יום שלישי, 1 במאי 2012

האיש שתמיד היה שם




לרוב האנשים, וגם לא לי למען האמת, לא ברור בדיוק מה מפיק מוזיקלי "עושה". מבחינה טכנית, מפיק מוזיקלי הוא סוג של במאי (שגם זו שאלה בפני עצמה, מה במאי עושה). לפעמים זה באמת מי שמכתיב במו ידיו, בדיקטטוריות אפילו, את הסאונד של האלבום; לפעמים זה האדם שמארגן את נגני האולפן ואומר להם מה לעשות; לפעמים זה רק בנאדם שיש לו השראה מסוימת על האמנים באולפן, ויודע לצרף את האנשים הנכונים ולחבר בינהם; ולפעמים זה פשוט מי שהחזיק את היד לאמן באותו הזמן. לפעמים זה כל אלה ביחד. ויש את המקרה של טום וילסון (Tom Wilson), עליו אני רוצה לדבר בפוסט הנוכחי.

טום וילסון הוא לא סתם מפיק; מדובר באדם שאיכשהו, בצירוף נסיבות לא ברור, מצא את עצמו מאחורי הקלעים של כמה מהאלבומים הכי מכריעים, חשובים ומשפיעים שיצאו בשנות השישים, והוא אפילו לא ממש התכוון לכך. כמו פורסט גאמפ, וילסון תמיד היה שם, ברשימה לא ארוכה אבל מאוד מאוד איכותית של הקלטות, כפי שנראה עוד מעט, ולמען האמת, לא כל כך ברור מה וילסון עשה שם: האם היה לו חזון מוזיקלי, או סאונד משלו? האם היה לו את הטאץ' הייחודי? או האם היה יותר מן אמרגן או מה שנקרא אימפרסריו? עוד מעט תראו שהתשובה לא ממש ברורה.

טום וילסון נולד בטקסס ב-1931. עובדה זו, והיותו אפרו-אמריקאי, לא מנעה ממנו להגיע ללמוד בהארוורד בשנות החמישים, בהחלט לא דבר של מה בכך בארה"ב של אותה תקופה. וילסון היה חובב מוזיקה, אך יותר עניין אותו לעשות ביזנס, ובסוף לימודיו הוא לווה 900 דולאר ומקים לייבל עצמאי משלו משם Transition. וילסון היה אז בעניין של ג'אז, והלייבל שלו אמנם היה קטן וקצר חיים, אבל- במה שיהפוך לדפוס פעילות עבור ווילסון- רב השפעה; ווילסון הצליח להקליט ולהפיק שני אמנים משפיעים וחשובים מאוד בתחילת דרכם- החייזר האוונגרדי סאן רא (Sun Ra) והתזמורת שלו, והפסנתרן הלוהט ססיל טיילור (Cecil Taylor), שאלבום הבכורה שלו, Jazz Advance מ-1956, הוא אולי אלבום הפרי ג'אז הראשון, אלבום פורץ דרך ומדהים מאין כמוהו. רוצה לומר: כבר בתחילת דרכו, ווילסון היה בחוד החנית.

וילסון המשיך להסתובב בביזנס, הלייבל שלו הפסיק לפעול בנקודה מסוימת, וב-1963 הוא קיבל הצעת עבודה שתשנה את חייו  וכנראה גם את המוזיקה של המאה ה-20 כפי שאנחנו מכירים אותה: לעבוד כמפיק בחברת קולומביה האגדית, אחת מחברות המוזיקה הגדולות של התקופה. באותה שנה, זמר אלמוני אך מבטיח בשם בוב דילן מקליט את אלבומו השני, The Freewheelin’ Bob Dylan, תחת שרביטו של המפיק שגילה אותו, ג'ון האמונד. במהלך ההקלטות, ג'ון האמונד רב עם האמרגן של דילן, אלברט גרוסמן, ו-ווילסון נקרא כדי להציל את המצב ולהקליט את ארבעת השירים שחסרו כדי לסיים את ההקלטות, בינהם “Girl from North country ו-“Masters of war” המפורסמים. לפי עדותו של ווילסון עצמו,  הוא בכלל לא אהב מוסיקת פולק, הוא בא מג'אז ובהתחלה הוא חשב שזו מוזיקה למטומטמים, ושדילן הוא עוד מטומטם שכזה. כאן מתחילה השותפות בין דילן ו-ווילסון. השניים מקליטים עוד שני אלבומי פולק אקוסטיים בהשתתפות דילן בלבד- The times they are a-changin’  ו-Another side of Bob Dylan. עכשיו, הנה חידה: באלבומים האלה דילן מנגן לבד ושר לבד, כשהתיזמור הוא רק גיטרה אקוסטית, מפוחית, ולפעמים פסנתר פה ושם. על פניו, ההקלטה הכי מינימליסטית ופשוטה בעולם. אז מה בכלל מדברים פה על "הפקה"? מה יש כבר להפיק פה? וכאן מתחילה החידה הגדולה של ווילסון- מה הוא עשה, בעצם? כיוון את המיקרופון? שיחק עם הווליום? או שהטייפים פשוט רצו והוא ישב והנהן לו בחדר?
ווילסון ודילן

דבר אחד בטוח- ווילסון היה מהתמריצים של דילן לעבור למוזיקה חשמלית.  ווילסון רצה להוציא לדילן סינגל "מודרני". דילן לא ניגן עדיין בגיטרה חשמלית, אז ווילסון הממזר עשה טריק: הוא לקח הקלטה מוקדמת של דילן מבצע את “House of the rising sun” והקליט עליה, בלי לשאול את דילן, להקת נגני אולפן שניגנו בכלים חשמליים. ההקלטה הזו בסופו של דבר לא יצאה כסינגל אבל דילן התלהב מהתוצאה: הוא הבין, בזכות ווילסון, שיש פוטנציאל למוזיקה שלו בלבוש חשמלי. באלבום הבא של דילן, Bringin’ it all back home, אחד מאבני הדרך של הרוק, דילן הקליט צד אחד אקוסטי לפי המסורת, אבל הצד הראשון של האלבום היה כולו מלווה בכלים חשמליים (באלבום הזה אפשר אפילו לשמוע את קולו של ווילסון עצמו, מתפקע מצחוק עם דילן בטייק כושל של השיר “Bob Dylan’s 115th dream” ). מכאן שלווילסון היה חלק באחד התהליכים הכי דרמטיים בתולדות הרוק- המעבר של דילן מפולק לרוק. שיא השיאים של העבודה המשותפת של דילן ו-ווילסון, וגם אקורד הסיום שלה, היה הקלטת הסינגל הכי מפורסם של דילן, הלוא הוא “Like a rolling stone” (וכבר סופר אלף פעם איך אל קופר, חברו של ווילסון, השתחל להקלטה, וניגן לגמרי בטעות את האורגן הזה שכל כך אופייני לשיר). משום מה, אחרי השיא הזה ווילסון ודילן הפסיקה לעבוד יחד, ואת שאר האלבום שבו מופיע השיר, Highway 61 revisited האייקוני, מפיק בוב ג'ונסטון, עוד מפיק על שעשה למשל את האלבומים הראשונים של לאונרד כהן. חשוב לומר שמקרה של דילן ה"מחושמל", נראה היה שלווילסון יש קצת יותר יד בהפקה, ודילן סיפר בראיון, בהסתייגות מסוימת, כי "היה לו סאונד ספציפי שהוא כיוון אליו"- במילים אחרות, הייתה לו יותר עבודה; אבל, הסאונד של ההקלטות האלו של דילן אינו דומה בשום צורה לאלבומים העתידיים, של אמנים אחרים, שווילסון יפיק, כך שלא ניתן להצביע על מאפיין מסוים כ"הסאונד של טום ווילסון".

