יום שבת, 7 ביולי 2012

פורטיסילבר




אחד הדברים שאני הכי אוהב במוזיקה זה החיבורים בין אנשים, שילוב חוצה דורות, ארצות ושפות. אנשים שונים לגמרי, בזמנים ומקומות שונים לגמרי ובעלי היסטוריה שונה בתכלית, שפתאום מוצאים את עצמם מדברים את אותה שפה, זה פשוט מרגש. תחשבו למשל על החיבור בין ג'ורג' האריסון, נער ליברפולי חובב רוקנרול, לבין ראווי שאנקאר, גאון הסיטאר ההודי, שילוב שלא רק יצר חברות רבת שנים אלא גם השפיע וטלטל את המוזיקה הפופולרית בעולם המערבי בשנות השישים עד ימינו; או הקשר המוזיקלי בין מתי כספי, המושבניק הצבר, לסשה ארגוב הגולה, שהשפיע עליו רבות וכספי אף הקדיש שני אלבומים לשירי ארגוב; או ההשפעה של קרלהיינץ שטוקהאוזן, מלחין האוונגרד הגרמני, הן על הביטלס (שוב) והן על מיילס דיוויס בשנות השבעים. לפעמים ניתן לראות שילובים והשפעות במקומות הכי לא צפויים.

על מין קשר מיוחד ובלתי צפוי כזה אני רוצה לדבר הפעם, פשוט כי הסיפור מאחורי הקשר הזה בוא מרתק בעיניי. זה סיפור על הרכב מאוד משונה ואזוטרי משנות השישים באמריקה, שיצר מוזיקה באמת מיוחדת שהקדימה את זמנה בהרבה, שיש לו היסטוריה רבת תהפוכות, ועל הרכב אחר, פופולרי בהרבה, שמקורו בסצנת הטריפ-הופ בבריסטול שבאנגליה בשנות התשעים, שחזר ליקום המוזיקלי בקאמבק מהסרטים. ההרכב הראשון, הלא מוכר כמעט, נקרא הסילבר אפלס (The Silver Apples), וההרכב השני, שהוא שם הרבה הרבה יותר ידוע- למעשה, אם הסתובבתם מספיק זמן בשנות התשעים אתם חייבים להכיר אותו איכשהו- הם פורטיסהד (Portishead), והקשר בינהם יובהר בהמשך.

על הסילבר אפלס כתבתי פעם ב"שרת העיוור" אבל הסיפור שלהם כל כך מרתק שאני שמח לחזור עליו. הסיפור מתחיל ב-1968 בניו יורק, עם בחור תמהוני ללא השכלה מוזיקלית פורמלית בשם סימאון (Simeon) קוקס, שמאוחר יותר כינה עצמו פשוט סימאון, בונה לעצמו מכשיר מוזיקלי מיוחד, שנקרא גם הוא The Simeon, שמכיל כמה אוסילטורים (אוסילטור הוא מכשיר אנלוגי שיוצר גלי סינוס) וסינטיסייזרים פרימיטיביים. כדי לנגן בכלי, סימאון צריך היה להפעיל את כל הגוף ולנגן בו זמנית בכפות הידיים, הרגליים, הברכיים והמרפקים. מה שהוא יצר היה צליל מדהים ששילב דרונים מזרחיים עם סאונד עתידתי, חללי ופסיכדלי. הוא חבר למתופף ניו יורקי מדהים בשם דני טיילור, שהיווה את הצלע השנייה בהרכב. טיילור ניגן בצורה מאוד ייחודית ולא שגרתית, עם מקצבים שבטיים ומקוטעים שמתחמקים מהביט ויושבים ממש על הסינקופה הכואבת (מעריצי קאן, להקה שאני ממש בקרוב הולך לכתוב עליה, ימצאו הרבה מכנה משותף בין טיילור לג'אקי לייבזיץ, המתופף האגדי של קאן). התיפוף הזה, שמצד אחד נשמע מאוד מעופף ולא נטוע בקרקע ומצד שני הוא מאוד מתוחכם וסוחף, התאים כמו כפפה לאוסילטורים המשונים של סימאון, שגם שר בצורה מאוד חולמנית ו"שאנטית" בהתאם לרוח התקופה.


