הגרמניה האחרת

אחחח, גרמניה גרמניה. כמה מטען, כמה מתח באוויר יש רק שמדברים על גרמניה. לי אישית מעולם לא הפריעה ה"היסטוריה המשותפת" שלנו, נקרא לזה ככה: אני עובד עם גרמנים כל יום (נשבע לכם!), ביקרתי בגרמניה פעמים מספר, ואני צורך תרבות גרמנית לא מעט- מלהקות קראוט-רוק מופתיות כמו קאן ופאוסט, דרך העבודות המרתקות-תמיד של ברכט ו-וויל, ספרים של הרמן הסה (ואני חייב כבר לצלוח ספר מחורבן אחד של גינטר גראס!!) וכו'. איכשהו יצא, ששתי הזמרות האהובות עליי הן גרמניות. האחת מפורסמת למדי אבל לא בגלל הדברים הנכונים, השנייה לא מפורסמת בכלל, נכונים או לא. הראשונה היא ניקו, שרבים זוכרים בעיקר בשל המראה החיצוני המהמם, המבטא המגוחך ושלושת השירים שהשתתפה בהם באלבום הכורה של הוולווט אנדרגאונד, ולא בגלל סדרת אלבומי המופת הגותיים שהקליטה עם ג'ון קייל (עם כל האהבה לקריירה של קייל, זו לדעתי הפסגה שלו). לזמרת השנייה, שאין לה שמץ מן היופי של ניקו, קוראים דאגמר קראוזה (Dagmar Krause), ועליה – וההרכבים השונים שבם שרה- רציתי לכתוב.

דאגמר היא פשוט הזמרת הכי מוכשרת שאני מכיר, נקודה, סימן קריאה. וזה חשוב להדגיש- היא לא יוצרת, לא סינגר-סונגרייטר, היא אמנית מבצעת. היא לוקחת טקסטים שכתבו אחרים ולחנים שכתבו אחרים, מערבלת אותם, סוחטת אותם, מעבירה דרך הפילטר שלה ומוציאה לאוויר העולם בצורה מטלטלת, ואם זה נשמע כמו השתפכות של אייל שני- פשוט תשמעו בעצמכם. קודם כל יש לה יכולות קוליות מדהימות- מעבר לטכניקה מאוד מרשימה היא מיישמת את המשפט הנודע "שום דבר אנושי אינו זר לי"- היא יודעת לבטא מגוון אדיר של רגשות ותחושות ובצורה מאוד משכנעת. אבל כאן מגיעה אזהרה קטנה לרכי הלב שביננו- דאגמר ממש לא עושה חיים קלים, היא טעם מאוד נרכש ומשחקת אותה קשה להשגה. הקול שלה הוא לא קול "קלאסי" ונשמע בהתחלה אולי גמלוני, חלש ואפילו מכוער (קצת כמו המראה החולני של דאגמר עצמה), והמבטא הגרמני שלה וודאי עשוי להרתיע. בעיניי זה דווקא מה שעושה אותה כל כך מיוחדת ונוגעת, דווקא מהעמדה הכאילו-אנדרדוגית הזו יוצא משהו מרהיב, מלא עוצמה ותעוזה.

 Slapp Happy. דאגמר במרכז

קראוזה נולדה ב-1950 בהאמבורג, בירת הסליז הגרמנית, וכבר בצעירותה הופיעה במועדונים אפלוליים בריפרבהאן, רובע השעשועים המפוקפקים של העיר, וספגה לקרבה את מורשת הקאברט והתיאטרליות הגרמנית שכה מלווה את עבודתה עד היום. המפנה היה כאשר פגשה שני מוסיקאים שחיפשו זמרת להקמת הרכב פופ מתוחכם- אלו היו הבריטי אנת'וני מור (לימים בעלה של קראוזה וגם כותב מילים מרכזי באלבומים האחרונים של פינק פלויד, אלו שיצאו לאחר עזיבתו של רוג'ר ווטרס) והאמריקאי פיטר בלגווד. השלישייה הזו קראה לעצמה Slapp Happy והם ניגנו שירים שכתבו מור ובלגווד שהיו מין פופ נעים במסווה אבל עם טקסטים גבהי מצח ובלתי שגרתיים- למשל שיר על האמן מיכאלאנג'לו. הלהקה הזו בפורמאט שכלל את השלישייה + נגני ליווי עשתה מוזיקה מעניינת, אבל לטעמי לא מעניינת מספיק. ההישג הכי גדול שלה היה האלבום Casablanca Moon שהוקלט בשתי גרסאות- האחת בשם זה, מעודנת ואלגנטית עם נגני אולפן אלמוניים, השנייה שנקראת acnalbasac noom (בדיוק שמה של הגרסה הראשונה במהופך), שבו להקת הליווי היא לא אחרת מפאוסט, האלבום הזה מכיל פחות או יותר את אותם שירים אבל בעיבוד רוקי ומכוסח יותר. בכל מקרה, אני מוצא את הפאזה הראשונית של דאגמר קצת מנומסת מדי.

ה-שינוי בגדול בקריירה של דאגמר התרחש ב-1975, כשבצעד חריג ואמיץ גייסו חברי Slapp Happy את חברי להקת הפרוג-אוונגרד הנודעת Henry Cow לשמש כלהקת ליווי לאלבום הבא של Slapp Happy שזכה לשם Desperate Straights. השילוב בין הפופ האלגנטי והעדין של סלאפ הפי למוסיקה המודרנית והקשה להאזנה של הנרי קאו (להקת הבית של פרד פרית' הנודע שכבר דיברתי ואדבר על סגולותיו ובכלל מכלול כשרונות בלתי סביר לחלוטין) לא בדיוק נשמע הגיוני. בפועל השילוב הזה עבד מדהים, עד כדי כך ששתי הלהקות התאחדו לקולקטיב אחד בן שמונה חברים. פתאום האוונגרדי האירופאי המנוכר של הנרי קאו פגש את הגרון המהמם של דאגמר, והשירים המעוותים של מור ובלגווד פגשו את היכולות המוזיקליות הפנומנליות שלל הנרי קאו, והתוצאה ב-Desperate Straights היא אחד האלבומים האהובים עליי בכלל- אחד השילובים הכי מוצלחים בין אוונגרד לפופ. בשורה של שירים קצרים וקולעים (אפילו קצרים מדי), השמינייה הסודית פשוט מעולה. וזו הפעם הראשונה שהכשרון של דאגמר- התיאטרליות, הממזריות, הסגנון הארופאי המובהק והיכולת להעביר טקסט באופן חכם ומגוון ביותר- יוצא החוצה. אלבום מופת ואלבום שגילה לעולם זמרת חדשה ומדהימה.

henry cow. דאגמר שנייה מימין. אורח מיוחד משמאל- רוברט וויאט

הקומבינה של השמינייה עבדה כל כך יפה שהם החליטו להישאר בהרכב הלא סביר הזה של שתי להקות מאוחדות ולהקליט אלבום נוסף, הפעם של חומר של חברי הנרי קאו המוכשרים להחריד, שנקרא In Praise of Learning. השירים באלבום הם אפוסים ולא שירים קצרים כמו באלבום הקודם (למעט אחד) וכולם חלק מהמשנה המרקסיסטית הקיצונית של הלהקה והאופן העצבני והכואב שבו דאגמר יורקת את הטקסטים הפוצעים והחותכים האלה פשוט מושלם,  וזהו ללא ספק (בעיניי) גם האלבום הטוב ביותר של הנרי קאו, שהיו לדעתי זקוקים נואשות לנוכחות הסוערת והיוקדת של דאגמר, זה מה שהיה חסר להם תמיד. למעשה תרומתם של מור ובלגווד לאלבום קטנה מאוד והם החליטו לעזוב אבל דאגמר רצתה דווקא להישאר כסולנית הנרי קאו והצטרפה ללהקה כחברה מן המניין.

ב-1978 חברי הנרי קאו הגיעו למחלוקת חדשה שלמעשה סיימה את הלהקה.פרד פרית' המופלא וכריס קאטלר, מתופף ההרכב (בכמה מילים- פשוט המתופף הכי מופלא שאני מכיר, אמן ייחודי ולעולם לא אשכח את ההופעה שנתן בארץ עם דיוויד אלן ויו הופר לפני כמה שנים, פשוט תראו את הביצועים שלו בוידאו ותבינו לבד למה) כתבו ביחד כמה שירים קצרים, עם טקסטים מינימליסטים וקודרים, שנכתבו לביצועה של דאגמר ואמנם הזכירו את הסגנון של הנרי קאו אבל היו שונים מאוד מהקטעים האיסנטרומנטליים הארוכים שאפיינו את הנרי קאו עד אז. חברי הלהקה האחרים סירבו לנגן את הקטעים האלה. בתור פשרה הוחלט שהנרי קאו תקליט שני אלבומים במקביל- אלבום אחד תחת השם הנרי קאו שבו יהיו הקטעים האינסטרומנטליים (Western Culture) ואלבום שני תחת הרכב חדש שכולל רק את פרית' בכלים מלודיים (שכתב את כל הלחנים), קאטלר בכלי הקשה (שכתב את כל הטקסטים), ודגאמר בשירה. לשלישייה החדשה הזו קראו Art Bears וזה אחד ההרכבים הכי אהובים עליי בעולם. שלושת האלבומים שהם הקליטו ביחד- Hopes and Fears, Winter songs ו-The World as it is today הוא משהו שאסור לפספס: הנוסחא של שירי אוונגרד-פופ של Desperate Straight, שהם גם לא מתחנפים לאוזן, גם אינטיליגנטים ביותר וגם נגישים הגיעה לשיא המיצוי. וזה שיא השיאים של הקריירה של דאגמר- היא פשוט עוצרת נשימה באלבומים האלה, כשהיא צורחת,  נוזפת, מייבבת, מקוננת ופשוטמציגה ספקטרום נרחב ביותר של יכולות. אני ממליץ לכל מי שקורא- תקשיבו לשלושת הקטעים שאני מצרף לפה, היא פשוט עושה פה דברים שלא ייאמנו. תוסיפו את זה שגם פרית' וקאטלר הם כאן במיטבם  ועשו לעצמכם טובה- אל תפספסו את Art Bears.

 Art Bears

דאגמר עם קווין קויין

ב-1979 עשתה דאגמר שיתוף פעולה מאוד מפתיע שהוא עוד אבן דרך בקריירה שלה- האלבום “Babble” עם המוזיקאי הבריטי קווין קוין (Kevin Coyne). כאן לראשונה השתתפה דאגמר בפרויקט שאינו קשור כלל לרוק מתקדם או לקליקת המוזיקאים איתם עבדה עד אז. את קווין קוין, אודה ולא אבוש, אני לא ממש מכיר (y99 כתב עליו בבלוג המצוין שלו, שווה לקרוא) אבל הרוקנרול הבלוזי הארצי ומלא הנשמה שלו לא נשמע קשור בשום צורה למורשת הארופאית של דאגמר. אבל איכשהו זה עובד- קוין כתב מחזור שירים שמתארים מערכת יחסים הזויה בין שני אוהבים, ככל הנראה מעורערים בנפשם (קוין טען שהשירים מבוססים על זוג רוצחים אנגליים משנות השישים), והניגוד בין קוין לדאגמר משחק תפקיד גדול באלבום המוצלח מאוד הזה. וגם, זו הפעם הראשונה שדאגמר חורגת מה"מגרש הביתי" שלה. 

הקריירה של דאגמר התאפיינה תמיד בחוסר עקביות, יציבות והמשכיות- לרוב זה יוחס לבעיות בריאות שונות. Art Bears התפרקו בתחילת שנות השמונים ודאגמר נשארה חסרת עיסוק. היא המשיכה לעבוד עם קאטלר בעוד הרכב ספין-אוף של הנרי קאו, News From Babel (הרכב שנשמע דומה ל-Art Bears אבל הרבה הרבה פחות טוב), ועוד התארחה בכמה פרויקטים של אחרים (מייקל ניימן למשל), אבל רק בסוף שנות השמונים, אחרי כמעט 15 שנה מאז התחילה להקליט, היא אזרה אומץ להקליט שני אלבומי סולו, ולא סתם סולו- חזרה למקורות: ספר השירים של מחזותיו של ברטולד ברכט. היא יצרה שני אלבומים- Supply and Demand מ-1986 שהוקדש לשיתוף הפעולה המאוד מפורסם בין ברכט למלחין קורט וויל, ו-Tank Battles שיצא ב-1988 שהוקדש לשיתוף פעולה הרבה פחות ידוע של ברכט עם מלחין גרמני-יהודי אחר, הנס אייזלר. שני האלבומים הוקלטו בשתי גרסאות- גרסה גרמנית וגרסה אנגלית, והיום אפשר להשיג אותם בגרסאות דיסק שמכילות מין מיקס של שתי הגרסאות. Supply and Demand באופן מפתיע הוא דווקא הפחות טוב מבין השניים- קודם כל כי השירים האלה, מתוך "אופרה בגרוש" ומחזות אחרים, הם מאוד מוכרים ואפילו "טחונים" (אפילו אריק לביא שר פעם את “Mack The Knife”), וסיבה שנייה היא שהעיבודים כאן מאוד סטנדרטיים, כך שהאלבום הזה יותר מדי נאמן למקור ולא מחדש הרבה. דווקא Tank Battles  הוא זה שמומלץ בחום, בדיוק מהסיבות ההפוכות- כאן החומרים הרבה יותר רעננים בשל האלמוניות היחסית של הנס אייזלר (מלחין מדהים ולאוזניי יותר מעניין מקורט וויל, דווקא בגלל שהוא פחות מתחכם ויותר קליט) וגם העיבודים הרבה יותר נועזים. גם האלבום הזה הוא חובה לחובבי דאגמר.

כאמור, דאגמר היא לא בדיוק הבנאדם הכי עסוק בשואוביז ואחרי צמד אלבומי הסולו האלה היא די נעלמה לחלוטין, אם בגלל בעיות בריאות ואם בגלל בעיות אחרות- מלבד שני אלבומי איחוד של Slapp Happy  בשנות התשעים, לא ממש שמענו ממנה. אבל היא עד היום זמרת מאוד אהובה ומוערכת, בעיקר בגדר חובבי קאברט וחובבי רוק מתקדם. ממש בשנים האחרונות היא שוב החלה לצוץ במפתיע, בעיקר במופעי מחווה ללהקותיה הישנות וכן במופע המחווה Comicoperando לידידה הוותיק, רוברט וויאט המופלא. בהתאם להלך הרוח הסוציאליסטי, הקשיבי לי דאגמר: העם דורש צדק חברתי, ויותר מזה- העם דורש קאמבק.