יום רביעי, 27 ביוני 2012

הציפורים היפות שפרחו מהראש



הפעם החלטתי לא סתם לכתוב על אמן או על אלבום, אלא ממש לערוך ראיון. הראיון הזה התחיל בכלל מדיון פייסבוק קצר שיזם נדב לזר, איש The Raw Men Empire ובעל הבלוג "אטמי אוזניים" לשעבר, בו נשאל על מוזיקאים ירושלמיים. גרתי בירושלים חמש שנים מאוד משמעותיות, כך שהדיון היה קרוב אליי. בין השאר בדיון, עלה שמו של מוזיקאי ירושלמי בשם אורי פנציאס. השם הזה זרק אותי שנתיים אחורה, אל פסטיבל "מוסררה מיקס" שעורך כל שנה בית הספר לאמנות חדשה מוסררה, בשכונת מוסררה שבירושלים. אני הופעתי שם במסגרת פרויקט גמר של חבר שלי, ובשלב מסוים עלה בחור מזוקן, גם הוא תלמיד בבית הספר, להעלות את הפרויקט שלו. היו שם שירים איטיים מאוד עם כינורות ואקורדיונים וכלי הודי דמוי הרמוניום שמאוחר יותר למדתי שקוראים לו שרוטי בוקס, ואני זוכר שהתרשמתי מאוד מההופעה המיוחדת ההיא, שלא ממש נשמעה כמו שום דבר ישראלי שהכרתי.
אורי פנציאס

 את פרויקט הגמר של פנציאס, שהפך לאלבום בשם "מתוך ים", אפשר לשמוע ולרכוש בבאנדקמפ במחיר סמלי, ואני מאוד מאוד ממליץ לעשות זאת. זה אלבום מאוד חריג, גם בתוך האינדי הישראלי, בגלל האיטיות הרבה שלו, החולמניות, המינימליזם והעדינות. הרבה מהשירים מורכבים מכמה שורות ספורות או הרבה פחות, אבל פנציאס בונה מהם שירים שלמים שנשמע שמכילים הרבה יותר מכך. פנציאס מנגן באלבום במגוון אדיר של כלים- קלידים שונים, תופים, באס, סקסופונים והרבה כלים ממשפחת ה-free reed, כמו האקורדיון והשרוטי בוקס. האיטיות הרבה שבה השירים מנוגנים גורמת לכל מילה, לכל צליל, להיות מאוד משמעותיים, שום דבר לא בוער באלבום של פנציאס וזה כמובן מאוד לא ישראלי, ומאוד מיוחד. המוטו של האלבום נפרש בשיר הראשון, "עולם כפשוטו", שכולו מכיל את המילים הבאות: "רגע תפקח עצמך, אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא בעתו, זהו עולם כפשוטו". העיסוק של פנציאס בזמן ריתק אותי במיוחד. הקטע הכי בולט באלבום הוא הקטע האחרון בו, "ציפורים", שכולו מורכב ממשפט מטלטל אחד בלבד: "כנראה שהתלקחתי כמו חורש, הציפורים היפות שפרחו מהראש לשמיים אינן", ומיד אחר כך מגיע משהו שמעולם לא שמעתי באלבום של יוצר ישראלי- דרון (Drone) מתמשך של כחמש דקות תמימות על אקורד אחד בשרוטי בוקס (באותה הופעה במוסררה, פנציאס וחבריו ניגנו את הדרון הזה במשך עשר דקות), חמש דקות בהן את מוצא את עצמך מהרהר במה ששמעת קודם, לוקח הרבה אוויר ומתהפנט.



כמו הרבה מוזיקאים מירושליים, עיר שסובלת מחוסר משווע ביחסי ציבור, חיפוש מידע על פנציאס העלה חרס בידי. התבאסתי מכך שמישהו מוציא אלבום כל כך מיוחד ומעניין אף אחד לא יודע מזה, והחלטתי להרים את הכפפה. מפה לשם יצרתי קשר עם אמיר בולצמן, עוד מוזיקאי ירושלמי יוצא מוסררה, שקישר ביננו לראיון טלפוני.

הי אורי, איך הגעת לנגן ולהקליט את האלבום?

