חודש ביהפארט, חלק א': ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-ח-שמלללללללל

ואו, לא יצא לי לכתוב שום דבר פה חודשים על גבי חודשים. השנים עוברות ואני לא נעשה פנוי יותר, ליהפך. אבל לשם כך התכנסנו היום- השנים עוברות ואיתן גם השנה המיתולוגית 1967, שאנו חוגגים לה חמישים שנה בכל מיני אספקטים ואופנים. אני בוחר לציין אותה במשהו שלא עשיתי המון זמן בבלוג, וזה- להקדיש חודש שלם לאמן אחד, שמציין ממש החודש חמישים שנה לאלבום הבכורה שלו, נושא הפוסט הנוכחי. האמן הזה הוא אולי מבחינתי ה-אמן בה' הידיעה, וכמו שקורט קוביין מציין באנפלאגד של נירוונה שלדבלי הוא ה-Favorite performer שלו, יכול להיות שכאן מדובר ב-Favorite performer שלי, וזה המאסטרו הגדול דון ואן ולייט, 1941-2010. קפטיין ביהפארט, ילדים וילדות, קפטיין ביפהארט.

 ההערכה והאהבה שלי לאיש הזה רק גוברת עם השנים. אני נובר שוב ושוב בדיסקוגרפיה הענפה שלו ותמיד מוצא משהו חדש. בניגוד לאימאג' הציבורי של ביפהארט, לא הכל שם מוזר ואוונגרדי ולא מתקשר- יש לו אפילו אלבומי פופ, שכבר כתבתי עליהם בעבר. כך או אחרת, ביפהארט הוא מן האמנים האלה שיצרו משהו באמת מקורי- כל כך מקורי שאין לביפהארט ממשיכי דרך מוזיקליים ממשיים, אין לו חקיינים- כי אי אפשר לחקות אותו. הגישה שלו למוזיקה, המתודות הביזאריות שבהן ניהל את הלהקות שלו, היצירתיות הילדותית שלא יודעת גבולות, אין דברים כאלה בשום מקום.

כמו שסיפרתי בפוסט אורח לבלוג מטאל וחיות אחרות, ביפהראט הוא לא סתם  אמן אהוב, הוא גם סוג של מורה זן בשבילי. אדם שהולך עד הסוף עם החזון שלו גם אם הוא עצמו אינו יודע בדיוק מהו וכיצד לממש אותו. אדם שלא חושב מחוץ לקופסא אלא מזלזל בכל מושג הקופסא. אדם שלא נותן למגבלות טכניות טריוויאליות כמו זה שהוא לא יודע לקרוא תווים, לא למד להלחין ולא למד לנגן בשום כלי כדי ליצור את אחד מגופי היצירה הכי ייחודיים במאה העשרים כולה.

וגוף היצירה הנפלא הזה מתחיל ביוני 1967. אותו יוני 67' ידוע שבמהלכו הביטלס הרחיבו את התודעה הכללית עם סרג'נט פפר ומדינת ישראל הרחיבה את התודעה העצמית של הטריטוריה שלה. בחודש הזה יוצא אלבום הבכורה של ביפהארט והמג'יק בנד שלו, Safe as Milk. אני לא יודע מה אתם חושבים על ביפהארט, אבל מדובר באחד האלבומים הכי רעננים, חיוניים, מהנים וחדשניים שיצאו ב-67', והוא נגיש לכל אוזן לדעתי- אם כי הוא בהחלט נושא איתו את הזרעים שיהפכו, בזמן קצר, ליצירות האוונגרדיות שיותר מזוהות עם המותג "ביפהארט". הייתי אומר שבכל הקשור לאלבומי בכורה, מדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים ששמעתי בחיי.

