זאפה הוא פשוט Clean Innocent fun. זה בעיקר רגע השיא בקריירה של ריי קולינס, הזמר הנפלא שכבר לא ממש התאים לחומרים של זאפה, שגם כתב כמה מהשירים. בנוסף, באלבום מבוצעים מחדש ארבעה שירים מאלבום הבכורה של זאפה Freak Out!, ולדעתי הביצועים האלו טובים מהמקור. ועוד משהו חשוב לציון: זה לא כתוב בשום מקום בעטיפת האלבום, אבל בחלק מהשירים זאפה ניגן בכל הכלים וגם שר את כל תפקידי הקולות. בשנות השמונים זאפה עשה מעשה שלא ייעשה ובאחת ההחלטות האומללות ביותר שלו עשה רמיקס לאלבום, תוך שהוא מחליף את ערוצי התופים והבאס בערוצים חדשים שהוקלטו במיוחד למטרה זו ע"י הנגנים שלו באותה תקופה. כך מתקבל יצור כלאיים חולני שבו אלבום שהוקלט בשנות השישים ואמור להישמע כאילו הוקלט בשנות החמישים מכיל שתל זר משנות השמונים. זאפה לא שמע למחאות מעריציו והמוטציה הזו הסתובבה בחנויות עד שהמיקס המקורי יצא מחדש, פחות או יותר, תחת השם Greasy love songs. לחשוב שזאפה מצא זמן להקליט אלבום כזה במקביל ל-Uncle Meat ורק חודשים ספורים אחרי We’re only in it for the money מעידה על דרייב יצירתי מרהיב. מחוץ לקונטקסט של פרויקט No Commercial potential, שווה מאוד מאוד לשמוע את אלבום ההופעה המרהיב Ahead of their time.




אז זוהי קוודרילוגיית (בערך) No Commercial potential. בין אם אוהבים את החומרים או לא, זוהי ה-הצהרה האמנותית הגדולה של זאפה וה-Mothers של שנות השישים. כמו כל הקריירה של זאפה, האלבומים והקטעים השונים קשורים ולא קשורים זה לזה, כשחוט רופף אך בהחלט קיים מקשר את כולם; דבר הכרחי שצריך להבין לגבי זאפה, הוא שהוא תמיד כתב את החומרים כמה שנים לפני הקלטתם בפועל, ובעצם הכל זו מזימה אחת גדולה של מדען מטורף אחד ושל חברי המעבדה הלא פחות מטורפים שלו. בפוסט הבא נעסוק בגלגול הבא של ה-Mothers, שכבר נשמע אחרת לגמרי.



2 תגובות:

  1. איזו יופי של סדרה על זאפה שגם אני אוהב כל-כך המון שנים.
    התקליטים שעליהם אתה מדבר היו לא רק בלתי ניתנים להשגה, אלא אפילו לשמיעה במשך זמן רב ואני זוכר אותי ואת חבריי מאזינים לwe're only בהקלטה מהרדיו, ואחר כך השגתי את weasels ripped my flesh בעותק ארגנטינאי עתיק ומחרחר... כעבור כמה שנים נפתחה האוזן השלישית והשגתי בהתמדה את כל התקליטים משנות השישים והשבעים, אחד האוצרות הגדולים בתקליטייה הנרחבת שלי.
    דרך אגב, גם we're only in it מוכר לרבים בגרסא ה"מתוקנת" משנות ה-80 שכמו שציינת, נשמעת כהכלאה לא מוצלחת.
    הסרט uncle meat יצא לבסוף בגרסא הלא מושלמת שלו והוא אכן אווילי ביותר, אבל אני דווקא אוהב מאוד את motels 200. עניין של טעם כנראה.

    השבמחק
  2. 1. לי היה את רוב התקליטים של זאפא בזמן אמת!
    2. נתתי את רובם מתנה ( אני מתעב אספנות). עברתי לשמוע בפורמטים אחרים ומוסיקאים אחרים .
    3. בפרישמן דיזנגוף היתה חנות שייבאה באופן די סדיר.
    4. לשמוע את זאפא בזמן אמת זה שונה לאין שיעור משמיעתו ברטרו, כיוון שהיום יש כבר צלילים וביטויים שדומים או קרובים, בקיצור כבר לא כל כך מפתיע.
    5. הייתי בהופעה שלו באולם ששמו הפאלדיום אשר בניו יורק בחג ההלאויין 1978. חלק ממנה הוקלט ל You Can't Do That on Stage Anymore, Vol. באחרונים . ועד היום אני זוכר את הסולו בפתיחה כבר שעליתי במדרגות....כמו צריבה.
    6. אחותי ראתה הופעה של זאפא בצרפת ויש לי אח זאפולוג, שאני משער שראה הכי הרבה הופעות של זאפא מקרב מעריצי זאפא בארה"ב! קשה להאמין, אבל אני מוכן למסור את הטלפון שלו ליוחאי!
    7. היום אותו אח בקריז של קפטיין ביהפארט אני כבר נגמלתי ( לשמחתי) זה שנים רבות! ולאחרונה הוא מנהל איתי שיחות טרנס שעוסקות בו!
    8. כשנגמלים מתפנה זמן לאחרים! ויש הרבה מאוד שיוחאי (שכותב נהדר ) טרם הזכירם! עניין של זמן או בשלות ואולי טעם נרכש!

    השבמחק