ב-1968 הם מקליטים את אלבום הבכורה שלהם שנקרא על שמם. מדובר באלבום פשוט מדהים שנדמה שנחת לעולם או מכוכב אחר או מזמן אחר; השילוב בין הסאונד הבלתי שגרתי, יכולת כתיבת השירים הייחודית, והשירה הקוסמית המנותקת של סימאון , עם התיפוף המתמטי והסוחף של טיילור כל כך חריג, כל כך לא קשור לזמנו, ועם זאת עובד כל כך טוב. לא רק שהם הקדימו זא'נרים שלמים של מוזיקה אלקטרונית, אפילו ביחס ללהקות הפסיכדליה והקראוטרוק של זמנם הם נשמעו out there. פשוט מדהים מאיפה באה היציאה הזו, בקונטקסט של היום האלבום נשמע הגיוני אבל ב-1968 לא היה שום דבר כזה.

באופן לא מפתיע, האלבום לא ממש התקבל בהבנה- היה צריך לנסוע בזמן עשרים שנה קדימה כדי לתפוס את מה ש סימאון וטיילור ניסו לעשות. באופן מפתיע, הם המשיכו עם אלבום נוסף, Contact, שיצא ב-1969. אם האלבום הראשון היה אלבום מוזר שנשמע מאוד מיסטי, אבל גם היה כייפי, מתקשר, וכזה שאפשר אפילו לרקוד לצליליו, ממש כמו טכנו פרה-היסטורי (אני וכמה חברים אפילו פעם עשינו איתו מסיבה בלילה מתודלק אחד), Contact היה אלבום אפל בהרבה ובעל תכנים מטרידים, כשהחולמניות בשירה של סימאון התחלפה בכעס אמיתי ופרנויה. האלבום הראשון הרגיש כמו ספייס קוקי, האלבום השני הרגיש כמו אוברדוז של אקסטזי מקולקל (שלא לדבר על הבחירה ההזויה של סימאון  לנגן בבאנג'ו חופר לכל אורך האלבום). זה היה אלבום אפילו יותר טוב מקודמו, אבל אחרי אלבום חריג כזה, אף אחד לא רצה כנראה להקשיב לאפלס, וכמו הרבה הרכבים מאותה תקופה הם נעלמו.


בשנות התשעים קרה איזשהו נס בלתי מוסבר, ופתאום אנשים התחילו לשמוע את הסילבר אפלס, משום מקום. נוצר הייפ, מפה ולאוזן, ובסופו של דבר סימאון, שעדיין התעסק במוזיקה, החליט לחדש את העסק, להתניע מחדש, לשמן את האוסילטורים ולהתקאמבק. לאחר מאמצים רבים עלה בידו לאתר את ידידו משכבר הימים טיילור, ובאופן מדהים, 30 שנה אחרי אלבומם הקודם, הסילבר אפלס הוציאו אלבום שלישי, Beacon שמו, וכן עוד אלבום בשם  Garden של הקלטות שלא יצאו בזמנם  ושנמצאו בעליית הגג של דני טיילור. עצם העובדה שהחברים חזרו לפעילות, ושפתאום הם קיבלו הערכה ותשומת לב, הוא הישג מרהיב. אבל אז זה נקטע, ובצורה טראגית: סימאון היה מעורב בתאונת דרכים ב-1998, שבר כמה חוליות, ולמעשה נותר משותק. לאחר שנים של שיקום, עלה בידו לחזור ולהופיע, כמובן בצורה הרבה יותר מוגבלת. אבל הקאמבק של האפלס הגיע לקיצו הרשמי עם מותו של טיילר ב-2005. סימאון עדיין מופיע מדי פעם, עם שירי הסילבר אפלס הישנים.



מה שמביא אותנו, בטוויסט עלילתי שעל פניו נראה תלוש, לפורטיסהד ולאלבום הקאמבק הגדול שלהם, אחרי לא פחות מעשר  שנות שתיקה, אלבומם השלישי שנקרא פשוט Third (ממש כשמו של אחד האלבומים האהובים עליי ביותר, של להקת סופט משין מ-1970. לא קשור). פורטיסהד כאמור פרצו לתודעה עם אלבום הבכורה המבריק שלהם, Dummy, ב-1994, שהציג לעולם את משנת הטריפ-הופ. מה שהיה יפה כל כך בטריפ-הופ הוא גם מה שאני למשל אוהב בסרטי באטמן- השילוב בין הארכאי למודרני; כמו שהאסתטיקה של באטמן משלבת טכנולוגיה מודרנית עם וינטאג' פיפטיזי ואפילו ישן יותר, כך גם פורטיסהד (רשמית הם שלושה- הגיטריסט אדריאן יוטליי, גאון האלקטרוניקה ג'ף בארו וכמובן, ה-זמרת המדהימה בת' גיבונס, הפנים האמיתיות של ההרכב) שילבו בין סאונד לו-פיי מכוון של חריקות תקליט וכלי נשיפה מיושנים עם סקרצ'ינג, סימפולים ואלקטרוניקה. לכמה שנים, הסאונד העגמומי- אך-מאגניב של פורטיסהד היה בין המאפיינים הברורים של התקופה. הם הוציאו עוד אלבום סלף טייטלד ב-1997, שנשמע די דומה והיה מעולה באותה מידה, ואלבום הופעה נפלא ב-1998, ולפתע נדמו. למעט כמה הקלטות ספורדיות, ואלבום סולו של גיבונס (מעולה, אגב), לא שמענו מההרכב הזה כלום במשך עשור.


