יום ראשון, 3 במרץ 2013

הפסנתר נעלם, על אמת




החודש אומרים יפה לטום ווייטס מזל טוב על 40 שנות קריירה.  את טום אני מאוד מאוד אוהב. בדרך כלל אנשים אוהבים לדבר על השירה של טום, על הגשת השירים, על כתיבת השירים. אבל האמת היא שמבחינתי, מה שאני הכי אוהב בטום זה את הסאונד שלו. לקח לו עשור וקצת לגבש את הסאונד הזה, את התמהיל המנצח והכל כך מוצלח הזה בין בלוז, ג'אז, בלדות פסנתר, פולקה, מוזיקת עם, קברט, וודביל ואפילו מה שבהעדר הגדרה אחרת יכונה "ביפהארטיזם". כל פעם שאלבום חדש של טום יוצא, או כשיוצא לי לשמוע אלבום שלו שאיכשהו פספסתי קודם, אני מרגיש בבית, וגם- לא בבית: אני יודע שאקבל מנה גדושה ומספקת של הסאונד הישן והטוב, עם שירים שמזכירים שירים אחרים של טום- בלדות רצח, בלוזים מקרקשים, שירה פסנתר מאוהבים, לפעמים נראה שטום רק משנה לשירים האלה את השמות כדי להבדיל אותם זה מזה- אבל, וזה אבל גדול, אני יודע שבכל זאת טום יזרוק גם משהו חדש לקלחת, משהו שלא שמעתי קודם. ווייטס חוזר על עצמו ומקליט את אותו אלבום כבר משהו כמו שלושים שנה, אבל זה אף פעם לא באמת אותו אלבום. על אותו עקרון, אין לי אלבום אחד של טום שאני יכול להגדיר אולטימטיבי. מאז המהפך הגדול שעבר ב-1983 עם האלבום המכונן Swordfishtrombones, כל האלבומים שלו נהדרים, וכולם גם פגומים באיזו צורה שמונעת מהם להיות מושלמים (הפייבוריטים שלי, ואלו שהכי מתקרבים לשלמות, הם צמד החמד Blood Money ו-Alice מ-2002).  אחד מחוספס כמו טום לא יהיה מושלם אף פעם, תמיד יהיה לו פגם כלשהו, וזה מה שיפה בו. ועוד סיבה לאהוב את טום היא שהוא הולך ומשתבח, הולך ומשכלל את הנוסחא. בתור מי שהשקיע מאמצים כבירים עוד בצעירותו להישמע כאיש מזדקן (קצת כמו דילן), וויטס בזקנותו- האמיתית הפעם- נשמע אפילו טוב יותר.

היה מתבקש להתרפק על האלבום הראשון של וויטס, Closing Time, שיצא במרץ 1973. הולך להיות גם ערב מחווה לאלבום באוזןבר בקרוב. אבל אני לא מתכוון לעשות את זה, בעיקר בגלל ש-Closing Time הוא בסופו של דבר אחד מהאלבומים הכי חלשים של ווייטס. בא לי דווקא להיות לא נוסטלגי במיוחד ולדבר דווקא על אלבום מאוחר שלו, שהייתי מהמר ואומר שהוא כנראה הכי פחות אהוב שלו, ואני לא רואה מישהו עושה לו ערב מחווה בחמישים השנים הקרובות. זה אלבום האולפן הלפני אחרון שלו, Real Gone מ-2004. אלבום שעל אף שאני מודה שהוא רחוק מלהיות מושלם, יש לי פינה חמה בלב אליו, דווקא בגלל שהוא כזה עוקצני ולא נעים ומעצבן ומתסכל וארוך כמו הגלות ונשמע כאילו הקליטו אותו בתוך פח אשפה. והכי אני אוהב אותו בגלל שטום החליט באלבום הזה לאתגר לא רק את המאזינים, אלא גם את עצמו.


ב-Real Gone וויטס עשה שתי החלטות הפקתיות בולטות, שהופכות אותו לאלבום הכי קיצוני וקשה לעיכול שהקליט מימיו: הראשונה- המכריעה ביותר- היא לוותר על הפסנתר, ידידו משכבר הימים. המשמעות לצעד כזה ברורה- וויתור על ז'אנר שלם של שירי וויטס, בלדות הפסנתר הכובשות שלו, כנראה ז'אנר השירים הכי אהוב ופופולארי שלו. ההחלטה השנייה היא הסאונד. וויטס החליט לתת לאלבום סאונד לו-פיי  מכוון שמזכיר הקלטות בלוז ישנות משנות העשרים- שלושים, עם המון היס (hiss) ורעש וחיכוך. כשמחברים את זה עם הקול המחוספס והצרוד של וייטס בין כה וכה, מתקבל סאונד גרילה קצת פאנקיסטי שהוא מצד אחד לא נעים ומצד שני מאוד אגרסיבי. אף אלבום של וויטס לא נשמע ככה. בנוסף לכל אלה, וויטס הלך על הרכב קטן יחסית, נטול כלי נשיפה, שבנוי סביבו על גיטרה מזדמנת והרבה אפקטים קוליים של ביטבוקסינג, הבאסיסט הקבוע שלו לארי טיילור (כשלס קלייפול קופץ מדי פעם לעמדת הבאס), בנו קייסי וויטס והפרקשניסט יוצא פרימוס Brain  על תופים וכלי הקשה, והכוכב של האלבום, חברו הטוב (כפיים!) מארק ריבו הגדול על גיטרות ובאנג'ו. במשפט אחד- וויטס הלך כאן על בלוז בסיסי ביותר, קשה ובלתי מתפשר ונשמע כאילו סטיב אלביני הפיק לו את האלבום.