ביהפארט השועל, המניפולטיבי, הדיקטטור הקטן, הצליח להרים הרכב חזק ביותר, עם סאונד שאני חושב שגם באזורי הפסיכדליה-בלוז של הסיקסטיז הוא מאוד ייחודי. האלבום הזה סימן את הסטנדרט של המג'יק בנד ברוב שנותיה- דואו של שתי גיטרות חשמליות עם סאונד וגישה מאוד דומים, שלפעמים גובלות בפרוטו-פאנק, באס חשמלי גמיש במיוחד, ובית הספר לתיפוף של המתופף ג'ון "דראמבו" פרנץ'. ואולי הדמות המרכזית באלבום אחרי ביהפראט היא ריי קודר, הגיטריסט הנודע, שביפהרט הצליח להשחיל ללהקה. קודר לא רק היה נער פלא בן 20 על הגיטרה, אלא הוא גם תמך בקפטיין בכל הקשור לעיבודים ולעבודה עם הלהקה והיה דה פקטו ה-Musical Director של האלבום- וגם זה הפך לסטנדרט, כשביפהארט תמיד נסמך על דמות מתוך הלהקה שתעשה בשבילו את עבודת העיבודים הסיזיפית.

אחרי שנזרקו מחברת התקליטים A&M  בגלל שאחד המנהלים החליט שהמוזיקה הזו תשחית את נפשה העדינה של הבת שלו, מצאו את עצמם ביפהארט ולהקתו בלייבל הקטן Buddah Records, שם יצא האלבום האלבום עצמו, כמו אספקטים רבים בקריירה של ביפהארט, שרוי בהרבה מיסתורין- כמה שירים ביפהראט באמת כתב וכמה הוא "השאיל" מאמני בלוז אחרים? כמה הוא כתב וכמה חברי הלהקה האחרים, בראשם קודר, תרמו? ומיהו אותו הרב ברמן (Herb Bermann)  שמקבל קרדיט ככותב משני ברוב השירים, ושרק בשנת 2003 הוא "התגלה" לציבור בראיון? כמה נגני אולפן יש באלבום ואיפה הם מנגנים? ועוד ועוד ועוד. וגם זה עוד סטנדרט של ביפהארט- ערפול, מסתורין, ומיתולוגיה חצי-פיקטיבית שהוא עצמו יצר ועודד ושגובלת בשקרנות פתולוגית (כמו המיתוס שביפהארט כתב את כל Trout Mask Replica בבולמוס יצירה של שמונה שעות רצופות).

ביהפארט משתמש בתחבולות כדי לפתות אותנו להיכנס לעולם שלו. על פניו, אפשר לחשוב שהמג'יק בנד היא, בדומה לאימאג' השגוי שזאפה עשה לראשונה עם המאת'רס שלו, שזו "סתם" עוד להקת בלוז. טובה, אבל עוד אחת. הפתיחה של האלבום, עם "Sure 'nuff and yes I do" הנפלא וגיטרות הסלייד המתפתלות של קודר והגיטריסט השני, אלכס סיינט קלייר, הן כמו נחשים שעושים אהבה. אבל השיר הזה, עם ההשאלה\גניבה הברורה כל כך מ-"Rollin' and Tumblin'" של מאדי ווטרס, עלול לגרום לנו לחשוב שזה רק More of the same. יש גם עוד שירים כאלה כמו "Grown so Ugly" שהוא קאבר בלוז של רוברט פיט וויליאמס.

ביצוע לייב מקאן, 1968, בהרכב שונה:

אבל אז באות כמה אנומליות ברורות. הראשונה מתרחשת בשיר מספר 4, "Dropout Boogie". הגיטרות בדיסטורשן, ומה שהרבה יותר מפתיע- נראה שגם השירה של ביפהארט בדיסטורשן! גם כאן, ביפהארט מושפע מאוד- או יותר נכון לומר מאוד מאוד מאוד- מהאולין' וולף האגדי. אבל אף אחד לא חשב- או חלם- לשלב את השירה ההאולין' וולפית הזו עם הגאראז'-פרוטו-פאנק הזה שהמג'יק בנד מנגנים. ואם זה לא מספיק יש בשיר גם מארימבת באס (!). דברים נהיים עוד יותר מסובכים בשיר "Abba Zabba", עם מקצב מאוד לא שגרתי והרבה כלי הקשה. למה ביפהארט שר על חטיף שוקולד אמריקאי פופולארי? ולמה זה נשמע כל כך משונה וכל כך טוב?