ואז, לתדהמת כולם, הגיע Third, כאילו משום מקום. ואיזו תדהמה זו הייתה. Third בשביל פורטיסהד הוא כמו Kid A עבור רדיוהד, וכן, גם כמו Contact עבור הסילבר אפלס- זה אלבום מוזר, חופר, קשה להאזנה, אפל, מדכא, מייאש ומתיש הרבה יותר מאלבומי הלהקה בניינטיז. במקום לנסות ולשחזר את הנוסחא המצליחה, עם סאונד הוינטג' הכל כך מזוהה ומובהק, הם זנחו את השטנץ הישן ועשו אלבום  שונה והרבה יותר מקורי, שבלבל הרבה מאוד מאזינים. לדעתי זה אחד האלבומים הכי גדולים שיצאו בעשור הקודם, כשהוא לוכד באופן מרהיב וכובש את הבלבול, הניכור והניוון של התקופה. זה לא אלבום מאגניב וממש לא כייפי, ובמקום המלנכוליה המתקתקה והכובשת של שני האלבומים הראשונים, החזון החדש של פורטיסהד הרבה יותר מטריד וחודר.

אחד השיאים של האלבום, אחד השירים הכי בולטים בו וגם אחד הכי קשים להאזנה הוא קטע בן שש וחצי דקות בשם “We Carry On”, שנפתח בתרועת אוסילטורים צורמנית. וכאן מגיע הרגע המרגש שבו שני ההרכבים, סילבר אפלס ופורטיסהד, מתחברים; משום ש-“We Carry On” הוא לא פחות ממחווה ברורה, מוצהרת ומכוונת לסילבר אפלס ולמוזיקה שלהם, ובעיקר לאלבום Contact שגם הוא הרבה יותר קודר ומטריד מקודמו. יש כאן את אותו תיפוף שבטי מוזר שיושב על הסינקופות ועל ה-Off beat, אותו ליין חופר של שני תווים כרומטיים עם סאונד אוסילטורי אה-לה- סימאון, ועוד הרבה אלמנטים סילבר-אפלסיים, כך שאי אפשר לפספס את המחווה הענקית הזו. שני הבדלים גדולים יש בכל זאת כאן, כדי להבהיר זו מחווה ולא גניבה, ושזו בכל זאת פורטיסהד הגדולה- הראשון הוא הגיטרה המכסחת של יוטליי, והשני הוא כמובן השירה המקוטעת והמיוסרת של גיבונס, שמעולם לא נשמעה במצוקה גדולה כל כך. “The taste of life, I can’t describe, it’s choking on my mind”, היא מייבבת בכאב עמוק וגדול כל כך, ולא רק שהקטע הגדול הזה מייצג את כלל האלבום אלא הוא גם מראה את החוט המקשר בין המוזיקה המשונה והלא מתקשרת של הסילברים לבין הקדמה החופרת של הפורטיסים.


השיא הגדול במחווה הזו התרחש לפני שנה בפסטיבל All Tomorrow’s Parties, כאשר הפורטיסים עלו להופיע, וכשהגיע תורו של “We Carry on” התרחש הלא ייאמן וסימאון עצמו הוזמן לבמה ע"י אדריאן יוטליי, עם האוסילטורים המשונים שלו, והצטרף לפורטיסהד לביצוע חד פעמי ובלתי נשכח. המעגל נסגר כאשר מקור ההשראה הגדול עלה על במה אחת עם התלמידים שלו. מחבינתי מדובר ברגע מרגש מאין כמוהו: 40 שנה אחרי שהוקלטה לראשונה, החלוציות והמהפכנות האזוטרית של סימאון התברגה בסופו של דבר בתרבות, ולהקה גדולה בזמננו מצדיעה לו. מדהים.




2 תגובות: