אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ב': מקום רחוק, קרוב לכאן

בפוסט שעבר בסדרת "ההיסטוריה" ניתחתי תוצר אבסורדי במיוחד של ההוויה הישראלית, שיר "שלום" ששרה להקה צבאית. השנה הייתה 1970, ואנחנו ניסע בזמן מרחק קצר בלבד, בסך הכל חמש שנים קדימה, אבל בעצם אנחנו נוסעים למציאות אחרת, לאתוס אחר, למדינה אחרת כמעט. האימפריה החדשה, זו שרק 8 שנים קודם לכן נוסדה, מלכות דוד החדשה, קרסה לה בשלושה שבועות של המלחמה הנוראית בתולדותיה. אמנם ה"בית השלישי" של משה דיין לא חרב פיזית, אבל מבחינה מנטלית החלום המשיחי הזה נגוז. ישראל 1975 עדיין ליקקה את פצעי יום כיפור 1973. אל המשבר האדיר הזה, שאת הדיו אנחנו שומעים עד היום, נקלעה לה להקה מצליחה מאוד, שהיא בעצם המשך של הלהקות הצבאיות, אחת הלהקות שהכי מזוהות עם הישראליות, וזו כמובן להקת כוורת.

כמו שמלחמת יום כיפור הייתה מלחמת פוסט-ששת הימים, ההתפכחות הכי כואבת שיכלה להיות משיגיונות הגדלות של 67', כך כוורת הייתה להקה פוסט-צבאית, שבאה אחרי תור הזהב של הלהקות הצבאיות, והיא נראית כהמשך הגיוני שלהם; אני מאוד אוהב את כוורת מבחינה מוזיקלית, אבל בגדול זאת הייתה להקה של פאן טוב ותו לא. הרוב המכריע של שיריה היה נונסנס שטותי, אמנם כייפי, אבל די חסר משמעות. גם מפסטיבל האיחוד הנוכחי של כוורת לא התלהבתי במיוחד, משום שאני לא מעריץ מופעי קריוקי עצמיים שכאלה ולא התרשמתי שלכוורת 2013 יש משהו חדש לומר. במובן הזה, מרשים במיוחד שאחד השירים הבודדים שלה שבאמת אומר משהו, הוא אחד הטקסטים הפוליטיים היותר חזקים ואמיצים שנכתבו כאן. זה אינו שיר סאטירי, אלא שיר שמגולל נראטיב מסוים שעד 1973 איש לא העז לספר: הקמת המדינה לא הייתה כה הרואית ועטורת ניצחון כמו שתמיד סיפרו לנו, וגם ההווה שלנו אינו כה הרואי. הסיפור האמיתי, גורסת כוורת, הרבה יותר אפור והרבה פחות זוהר, ואנחנו לא באמת יפי בלורית ותואר. השיר הוא "מדינה קטנה", מילים דני סנדרסון, לחן סנדרסון ויוני רכטר. השיר הוא אחד הפופולריים ביותר של הלהקה, אך מדובר בשיר פחות תמים והרבה יותר מתוחכם ממה שניתן לקלוט בקריאה ראשונה, בהנחה והמאזינים מתמקדים במילים ולא רק נותנים להן להתגלגל בנעימות הלאה.

במקום די רחוק, קרוב לכאן

אספנו את עצמנו

הבאנו חברינו

ולא אמרנו מי ומה

בדרום בצפון ובמרכז

שכרנו קצת שמים

דמעות הביאו מים

פתחנו ארץ חדשה

כאמור, בניגוד לשאר הטקסטים השטותיים הרגילים של כוורת (וצודק מי שטוען כי הטקסטים האלה לא מתעלים על המרגליות שמפיק יוסי גיספן ותמלילנים אחרים בזמר הים תיכוני), יש כאן באמת כתיבה מצוינת. שימו לב שהבתים בנויים משורות קצרות, כל אחת מכילה בין שתיים לארבע מילים בלבד. כך הוקמה המדינה עפ"י כוורת: בחטף, באלתור, בזריזות, בלי הרבה מחשבה. "לא אמרנו מי ומה" ונראה שעד היום אנחנו לא ממש אומרים. משפט יוצא דופן ביופיו הוא "דמעות הביאו מים"- המקום הזה היה כל כך צחיח, כל כך שומם, ממש לא ארץ זבת חלב ודבש. שימו לב למשפט האחרון בבית השני, "פתחנו ארץ חדשה". פתחנו- לא הקמנו. פתחנו- כמו שפותחים עסק קטן כמו חנות או מכולת. הכל בקטן, הכל זמני, הכל מאולתר.

מדינה קטנה, מתחמקת מצרה

את הכתובת לא תמצא

היא שמורה בתוך קופסא

בעולם כל כך קשה

להתבלט זה לא יפה

נתחבא כאן ולנצח לא נצא.

הקטע הזה מזכיר לי מאוד את העיסוק של חנוך לוין באנשים קטנים, כמו בשירים "כשאהיה גדול אהיה קטן" ו"חייו ומותו של מר גודסקינד" ו"הגטו שלי". אבל סנדרסון מציג כאן מדינה שלמה של אנשים קטנים, חנוך-לוינים כאלה, חפצים וקרומים ויאקישים ופופצ'ים. חיים בקטן, בשקט, ומשתדלים לא להרגיז אף אחד, כי "להתבלט זה לא יפה". כוורת למעשה מציירת את המדינה כגטו קטן, מבודד מהעולם הרע והאכזר שם מבחוץ, מבודד מהצרות. איפה זה ואיפה האימפריה הגדולה של משה דיין ושל "פרחים בקנה". בעצם עברנו בין שני השירים מעמדה של מעצמה שגוברת על אויביה וכופה עליהם שלום, לעמדה של מדינה קטנה וחבולה שכולם מתנכלים לה וזוממים להשמיד אותה.

שני בתים, שני סוסים, שלושה עצים

נוסעים תמיד ברגל

שרים שירים בלי דגל

נושמים שנים ללא סיבה

סנדרסון ממשיך בהקטנה של מדינת ישראל. הוא מצמצם את כל האימפריה לכדי מה שמתואר כמשק קטן, בלי תחבורה, בלי דגל- כמו שאני רואה את זה, הכוונה לחוסר כיוון. והשורה הכי חשובה- "נושמים שנים ללא סיבה". חשבתם ש"מדינה קטנה" זה שיר פטריוטי? טעיתם. סנדרסון בעצם טוען שאין כאן אתוס אמיתי. אנשים לא באמת מבינים מה הם עושים כאן, וזאת טענה שאני מתחבר אליה מאוד.

מלחמות, אסונות, חולפים בצד

אנחנו בתוכנו

וכל מה שאצלנו

תמיד ניתן למחיקה

וכאן מגיע שיא ההתקרבנות של השיר. ישראל מתנהגת כשבלול או כצב שמתכנסים אל תוך עצמם, עיוורים לעולם החיצון, מוגנים ע"י שלד חד-שכבתי בלבד, כשחרב על צוואר כל הזמן. אם זה נשמע מוגזם, בכייני, או קורבני, הרי זו בדיוק העמדה שראש הממשלה שלכם מפמפם לכם בוקר צהריים וערב- האיום האיראני, האיום הפלסטיני, האיום הלבנוני, האיום הסורי, האיום הפופוליסטי, האיום המחאתי וכו' (הפובליציסט אורי משגב כבר הקים פינה קבועה בטור שלו ב"הארץ" בשם "איום יום א'"- מעקב שבועי אחר האיומים של ביבי). כשחיים כל כך בקטן, כל כך מכונס, ותחת איום מתמיד כל כך- איך אפשר לפתח ולנהל חיים נורמליים? כאן אני חייב לומר שלא ירדתי לסוף דעתו של סנדרסון. עד כמה הוא רציני פה? האם הוא אומר את הטקסט הזה בנאיביות, תוך שהוא באמת מאמין בו, או שזו כבר ביקורת, כלומר סאטירה? אני חייב לומר שאני לא בטוח, אבל קשה לי להאמין שסנדרסון היה ציני כאן. אני חושב שהוא באמת ביטא הלך רוח שהיה כאן ב-1975, אם כי משום שהוריי רק נישאו בשנה זו אין לי כמובן את הפרספקטיבה להגיד לבטח.

יום אחד, אם כדאי, אולי נצא

כל עוד נעמוד לאורך

אני לא מרגיש ת'צורך

נחיה, נמות, ואז נראה

אני לא יודע אם סנדרסון התכוון לכך, אבל כאן אפשר לקרוא את הטקסט בשתי דרכים לפחות: המשפט "יום אחד, אם כדאי, אולי נצא" יכול להתפרש כניסיון מהוסס להתחבר אל העולם ולצאת מהקונכיה הישראלית המנותקת שבה המדינה הסתגרה. אבל אפשר גם לפרש אותו כבריחה מכאן, שאם יהיה כדאי נברח למקום אחר. למשל, הטרנד הנוכחי של הגירת צעירים תל אביביים לברלין, מכל המקומות, דבר שיותר מכל מסמל בעיניי את פשיטת הרגל שהציונות מגיעה אליה בימינו, דבר שאני חושב שצריך להדיר שינה מעיניי קברניטי המדינה ולהיות עניין לאומי מן המעלה הראשונה (מיותר לציין שמעניינים אותם דברים אחרים לגמרי). "אני לא מרגיש ת'צורך"- הצורך לצאת, להיפתח לעולם, להתמודד עם האתגרים בצורה אמיתית ולא בהתבצרות. ולבסוף, המשפט "נחיה, נמות, ואז נראה". המשפט הזה מזכיר את דברי בני ישראל במדבר במעמד הר סיני- "נעשה ונשמע", שבו בעצם סדר הפעולות ההגיוני מהופך; סנדרסון לעומת זאת מקדים את "נמות" לפני "נראה", כלומר- בעצם הרי "לא נראה", אין לנו שום צ'אנס אמיתי "לראות"; בני ישראל מודל 1975 פשוט ממשיכים להיות בארץ מכח האינרציה, בין אם מאמונה שלמה, אמונה עיוורת, הלם קרב או סתם ריקנות.

לסיכום, אם מלחמת יום כיפור היא היפוך הראי של מלחמת ששת הימים, אז "מדינה קטנה" הוא היפוך הראי של "פרחים בקנה". הדבר הכי מפעים ב"מדינה קטנה" הוא, שהתיאור "מדינה קטנה" עומד בסתירה מוחלטת לגודלה הפיזי של המדינה בעת כתיבת השיר; למרות שמבחינה גיאוגרפית זאת עדיין האימפריה של "פרחים בקנה", השבר המנטאלי היה כה גדול עד שהאימפריה הזו נתפסת כאיזו פרובינציה דלה. סנדרסון, בכתיבה באמת יוצאת דופן, מיטיב לשמר את הלך הרוח הזה, ותוקע, כמעט מבלי משים ואולי אפילו לא בכוונה, סיכה קטנה אבל חדה בבלון של אתוס הציונות (מישהו אמר פוסט-ציונות?). בפוסט הבא נעבור עשור וקצת קדימה, ואחרי טיפוח האגו הלאומי ואחרי ליקוק הפצעים של אותו אגו, נצא קצת מעצמנו ובפעם הראשונה נשים את עצמנו בנעליו של האחר.