הפיל השישה עשר

כמו שכבר כתבתי בעבר בבלוג, אלבומי ילדים עבריים הפכו למצרך מאוד נדיר בימינו. אם בעבר קאליברים כמו אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, מתי כספי ורבים אחרים הקדישו אלבומים שלמים לילדים, אלבומים מאוד מושקעים מבחינת ליריקה עיבוד והפקה, היום נראה שהתחום הופקר למוסיקה שנעה על ציר פסטיגלים-הפקות חנוכה-קלטות וידאו וכו'. ממש החודש יצא אלבום חדש שאולי יניע מחדש את התחום, "אף על פיל" שמו. "אף על פיל" הוא פרויקט ייחודי בעולם שירי הילדים משום שכולו על טהרת שירים מתורגמים משפת היידיש. המוזיקאי שחר ברבש, איש ההרכב "מורה" שפעל בתחילת העשור הקודם וזכה לשבחים רבים, לקח על עצמו להלחין את שירי היידיש שתרגם בני מר. שחר איגד סביבו חברים קרובים ומוזיקאים- חבריו הוותיקים ל"מורה", עומר קליין ואלון לוטרינגר, וכן את הוד מעלתה רונה קינן- להתארח באלבום ולשיר אתו את השירים המתורגמים האלה.

שחר הוא מקרה מיוחד;  נצר למשפחת ברבש, תלמיד "תלמה ילין", מתופף מוערך- מי שהיה מוברג ומכוון למסלול של מוזיקאי מקצועי, החליט לנטוש את המוזיקה ולהקדיש את חייו למחקר במסלול לחקר מדעי המח באוניברסיטה העברית בירושלים. שחר הוא גם מקרה מיוחד משום שאנחנו מכירים באופן אישי- היינו קולגות באותה מעבדת מחקר, ואני חולק איתו את הזיקה המשותפת למדע ולמוזיקה ואמנות. על כן שמחתי כששחר יצר איתי קשר, אחרי כמה שנים של נתק, דרך הפייסבוק ויידע אותי על "אף על פיל"; מיד הצעתי שנערוך ראיון, או יותר נכון שיחה על "אף על פיל", על שירי ילדים ועל אמנות בכלל.

 שחר ברבש. צילום: אביתר הרשטיק

מה קורה שחר? נפתח ברשותך בשאלה שהעסיקה אותי לא מעט- אתה כאמור היית בעצם במסלול מאוד ברור לקראת קריירה מוזיקלית, ובעצם עשית ברייק מאוד חזק לכיוון אקדמאי, מדעי. מתי ואיך זה קרה?

-הברייק בא בעצם כבר בתיכון, "מורה" זה בעצם פוסט הברייק. בתור תלמיד ב"תלמה ילין" באמת הייתי רק בתוך המוזיקה וקיבלתי נכשל בכל שאר המקצועות. ואז בערך בי"ב, אני לא זוכר איך אבל פשוט התחלתי בוקר אחד להתעניין במתמטיקה ופיזיקה. עזבתי את התופים, מכרתי את כל האלבומים שלי והתחלתי ללמוד את זה כי זה מה שרציתי לעשות. לא הלכתי לצבא להיות מוזיקאי מצטיין כמו כל מי שהיה במגמה בתלמה ילין. אחרי הצבא חזרתי איכשהו לעבוד עם אלון ועומר על "מורה". "מורה" נגמרה כי עומר עבר לניו יורק לפתח קריירת ג'אז. יש לנו עכשיו גישושים שאנחנו עושים בין שלושתנו להרים משהו חדש.

אז אתה למעשה עשר שנים מחוץ לעסקי המוזיקה. למה לחזור ולמה דווקא לחזור עם אלבום ילדים?

-בעשר השנים האחרונות אני באמת בחוץ.  בארבע השנים האחרונות אני טיפה בפנים, בעיקר על אש קטנה, כסיידמן של הפקות של אלון לוטרניגר, קצת הופעות, קצת הקלטות, דברים כאלה. האלבום קרה ממש מעצמו. הספר "אף על פיל" הגיע אלינו הביתה, ספר שירים ביידיש שתרגם בני מר, שהוא איש מגניב עד בלי די ויקר, שמתרגם מיידיש בעיקר שירים, לא רק שירי ילדים, והוא עוסק בתרבות יידיש על כל גווניה. אז היו לנו בבית כבר כמה ספרים ואלבומי שירי ילדים, למשל "ילדת טבע" של חווה אלברשטיין שיצא בשנה שעברה. אבל "אף על פיל" תפס אותי ואת תמר, בתי בת החמש, בגלל שזה ספר לילדים בוגרים. זה ספר של שירים כנים, ולא תמיד מאלץ באופן מלאכותי את הילד לשמוח על העולם המדהים שבחוץ, שזה 90% משירי הילדים שמיוצרים. הדוגמא הכי קלאסית לעניין הזה היא "פו הדב": הספר עצמו הוא ספר נונסנס ושנינות מדהים שגם מבוגרים אוהבים, ותראה מה וולט דיסני עשה ממנו- כמה נחמד לפגוש חבר חדש, כמה נעים לשתף, וכל מיני קשקושי עגבניות כאלו...וזה גם כמעט תמיד המסר של שירי ילדים הממסוחרים של היום. אבל ילדים הם יותר אינטיליגנטיים מזה, והם שמחים לקבל משהו שהוא יותר עשיר משירי שמחה וליצנות. למשל שירים על התסכול על זה שלא מבינים אותם לפעמים. בספר "אף על פיל" יש גם שירים כאלה וזה ממש הגניב אותי. רציתי להשיג תקציב כדי להרים את הפרויקט בראש שקט. דרך בני פניתי לבית שלום עליכם בת"א, והבוס שם, פרופ' אברהם נוברשטרן, שהוא גם ראש החוג ללימודי יידיש באוניברסיטה העברית, נדלק די מהר ותמך בפרויקט ושם את הכסף כדי ליצור את האלבום.