אני תושב ירושלים, שם גם נולדתי. אני כותב ומלחין כבר עשר שנים. מגיל 25 יש לי שני כיוונים בהם אני משקיע: המוזיקה שלי עצמי, וההרכב שלי שנקרא "שייבה" שהקמתי יחד עם יאיר בר-צורי לפני 5 שנים, שזו להקת פולק ארצישראלי ירושלמי, ואנחנו מוציאים עכשיו אלבום בהפקת כפיר שטיווי בהוצאה עצמית. ב"מתוך ים", שהיה פרויקט הגמר שלי בבית הספר מוסררה, בחרתי להקליט הכל ולנגן כמעט הכל בבית בעצמי, זה סוג של התפשרות כי התנאים לא הכי אידיאליים אבל אתה יכול לקום בשתיים בלילה, לשבת מול מחשב ולהקליט שיר שלם.

מה בעצם הרקע לאלבום, מבחינת הדברים ששמעת ושהשפיעו עלייך?

כל מי שיישמע את האלבום יגיד, ובצדק, שההשפעה הישירה של האלבום זה רוברט וויאט, מעשר שנים של הקשבה רציפה. רציתי להתחבר לוויאט, במכוון ובלי להתבייש וניסיתי לקחת ממנו את מה שאני יכול, להתחבר למצב הרוח הזה שאני לא יודע להגדיר אותו, מצד אחד אפל ושטני, מצד שני מלאכי וטוב.. מלבד וויאט יש גם השפעות של ג'ון קייל, רדיוהד, דיוויד אלן, אסף אמדורסקי וגם של מוזיקה הודית.

באלבום אתה מנגן די הרבה כלים בעצמך ,למה החלטת לנגן ברוב הכלים לבד?

היה לי חשוב בעיקר שיהיה לי זמן. בשביל לנגן עם נגנים אחרים צריך המון תיאום והמון להתחשב. העדפתי לעבוד בעצמי כדי שיהיה לי את הזמן הזה, לאסוף כלי נגינה שונים ומשונים ולהשתמש ביכולת שלי להוציא מהם מה שאני יכול בלי להתעמק יותר מדי, חוץ מפסנתר וגיטרה שהם הכלים העיקריים שלי. ההלחנה הייתה לקחת סינטי ולהפוך אותו לדרון ולשים כלי נשיפה וקלרינט וחצוצרה וזהו.

הדבר הראשון שמצא חן בעיניי באלבום הוא יש באלבום מין מצב רוח מיוחד, קצב מיוחד, מאיפה זה מגיע? ככה אתה גם בחיים האישיים שלך?

אפשר להגיד שההתנהלות שלי היא כזאת. לשבת ולהקשיב לדרון כזה מדיטטיבי, שהכל זז מאוד לאט, אני מאוד אוהב את זה. את הקטע האחרון למשל, רוב האנשים לא מסוגלים לשמוע עד הסוף. אני משמיע להם והם אומרים לי די. זה משמח אותי, שאנשים מגיבים לזה בכלל. גם בהשראה של רוברט וויאט, שוב, ששיש לו דברים בקצב מאוד איטי, וגם, אתה יודע, לשבת בהודו בהופעה ולשמוע את הצליל של הטמבורה 40 דקות, לקחתי את זה משם.

הדבר השני שאהבתי הם הטקסטים שלך שמאוד מיוחדים, בעיקר בשירים שמכילים מילים ספורות או משפט אחד. איך אתה ניגש לכתוב טקסט?זה מין הייקו?

התעניינתי בהייקו אבל זה לא באמת בא משם. אני לא איש של טקסטים כל כך, זה משהו שפחות חשוב לי במוזיקה. "אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא לאיטו", אלו התמודדויות שיש לי עם החיים, להסתכל עם הדברים כפשוטים, כמו שהם, והכל בסדר.

כששומעים למשל שיר כמו "סימה", שיש לו רק שתי שורות מאוד חידתיות ("סימה היפה מוציאה את הראש מתוך ים\סימה היפה מציירת פסים כמו חוף ים"), יש חוויה די מדהימה כי זה לא מרגיש כמו שיר שיש לו רק שתי שורות, שתי השורות האלו מחזיקות שיר שלם.