קאבר של dropout boogie - בביצוע הפול, שאני ממש לא מעריץ שלהם אבל זה בהחלט ירגש חלק מהקוראים:

אבל שיא האנומליה זה אולי שיר הנושא האמיתי של האלבום, אחד השירים הכי מפורסמים שלו, "Electricity". כאן מוטיב השליליות האפל שכל כך הפחיד את המנהל של A&M  בולט באופן ברור. שירת הדיסטורשן חוזרת וביהפארט נואם-נוהם-מדקלם ונשמע כמו שאמאן בטראנס. דראמבו, אחד המתופפים הכי מקוריים בכל הסיקסטיז, עושה מקצב רדוף שדים וגאוני במיוחד, ומשום מקום, כמו בסרטי הבי מוביז הכי גרועים שזאפה וביפהארט ראו יחד בתור חברי ילדות, מגיח ת'רמין! האפקט של כל הדברים האלה יחד פשוט מפוצץ שכל. השיר הזה כל כך אינטנסיבי שאחריו צריך לנוח, והוא רמז ברור לבאות.

אותו שיר בהופעה על חוף הים בקאן:

אותו שיר- בביצוע סוניק יות'!

מה שכל כך יפה באלבום הזה הוא שבניגוד לאלבומים היותר כבדים של ביפהארט הוא מאוד כיפי ויש בו גם הרבה רוגע, כמו הפאוואר-באלאד "Call on Me", או הפסאודו-קאנטרי של "Yellow Brick Road", או הדו-וופ שנעשה בלי טיפה של ציניות ב-"I'm Glad" הנפלא, והסיום במיני-אפוס הפסיכדלי במידה "Autumn's Child".

Safe As Milk גם עשוי לעילא ולעילא עם להקה מצוינת וזמר שנשמע ב-Top Form כבר באלבום הבכורה שלו (ובניגוד לאלבומים אחרים שבעיקר נעים סביב סופקן וורד, הוא ממש שר בכל הקטעים), גם כיפי להדהים, גם מוזר ומשוגע ואדג'י ומכיל את אותם אלמנטים שליליים שלא יכולים להימצא באלבום של אנשים "נורמליים", וגם כרטיס הכניסה המושלם לעולם של ביפהארט. בתוך שנה ביפהארט יקליט את Strictly Personal, אולי אלבומו הפסיכדלי ביותר, ובתוך שנתיים יתרחש סוויץ' מוחלט והלהקה, בהרכב קצת שונה, תקליט את Trout Mask Replica, אלבום שיצר ז'אנר מוזיקלי חדש- ביפהארטיזם. ועל כך (בערך)- בפוסט הבא.

יומולדת 6 לבלוג: ספיישל אליס קולטריין

השבוע הבלוג היקר שלי מציין לא פחות משש שנות קיום. לא תאריך עגול בשום צורה, ובכל זאת- כבר הרבה זמן...מספר שאולי קצת יותר ירשים הוא 178 פוסטים שכתבתי מאז 16 באפריל 2011. אני מתייחס לזה כבר כסוג של מפעל חיים ממש ממש קטן, אולי לא מפעל, מקסימום סדנה מאובקת מתחילת המאה העשרים. כשהתחלתי את הבלוג הזה כתבתי המון. המון המון המון. בשנה הראשונה לבדה כתבתי בערך חמישים פוסטים. אחר כך היו תקופות של אי-כתיבה, כשהארוכה ביניהן נמשכה כמעט שנה. השנים עושות את שלהם ואני נהיה יותר ויותר עסוק. פעם יכולתי לבלות את נסיעות הרכבת הארוכות שלי בשינה, קריאת ספרים, וכמובן כתיבת הבלוג. היום אני יוצא מיום עבודה ואז מתחיל לעבוד גם ברכבת, עם לפטופ חבוט ושבור (שגם הוא מציין שש שנות קיום- הגיע הזמן להתחדש). מי שמשלם את המחיר הוא הבלוג הזה, יקיר ליבי. אבל אני עדיין מנסה בשיניים למצוא זמן לכתוב, ומבטיח שהבלוג לא ייסגר רשמית לעולם, גם אם אכתוב רק פוסט אחד בשנה.

בכל יומולדת של הבלוג אני נותן לכם, קוראי הבלוג, איזה צ'ופר קטן. הצ'ופר השנה הוא משהו מאוד מיוחד שעשיתי ביחד עם שדרן 88 אף-אם, גיל מטוס, אדם יקר מאוד שבעצמו מנהל מין מפעל חיים ייחודי וחשוב. לפני שלושה חודשים גיל הזמין אותי לעשות תוכנית ספיישל של שעתיים על אישה יקרה מאוד מאוד מאוד לליבי, מוזיקאית גאונה ואדם מדהים, והכי חשוב- לא מוכרת ולא מוערכת מספיק. מגיע לה שיעשו לה ספיישל. וזאת אליס קולטריין. אני גאה בלא מעט דברים שעשיתי בחיי, אבל בתוכנית הזאת אני גאה במיוחד. כי אני לא יודע כמה ספיישלים כאלה, אם בכלל, עשו אי פעם לאליס קולטריין. אמרתי את זה המון פעמים במהלך שש השנים האחרונות- מטרת העל של הבלוג הזה היא לשיר את הלא מושרים, להכיר את הלא מוכרים. אני רוצה להאמין שמי ששמע וישמע את הספיישל הזה יכיר את אליס קולטריין כמו שצריך להכיר אותה- לעומק, לצלול לתוך העולם והראש הפרטי שלה. אם הצלחנו לעשות את זה בתוכנית, ובזכותה נוסף אפילו מעריץ שרוף אחד- כמוני וכמו גיל- למועדון המעריצים הקטן מדי של אליס קולטריין- דיינו.

תודה אליס על מפעל החיים הלא ייאמן שלך, תודה גיל על ההזדמנות ועל ההשתתפות בתוכנית, ותודה לכל מי שעוקב, מגיב, מפדבק, מתווכח ומפרגן כבר שש שנים. זה אומר המון בשבילי.

ממשיכים לנצרת

אני מבלה ארבעים שעות בחודש בתוך קרון רכבת, כבר שש שנים וקצת. אני גר בשרון ועובד ברחובות. דאמיט, אני יושב בתוך קרון רכבת כשאני כותב את השורות האלה. ארבעים שעות בחודש זה נשמע כמו זמן אבוד, אבל בשבילי זה זמן פנוי מדהים שבזכותו הספקתי הרבה מאוד דברים בשנים האחרונות. את רוב הבלוג אני כותב משם, את האלבום שלי – ופרויקטים עתידיים שמתבשלים עכשיו ובקרוב תשמעו עליהם גם- אני עורך משם, אני קורא, אני צופה בסרטים וסדרות, וזה גם הזמן העיקרי שלי ביום לשמוע מוזיקה.

בחודשים האחרונים נתקלתי באלבום שמלווה את נסיעות הרכבת שלי בצורה מושלמת, והוא הפך לאחד האלבומים האהובים עליי בכלל. אורכו של האלבום הוא בדיוק שעה, כך שאני שם אותו באוזניות בתחילת הנסיעה והוא גם מסיים לי אותה. אני מוצא שזו יצירה גאונית, ומה שהכי יפה הוא שזה אלבום שאם הייתי שומע לפני שנתיים שלוש הייתי מבטל אותו בזלזול מוחלט; אבל היום הוא מתחבר לי בול לכל כך הרבה דברים אחרים שגדלתי עליהם, וגם מתחבר לי בול למה שאני מנסה להשיג במוזיקה היום. אורכו של האלבום הוא כאמור שעה, אבל הוא מכיל רק שיר אחד. האלבום הזה הוא האלבום השלישי של הטריו Sleep, שיש לו לפחות שני שמות וכמה גרסאות, אבל בגרסה הדפיניטיבית שלו הוא נקרא Dopesmoker.

אני אוהב מאוד מאוד מינימליזם. אמנם גדלתי על פרוג, שזו מוזיקה שמחייבת מעברים בין מבנים מאוד מורכבים, אבל בסופו של דבר חזרתיות במוזיקה מדברת אליי היום הרבה יותר. בשנים האחרונות, וכבר כתבתי על זה, נפתחתי לדיסטורשן ולמטאל, ולתדהמתי מצאתי להקות שמיישמות את הקו המינימליסטי על מטאל- ובנקודה הזו המח שלי התחיל לצרוח "ג'אקפוט!!". זה שילוב מרתק בין אסתטיקה לסאונד. כתבתי בעבר על הלהקות המייסדות של ז'אנר הדרון מטאל, Earth ו-Sunn O))), ועכשיו Sleep  סוג של תשלים מין שילוש קדוש- למרות שסליפ לא מנגנים דרון ומה שהם מנגנים מוגדר סטונר (אגב, עוד מישהו שמתייחס לשלושת הלהקות האלה יחד הוא ג'ים ג'ארמוש, שלדבריו המוזיקה שלהם השפיעה על סרטו The limits of control ושלושת הלהקות מופיעות בפסקול. לא ראיתי אותו עדיין).

Sleep הרבה יותר מסורתיים משתי הלהקות האחרות, אבל אולי חזון המינימליזם מטאל שלהם הוא הכי שלם, והדבר הזה בא לידי ביטוי בצורה מושלמת ביצירת הפאר Dopesmoker, אלבום שהרבה פעמים מקבל את התואר "אלבום הסטונר האולטימטיבי". אותי לא מעניינות כל כך ההגדרות והאובר-קיטלוגים האלה ואין לי דרך באמת לדעת אם זה סטונר או סלאדג' או דום או דרון- למי אכפת, Dopesmoker, כמו כל חתיכת מוזיקה טובה וחסרת גיל, הוא פשוט מה שהוא.

המפתח להבין את Dopesmoker נעוץ בעטיפה שלו כפי שיצאה בגרסה האחרונה והדפיניטיבית בה יצא ב-2012, שש עשרה שנה מאז שהאלבום הוקלט (ועל ההיסטוריה המשונה שלו- בהמשך). בעטיפה, גם היא אחת העטיפות האהובות עלי, מצוירות דמויות עטויות גלימות חומות, משהו בין הג'אוות של Star Wars לתושבי Dune עוטי חליפות הזקק, במסע מדברי, תוך שהן מעשנות באנגים עצומים מתוך תרמילים שהן נושאות על גבן. ברקע התכול אפשר לראות ירח ואולי אפילו שניים, והתחושה היא לחלוטין של סצנה תוך סרט מדע בדיוני או מערבון אסיד בסגנון אלחנדרו חודורובסקי. זה בעצם הקונספט וסיפור הרקע של Dopesmoker- מסע צליינות ועלייה לרגל לארץ הקודש (!) שעורכים היצורים בעטיפה, הקרויים “Weedians”.

אפשר להרחיב שהאלבום והסיפור הזה הוא אלגוריה לאורח החיים הסטלני הכבד של חברי הלהקה, שצרכו קנאביס בצורה כמעט דתית, ואכן השירה של באסיסט וסולן הלהקה, אל ציזנרוס, נשמעת לחלוטין כמו מזמור דתי (מי שנכח בהופעה האגדית בת החמש שעות בירושלים של  Om, להקת הבת של Sleep שמורכבת מאותו הרכב מינוס הגיטריסט מאט פייק, מספר שזה הרגיש ממש כמו טקס פולחני). Dopesmoker באמת נשמע ומנוגן כמו מסע צליינים במדבר, במקום שבו הזמן עומד מלכת.

Dopesmoker הוא כאמור שיר אחד שאורך שעה. השימוש במילים "טקס" ו"פולחן" הוא התיאור הכי מדויק של המוזיקה הזו, כי אני חושב שלא שמעתי הרבה דוגמאות למוזיקה שתובעת כל כך הרבה מסירות ונחישות ממי שמנגן אותה (למעט אולי סוואנס והחמישייה המאוחרת של ג'ון קולטריין). הם עבדו על השיר האחד שמרכיב את האלבום בין שנתיים לארבע שנים, תלוי את מי מהלהקה שואלים וכמה הוא עישן לפני ששאלתם. הם גם לא ניגנו שום דבר מהאלבום לייב לפני ההקלטות, ואז- כפי שאספר בהמשך- האלבום בסופו של דבר נגנז במקור והלהקה התפרקה, כך שההופעות הראשונות של החומרים ב-Dopesmoker בוצעו הרבה אחרי הקלטות האלבום, בהופעות איחוד.

 חברי Sleep מנגנים שעה של ריפים כבדים, נמוכים, איטיים, שמשתנים מאוד לאט וחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב ושוב ולא מאבדים אפילו מילימטר של עוצמה ועניין. אחת האגדות הרבות סביב האלבום היא שהוא תודלק ע"י כמויות עצומות של קנאביס; אני לא מצליח להבין איך הם הצליחו להתרכז. היופי הגדול ב-Dopesmoker, כמו בכל יצירה מינימליסטית מופתית, הוא אבדן מימד הזמן- ואבדן העולם שמסביב. הם מנגנים כל כך לאט וכל כך רפטטיבי ועל פני כל כך הרבה זמן שקשה מאוד לשים לב למהלך התפתחות של השיר- אבל למעשה זה שיר מאוד מורכב (ניתוח שלו אפשר לקרוא כאן) שמכיל הרבה מאוד חלקים. קשה מאוד לשים לב למשל שריף הפתיחה האימתני של האלבום, שמתחיל בגיטרה של פייק ששועטת לתוך הרמקול כמו נשר במדבר ומנגנת כמו שירה של נזיר מונגולי את שתיים וחצי דקות הראשונות של האלבום לבד לגמרי, שונה לחלוטין במשקל מזה שמגיע אחרי 8 דקות לתוך האלבום, כשציזנרוס עצום המימדים פותח את גרון האדירים שלו ושואג במונוטוניות את שורות הפתיחה של האלבום ואולי המוטו לחיים של Sleep:

Droooooooop out of liiiiiiiife with boooooong iiiiiiiin haaaaaaand

Fooolowww the smooooke towaaaard the riff fiiiiiiiiled laaaaaaand

חייבים לומר ש-Dopesmoker הוא אלבום ממש קשה להאזנה. הוא תובע מהמאזין מסירות עצומה- אותה מסירות של זן שחברי Sleep תובעים מעצמם. כל מכה של דיסטורשן כותשת את המאזין שוב ושוב, זה מה שנותן את אפקט היעדר הזמן , בדיוק כמו המסע במדבר. כשאני שומע אותו אני מרגיש שאני הולך לאיבוד. איפה אני בכלל? אני בדקה התשיעית או בדקה החמישים ושבע? מה לעזאזל קרה שם באמצע? וכשאני נוסע ברכבת עם האלבום באוזניות הסנהייזר שלי, מבודד ביחד איתו מהעולם החיצון ומהשיחות הטפלות והרעשים האחרים בקרון, אני גם הולך לאיבוד במרחב, לא רק בזמן- מה קורה, אני בהרצליה או בכפר חב"ד? אני נוסע לרחובות או בעצם חוזר אחורה לבית יהושע? והאם זו תל אביב הגנה או אוניברסיטה? אני מאוד מאוד אוהב את התחושה הזו, שמוזיקה מבלבלת אותי ומוציאה אותי מאיפוס; אבל מיותר לציין שרבים לא יוכלו למסע הזה.

אני חושב שיצירות אמנות גדולות באמת הם כאלה שזורקות אותך החוצה מהעולם, מהמקום ומהזמן שאתה נמצא בו, ושותלות אותך במארג הזמן-חלל הפרטי שלהן, שהן עצמן יצרו. זה מאפיין את הסרטים של לינץ' וגיליאם וקובריק, את הספרים של בקט וג'ויס, את הפואמות של גינסברג ואדגר אלן פו, את האלבומים של פיטר האמיל וזאפה וביפהארט, וכן- זה כולל גם את Dopesmoker. הוא חי ביקום משלו, בגרסה המעושנת של Dune, כשבמקום סם המרקוח שמכחיל את העיניים, כורים שם שיטלואדס של גראס, והגיטרה הרפטילית של מאט פייק מחליפה את שייח' חולוד האגדי.  

הקושי הרב בצליחת המדבר אפוף עשן הקנאביס של Dopesmoker קשור באופן ישיר להיסטוריה של האלבום והמיתולוגיה סביבו. חברי הלהקה הקליטו אותו ב-1996 עבור חברת התקליטים London Records. החברה הבטיחה ללהקה חופש אומנותי מלא ומימון מלא. אבל כששמעו אנשי החברה איזה מין אלבום בישלו הסטלנים הישנוניים הם חטפו רגליים קרות וסירבו להוציא את האלבום. הם לא הבינו מה ניסו חברי הלהקה להשיג, ומה זה לעזאזל Weedians. תהליך החזרות, ההקלטות, המיקסוס של האלבום ואז הסירוב להוציא אותו היו יותר מדי עבור הלהקה והם התפרקו- מאט פייק הלך להקים את High on Fire, ציזנרוס והמתופף כריס הקיוס המשיכו לעבוד יחד ולחקור את קסמי הרפטציה כותשת המוחות והמיתולוגיה היודו-נוצרית תחת השם Om.

 במהלך השנים האלבום יצא לא פחות מארבע פעמים בגרסאות שונות, כולל גרסה שנקראה Jerusalem שבה נחתכו 52 דקות מההשיר המקורי לתשעה קטעים קצרים יותר. רק ב-2012 יצא ריאישו של הגרסה האולטימטיבית ביותר של Dopesmoker, אצל חברת Southern Lord שמנוהלת ע"י חברי Sunn O))). עבור הריאישו החגיגי הזה הוכנה העטיפה החדשה, זו שמציגה סופסוף את ה-Weedians, מה שמשלים סופית את החזון של הלהקה, 16 שנים אחרי הקלטת האלבום. אפשר אפילו לרכוש היום בובות של ה-Weedians אם אתם בעניין של Action figures, ויש גם מעריצים של הלהקה שמתחפשים לדמויות האלה.

את האלבום אפשר לשמוע כאן, מהבנדקמפ של הלהקה, מחולק לשלושה חלקים בני עשרים דקות כל אחד:

אבל אני חושב שהחלוקה של האלבום לשלושה טרקים מיותרת- צריך לשמוע אותו כפי שתוכנן, שעה אחת רציפה:

והנה מיני דוקומנטרי על האלבום:

וכאן יש ביצוע לייב של עשרים הדקות הראשונות, כולל מאט פייק בלי חולצה- וזה לא מראה יפה במיוחד:

ורק לסיום- קטע קצר יחסית מתוך חזרה על Dopsmoker רגע לפני שאל ציזנרוס מתחיל לשיר:

Proceeds the Weedian Nazareth….

נ.ב.- הפוסט מפורסם גם בפודקאסט במשובח מטאל וחיות אחרות.