היום,
אם לא ידעתם, הוא יום מיוחד שמרגש אותי מאוד. לא בכל יום יצירת מופת אגדתית ששינתה
את פני המוזיקה והתרבות לנצח כמו "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי חוגגת
100 שנה. למה אני כל כך אוהב את היצירה הזו ואת סטרווינסקי בכלל? התשובה הכי
מזוקקת היא- ההעזה. סטרווינסקי העז לטשטש, למתוח ואף לשבור את הגבולות ביצירה הזו.
היה לו גם את המזל שהיצירה עוררה סערה כל כך גדולה- זה עשה לו יחסי ציבור מצוינים.
זו יצירה שבלעדיה לא ניתן לדמיין את רוב
מה שאני שומע, כל שכן מוסיקה מודרנית.
היופי
הגדול של פולחן האביב היא שילוב בין פרימיטיביזם קדמוני, שהולך אחורה ושואב מרוסיה
הפגאנית, עם שיא המודרניזם של התקופה בה היצירה נכתבה. הכוראוגרף ואצלב ניז'ינסקי
יצר בלט המתאר סצנות פולחניות המבצע שבט רוסי קדום- מהערצת האדמה ועד הקרבת בתולה
לפולחן האביב. סטרווינסקי התאים לברוטליות האינטנסיבית שביצעו הרקדנים מוסיקה
ברוטלית במיוחד, שאמנם הורכבה מהרבה מלודיות ודי פשוטות שסטרווינסקי
"השאיל" מנעימות עממיות, אך אלו הועמסו שכבות על גבי שכבות, אקורדים על
גבי אקורדים, לדיסוננסים מטריפים. סטרווינסקי עוד הוסיף עוד בלגן כאשר הוא שוב
ושוב שובר את המשקל וגורם למאזין לאבד את עצמו, בלי שום יכולת לחזות או להעריך לאן
המוזיקה האפלה הזו תיקח אותו.
אבל
בעיניי הרגע המכונן ביותר ביצירה הזו קורה כבר בתו הראשון- וזה הבאסון הענוג הזה
שפותח את היצירה. זה אחד הרגעים הכי גדולים במוסיקה של המאה העשרים. היו שהשוו בין
הפרימיירה של פולחן האביב להופעה הידועה של דילן במנצ'סטר ב-1966, זו שבה צעקו
לדילן “Judas!”. אם נמשיך את ההשוואה, הבאסון שמתחיל הוא
כמו מכת תוף הסנייר היחידה שפותחת את “Like a rolling stone”. זה מין רגע אחד, קצר מאוד, שאתה שומע משהו
שלא שמעת קודם, ואתה יודע שהוא הולך לטרוף את כל הקלפים.
סטרווינסקי
רצה לתת לכלים המודרניים צליל שיזכיר את כלי הנגינה הפרימיטיביים של רוסיה
הפאגאניים, כלים שנעשו בעבודת יד לא מדויקת ולקו בזיופים רבים. כדי לעשות זאת,
סטרווינסקי כתב תזמור אשר דוחף את הכלים לגבולות הקיצוניים שלהם. לפתיחת הבלט, בחר
סטרווינסקי בנעימה עממית רוסית מוכרת, ובחר בבאסון ככלי שינגן אותה. אולם, הבאסון
מנגן ברגיסטר- המנעד- הגבוה ביותר שלו, רגיסטר שרבים באותה תקופה כלל לא ידעו שהבאסון
מסוגל להגיע אליו. רבים מהמאזינים ליצירה ב-1913 כלל לא הצליחו לזהות את הכלי
שמנגן את הפתיחה, והמלחין סן-סאנס, שנכח בבכורה וכלל לא זיהה את הכלי שמנגן בפתיחה,
צוטט כאומר: "אם זה באסון, אני באבון!". כלומר, סטרווינסקי פתח
את היצירה באופן הכי מהפכני שאפשר, כשהוא גורם לכלי מוזיקלי תזמורתי סטנדרטי לא
להישמע כמו שהוא אמור להישמע.
וזו
הבשורה הגדולה באמת. במוזיקה של המאה העשרים, ובכלל באמנות של המאה העשרים, אמנים
החלו להשתמש בכלים שלהם בדרכים אחרות, לא מקובלות. דיברנו לפני שנה על ארנולד
שנברג ו"פיירו לונאר" שלו, בו הוא הפך את תפקיד הקול האנושי על פיו. כאן
סטרווינסקי עשה את זה לבאסון, ומשם זה משליך על כל התזמורת בעצם, שלא נשמעת כמו
שהיא צריכה להישמע. ואני רואה קשר מוזיקלי- לוגי די ברור בין סטרווינסקי
לממשיכי הדרך שלו, בין אם במוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק או אוונגרד לסוגיו, בכל מה
שקשור לגישה לכלים ולמה "צריך" או "נכון" לנגן. מעריצים כבדים
של סטרווינסקי, כמו למשל זאפה (שהעבודות ה"רציניות" המוקדמות שלו מאוד
מאוד מזכירות את המלודיות העממיות של סטרווינסקי) או ביפהארט, שינו לחלוטין את
האופן בו להקת רוק או בלוז צריכה להישמע, עם שלל המצאות חריגות לז'אנר; אחרים, כמו
ג'ון קולטריין ואריק דולפי, שינו לחלוטין את הצורה בה ניתן לנגן בסקסופון, או
הכניסו לשימוש כלים שאף אחד לא חשב להשתמש בהם.
יומולדת
שמח!
יש יצירות קלאסיות בודדות שאני מכיר ואוהב, ופולחן האביב היא אחת מהן. יחד עם פטרושקה (גם של סטרווינסקי כמובן). תודה על הפוסט
השבמחק