ווילסון מאחור, עם משקפיים וכובע, בצילומים המקוריים לקליפ של דילן Subterrenian homesick blues


אבל כאן לא נגמרה התרומה של ווילסון לקולומביה. מיד לאחר סשן ההקלטות של “Like a rolling stone” ניגש ווילסון "לטפל" בשיר אחר של הרכב אחר, סיימון וגרפונקל. כאן, המעורבות של ווילסון בקריירה של המוקלטים שלו מדהימה לגמרי: סיימון וגרפונקל הקליטו את אלבומם הראשון, Wednesday night, 3 AM, אלבום אקוסטי שכשל מסחרית וגרם למעשה לפירוק הצמד. למרות הפירוק, השיר האקוסטי “The sound of silence”, כמובן אחד מהשירים הכי מפורסמים ואהובים ברוק, צבר פופולריות מסוימת, ו-ווילסון שם לב לכך ורצה להפוך אותו ללהיט גדול יותר. וכאן באה ההברקה של ווילסון- להפוך את השיר לשיר רוק; לעשות לו את אותו טיפול שעשה ל-“House of the risin’ sun”- להקליט על גבי ההקלטה המקורית גיטרות חשמליות, באס ותופים, וכל זאת- מבלי להתייעץ כלל ביוצרי השיר, סיימון וגרפונקל (פול סיימון נמצא בכלל באנגליה כשזה קורה). באופן מדהים, השיר הופך ללהיט אדיר (סיימון מגלה זאת, לתדהמתו, באירופה) ולמעשה גורם לאיחוד של הצמד, מה שכמובן הוביל לקריירה משגשגת. בלי הטריק הקטן והחצוף הזה של ווילסון- זה לא היה קורה.

הקסם של ווילסון מתחיל ב-0:40

בשלב הזה, משום מה, עובר ווילסון מחברת קולומביה לחברת Verve. בשנת 1966 הוא מסייע ללהקת בלוז-רוק לבנה ולא מבטיחה במיוחד בשם The Mothers of invention, שמנהיג אותה גיטריסט וזמר לא מרשים בשם פראנק זאפה. ווילסון מתערב כדי להחתים את הלהקה בחברה, ולהפיק את אלבומם הראשון, Freak Out!. לתדהמתו של ווילסון, זו אינה להקת בלוז לבנה רגילה אלא הרכב חתרני ואוונגרדי שמנגן משהו שונה לגמרי. למרות שכסף רב בוזבז על האלבום החריג והבלתי מסחרי בעליל, ווילסון פורש על הלהקה את חסותו, מסכן את משרתו- לפי דיווחו של זאפה- ומפיק את האלבום, כולל ג'אם הסיום, 12 דקות מסויטות שווילסון איכשהו הצליח להקליט תחת טריפ LSD. ווילסון שוב מוצא את עצמו בחברת אמן ייחודי ומוביל, והשותפות עם זאפה מובילה לעוד שני אלבומים מהפכניים לא פחות. אבל שוב, די קשה להצביע מה ווילסון עשה בשלושת האלבומים האלה, משום שכל אחד יודע שזאפה היה גם איש חזון מאוד מבוסס וגם קונטרול פריק ודיקטטור מוחלט, כך שסביר להניח כי הוא בעצם היה המפיק בפועל של האלבומים, ושלווילסון היה מעט מאוד Say בעניין הסאונד וההפקה.