זה אלבום שממש לא קל לצלוח. קודם כל הוא מתפרש על פני 72 דקות תמימות, שלי זה תמיד מכשול. יש בו שיר אחד, Sins of the Father, בלוז חופר שאורכו מעל 10 דקות, כנראה שירו הארוך ביותר אי פעם. בנוסף, וויטס עושה כאן דברים מאוד מפתיעים, כמו הביטבוקסינג שהוא עושה בהרבה שירים (שנשמע נהדר), הפארודיה הקובאנית Hoist that rag, או שיר כמו Shake it, אחד השירים הכי רועשים שלו אי פעם, שריף הגיטרה העקום שלו בקלות יכול היה למצוא את דרכו לאיזה אלבום פאנק זנוח. שלא לדבר על הקטע התמוה Top of the Hill שפותח את האלבום, מין נסיון ביזארי של וויטס לשיר משהו דמוי ראפ, עם הרבה ביטבוקס, סימפולים  של קייסי וויטס ובלי כמעט שום מלודיה שניתן לזהות (אחרי כמה וכמה שמיעות הקטע הזה תופס לחלוטין). בין הקטעים הרועשים  וויטס מראה שגם בלי פסנתר הוא יודע לענג ולהלביש גם בלדות גיטרה נהדרות, כמו Dead and Lovely שהוא אחד משיריו האהובים עליי בכלל.



מבחינת הליריקה, וויטס דווקא יותר מסורתי לעצמו, ויש כאן הרבה מהנושאים הוויטסים המוכרים: בלדת רצח על נערה שהסתבכה (Dead and Lovely), זירת פשע באסם ( Don’t go into the barn האדיר) או טיפוסים בוקבוסקיים לוזרים בשולי החברה והחיים (Make it rain, how’s it going to end) ואפילו קטע ספוקן וורד מסורתי שעוסק בפריק שואו נודד (Circus). דווקא בסוף האלבום מגיעה וואחד הפתעה בדמות שיר פוליטי אנטי-מלחמתי, אנטי-ג'ורג' בושי, אחד השירים הבודדים בהם וויטס משמיעה הצהרה פוליטית מובהקת (Day after Tomorrow).



ויש עוד סיבה לאהוב את האלבום הזה, וזה מארק ריבו. כבר כתבתי על ריבו פוסט נפרד ובו כתבתי כמה טוב עובד השילוב של וויטס עם ריבו. אבל באלבום הספציפי הזה וויטס נתן לריבו מקום כל כך גדול עד שכמעט ניתן להגדיר את האלבום כשיתוף פעולה שלהם: ריבו מראה את ההשפעות הקובאניות שלו ב- Hoist that Rag, מבריק בבלוז שקט ונקי ב-Sins of the father ו-Day after tomorrow, מעקם את האוזן ב-Shake it  וממיס בסולו יפהפה במיוחד ב-Dead and lovely. ריבו ו-וויטס הולכים יחד באון אנד אוף כבר 28 שנה, וזה תמיד טוב, אבל באלבום הזה הם הגיעו לשיא המשותף שלהם.

Real Gone הוא דוגמא מעולה לאיך וויטס מגיש לך את אותו נזיד עשיר שאתה אוהב, אבל לגמרי בצורה אחרת. גם אם שירים מאלבומים אחרים מצלצלים כאן מוכר, אפילו מוכר מאוד, בכל זאת אין לוויטס אף אלבום אלים ואגרסיבי כמו Real Gone (אולי Bone Machine, אבל הוא גם אלבום קודר ומלנכולי מאוד, מה שלא ניתן לומר על Real Gone). בגלל זה הוא תמיד משאיר טעם של עוד ועדיין מצליח להפתיע. מזל טוב, אלוף.
                       

4 תגובות:

  1. השיר הכי מקסים באלבום
    http://youtu.be/912qnuT-HGQ
    זכה גם לקאבר של רוברט פלאנט
    http://www.youtube.com/watch?v=y7a85yBt4Wk

    השבמחק
    תשובות
    1. ואו, תודה! לא הכרתי את זה וזה ביצוע מהמם. אגב מארק ריבו מנגן גם באלבום של פלאנט וקראוס (שהפיק עוד אלוף, טי בון ברנט, שגם לו מגיע פוסט מתישהו)

      מחק
  2. וחושב לציין את קטלין ברנן, אשתו. שהובילה את וויטס ל"ביפהארטיזם" ושלל תפניות מעניינות מאז שהכיר אותה בתחילת שנות השמונים. היא גם שותפה קבועה שלו לכתיבה עד היום.

    וכן, ללא ספק לטי בון ברנט מגיע פוסט

    השבמחק
  3. אוף! איזה פוסט כייפי!

    השבמחק