כן,הכל שם נורא איטי והכל שם נורא מינימלי. עד שאני מתחיל לשיר עוברת דקה, עד שאני שר בית עוברת עוד דקה. זה גם נובע כי אני לא מרגיש שאני כותב, אני יותר מלחין, רוב הטקסט אמור לקבל השראה ואווירה ואז אני מחפש משהו שמתאים לזה. סימה זו ספרית שהייתי עובר לידה מדי יום והמילים הם תמונה של מה שראיתי.

בעצם לאלבום יש קונספט מוזיקלי, אין לו בעצם קונספט מילולי וגם לא חיפשת אחד כזה.

נכון, שני הקטעים הראשונים שהיו לי היו הראשון והאחרון באלבום, "עולם כפשוטו" ו"ציפורים". ב"ציפורים" הייתה לי שורה אחת, ישבתי עם השרוטי בוקס שזה בעצם מין הרמוניום שאפשר לנגן עליו הרמוניה קבועה, ו"עולם כפשוטו" הולחן במקור ביחד עם אמיר בולצמן ושיניתי אותו קצת. ככה היו לי שתי קצוות, הבנתי שיש פה התחלה התחלה וסוף, ואני רואה שהשירים הם נורא מינימליסטייים ומאוד אהבתי את זה ככה, שזה בא והולך, ולא מובנה בצורה של  בית פזמון בית פזמון, זה כבר היה ההשראה לשאר הדיסק. ומשם החלטתי ללכת הלאה.

איכשהו נראה לי שיש פחות סיכוי שאלבום כזה היה נולד בתל אביב. איך אתה רואה את ירושלים בשירים שלך? יש לירושלים מקום באלבום הזה?

אני חושב שלא. זה יותר מתקשר לחדר ולבית שישבתי בו, הכל כמעט הוקלט באותו חדר וזה היה מאוד "שם", חורף-אביב בבקעה בלילה. אבל ירושלים זה לא העניין כל כך, אולי יש את זה בי ואני לא יודע את זה פשוט, זה יותר עניין של מוד פנימי כזה.

באמת כששומעים למשל את וויאט מקבלים תחושה של עולם פנימי וסגור שאין לו קיום בחוץ, וגם באלבום שלך יש את זה וזה מצא חן בעיניי. אתה עוד מופיע?

לא אני לא מופיע עדיין, זה עדיין לא בושל למרות ששטיווי הציע שנופיע יחד.לקחת גיטרה ולנגן כרגע זה רק באירוע שמופעל עליי לחץ. אני אוהב את זה, אבל לא בוער לי וגם אם זה יקרה בעוד חמש שנים זה לא נורא. אני אוהב לעשות את זה אבל לא ממש חשוב לי להתפרסם או להתפרנס מזה. גם עם האלבום אני לא כל כך יודע מה לעשות, חוץ מזה שיש לי עדיין 300 עותקים בבית שאני לא יודע מה לעשות איתם.

זאת אומרת שעשית את האלבום וכרגע מין שמת אותו בצד. מיילס דיוויס אמר פעם שהוא אף לא חוזר לשמוע שום אלבום שלו אחרי שהוא עשה אותו.

כן , זה משהו שקורה, אתה עובד על פרויקט שנה ומושקע בו וגם מתעסקים בך כל הזמן כי זה גם פרויקט גמר, ובסוף יוצא שזה נשאר בצד אחרי שאר הדברים שאתה עושה. יש איזו פנטזיה לעשות עוד אלבום אבל צריך להיות במין מוד כזה שהיה לי אותו נורא חזק.

מאוד שמחתי לדבר איתך, אני חושב שזה אחלה של אלבום ואני מקווה שאנשים יכירו אותך דרך הפוסט הזה.

כן, אחרי שנתיים ככה שלא כל כך הקשתי לאלבום ולא חשבתי מה אני אעשה איתו, ופתאום באת איתו, וזה מאוד משמח.

יש לי מומחיות כזו לשלוף דברים שנתקעו בעליית גג של מישהו, זה תחביב שלי. שיהיה בהצלחה.

תודה.

תגובה 1:

  1. אבל שיהיה ברור שאני גיליתי אותך קודם, כן? אחלה שאלות, יופי של תשובות

    השבמחק