ווילסון (מימין) עם זאפה


וזה עוד לא הכל, כי מהר מאד מוצא את עצמו ווילסון מעורב בהקלטת להקה אחרת, חתרנית לא פחות מזו של זאפה (למעשה הלהקות היו יריבות מרות, נושא מרתק לפוסט נפרד), וזו כנופייה של ניו יורקים מיזנטרופיים לובשי שחורים ועוטי משקפי שמש עם גיטרות חורקות ורועשות בצורה שאף אחד לא הרעיש כמוה בסביבה, שמשום מה אנדי וורהול לוקח תחת חסותו. אלו כמובן הוולווט אנדרגראונד. ווילסון מעורב בהפקת שני האלבומים הראשונים של הלהקה היחידה שיכלה לתת פייט לזאפה מבחינת אוונגרד וחריגות- Velvet underground and Nico ו-White light/ white heat. מיותר לציין ששוב, אלו שניים מאלבומי הרוק הכי חשובים אי פעם- פעם אחר פעם, ווילסון מעורב בהפקת אלבומי מפתח. אבל מה עשה ווילסון באלבומים אלו? זו שאלה טובה. מי שמסתכל על הקרדיטים של Velvet underground and Nico רואה שמי שכתוב שם כמפיק הוא אנדי וורהול עצמו. עם זאת, וורהול לא היה מוזיקאי ולא ידע כלום במוזיקה, כך שרוב הסיכויים מדובר בקרדיט קש- מישהו אחר הפיק את האלבום; ווילסון עצמו מקבל קרדיט כמפיק רק על השיר הראשון, “Sunday Morning”. ג'ון קייל, שבעצמו תואר ע"י חלק מהמעורבים הפרויקט כמפיק האמיתי של האלבום, טוען כי ווילסון הוא-הוא המפיק של כמעט כל האלבום. זו ככל הנראה האמת, ו-ווילסון גם היה מעורב כנראה בעריכות ומה שהוגדר כ-post production. באלבום White light/ white heat ווילסון קיבל קרדיט מלא כמפיק, אולם לאלבום יש סאונד לו-פיי מחורע במיוחד, ולפי האגדות חלקים גדולים ממנו הוקלטו ללא נוכחות מפיק או טכנאי באולפן- פשוט כי הם לא יכלו לסבול את הרעש שהוולווטים עשו. אז מה ווילסון באמת עשה בשביל וולווט אנדרגראונד? בדיוק כמו המקרים הקודמים, זה לא ברור ולא נדע לעולם. ווילסון המשיך להפיק עוד כמה אלבומים מפורסמים עד סוף שנות השישים, כמו אלבום הבכורה של ניקו, אלבום הבכורה של סופט משין, אלבומים של האנימלז, ועוד. לקראת סוף שנות השישים, המפיק האגדי הזה פורש מהביזנס משום מה- ומתאדה. לא מפיק ולא מקליט, וב-1978 מת מהתקף לב.
תן כיף! ווילסון עם לו ריד וג'ון קייל


אז מה היה סוד הקסם שלו? לפי העדויות, ווילסון לא היה מפיק פעיל במיוחד. הוא לא כפה את הסאונד שלו על המוקלטים שלו כמו פיל ספקטור לדוגמא; חברי סופט משין טענו כי ווילסון למעשה לא עשה כמעט כלום, ועיקר הפעילות שלו באולפן הייתה בעיקר...מינית. ועם זאת, אי אפשר להכחיש את הרקורד המדהים שלו- הוא היה שם בכמה מהרגעים הכי מהותיים, חשובים, משפיעים ומשמעותיים בתולדות הרוק. נראה שלווילסון היה חוש מאוד חד וחכם למה האמנים שלו צריכים ממנו, בין אם זה הכוונה (כמו דילן וסיימון וגרפונקל), סיוע והגנה מפני האקזקיוטיבז חברת התקליטים (כמו במקרה של זאפה) או פשוט לשבת קצת בצד ולתת לאמנים את הספייס שהם צריכים (כמו במקרה של הוולווטס). נראה גם שווילסון ידע לחבר בין האנשים הנכונים, וידע גם להכיר את האנשים הנכונים. ואולי הכי חשוב- הוא ידע לזהות כשרונות, ולא סתם כשרונות אלא את אלו שהולכים להביא את ה"דבר הבא" במוזיקה. אבל מה שבטוח, ווילסון היה שם באוויר כשכמה מהאמנים הגדולים ביותר של שנות השישים עשו את הצעדים הכי משמעותיים שלהם, וגם אם לעולם לא נבין בדיוק מה זה אומר או מה היה תפקידו- אם בכלל- באלבומים האלה, את העובדה הזו- הוא היה שם- אף אחד לא ייקח לו. 




2 comments:

  1. פוסט מעולה ומרתק, כמו הרבה ממה שהופיע פה. אם תמצא זמן ורצון הייתי רוצה שתעשה תכנית ברדיו.
    אני מעוניין שתמליץ לי על מקומות שיש בהם אלבומים נאדירים, כי הרבה ממה שהמלצת פה לא הצלחתי למצוא (למשל האלבום של ג'ון אנטוויסל). אני רוצה שתמליץ לי על חורים וסמטאות שאולי זה ימצא בהן.

    השבמחק
    תשובות
    1. האמת היא שאלבומים כמו זה של אנטוויסל פשוט מצאתי ברחבי הרשת, ממש לא יודע אם תוכל להשיג אותו בארץ, וכשעכשיו נסגרת קצת אחרת זה יהיה עוד יותר קשה...אפשר לנסות את האוזן אני מניח.
      והייתי מת לעשות תוכנית רדיו...

      מחק