אתה מזהה הבדל בין כתיבה יידישאית לבין כתיבה יותר עכשיווית?

-זו שאלה טובה, אני לא מספיק צרכן ולא מספיק מכיר את תרבות היידיש כדי לענות על זה בצורה גורפת, אבל ממה שאני מכיר נראה שהכותבים היידישאיים יותר פסיכים...במובן הטוב של המילה. יש בשירים תמיד משהו יותר חתרני, ובני מר מסכים עם המילה הזו ולכן אני מרשה לעצמי להשתמש בה. גם יידיש זה לא רק עולם אחד: יש את הישיבות, יש את הצעירים הסוציאליסטים הקומוניסטים, ויש את הזרמים שמנסים לשמור את המסורת. אבל יש משהו נורא ערכי שם, ולדעתי התשובה היא כן, אולי בגלל שהתרבות הזו לא חוותה מסחור, כמו היום, שהילד נחשב לקוח והשיר נחשב מוצר ואתה מנסה לחשוב מה נכון ללקוח ומה הוא ירצה. לא, אתה מנסה ליצור אומנות מתוך משהו שמניע אותך.

משהו שמאוד הרשים אותי הוא היכולת שלך, כמישהו שבחר בקריירה לא מוזיקלית וזה לא הדיי ג'וב שלו, להרים פרויקט כזה. איך בעצם הצלחת לשלב את הפרויקט בחיים המקצועיים שלך?

-בכנות, אין פה הרבה שילוב....העובדה על הלחנים הייתה עם כוס תה בלילה, בשבילי זו לא הייתה עבודה אלא ניקוי ראש. זה היה הכרח, הידיים היו צריכות להחזיק את הגיטרה והרגשתי שאני חייב לעשות את זה כמה חודשים כי זה עשה לי טוב, זו הייתה התמכרות והרגשתי שאני צריך את זה. מבחינת העיבודים, שכשאני אומר שהם שלי זה חצי אמת, המוזיקאים שעבדתי איתם כאלה אדירים שהם ישר הבינו את השירים ומה צריך לעשות. למשל אבישי כהן החצוצרן, הזמנו אותו לאולפן והוא ניגן בצורה כל כך טבעית ומהירה וטובה, שבעריכות לא יכולנו להחליט איזו פראזות שלו להוריד! העבודה על העיבודים לא לקחה הרבה זמן. את הרית'ם סקשן לקח להקליט יומיים, עם השירה עבדנו איזה יום וחצי ועם רונה עוד איזה סשן ועוד סשן תיקונים. כשאתה פורס את זה על פני עשרה חודשי עבודה זה באמת לא הרבה. מה שבאמת הצריך ממני משאבים, גם זמן ממש לא מבוטל וגם משאבים כלכליים למרות התמיכה משלום עליכם, היו כל הצדדים ההפקתיים יותר שלא כל כך הייתי חשוף אליהם. ברמה היותר עמוקה של העניין, אני חושב זה סוג של אידאל, לא משנה אם אתה עושה מוזיקה ומדע ספציפית. כל העניין הזה של ההתמרכזות של העולם המערבי, אני לא מתחבר לדבר הזה. מבחינתי כל התפרסות היא טובה, ליפול בין הכסאות זה בעיניי קשקוש, הדברים תורמים אחד לשני. אם אתה קצת שם את המחקר על אש קטנה, עושה כזה פרויקט ואז חוזר למחקר בכוחות מחודשים, אפשר לראות את זה כרווח.

 מימין לשמאל- עומר קליין, רונה קינן, שחר ברבש, אלון לוטרינגר

בוא נדבר על האלבום עצמו, שאפשר לקרוא לו איחוד של "מורה"....

-הוא לא ממש. כשאתה מסכל על השמות בעטיפה אז זה יצא ככה, אבל העבודה הייתה שונה. זו לא מפלצת של שלושה ראשים כמו שהיינו פעם, העבודה באלבום היא שלי. הלחנים יצאו על הגיטרה שיש לי בבית, ואז חשבנו מי יהיו הזמרים והמבצעים המגניבים. הקול שלי לא מגניב בשביל שירי ילדים, זה לא עובד. תמיד אהבתי את איך שעומר שר, וחשבנו שזה מאוד מתאים לילדים. הוא שר לא דרמטי ובלי ויברטו, מאוד שטוח וזה נשמע כאילו חבר שלך שר לך את השיר, הפשטות שבקול שלו זה מה שחשבנו שיתאים. אלון לעומתו מאוד התאים בדמות המספר ב"חתול שהתחלה" למשל, בתור קונטרה לעומר.  לרונה פניתי דרך עומר. למדנו עם רונה בתלמה ילין, שם לא ממש הייתה לנו אינטראקציה אבל ב"מורה" קצת התרועענו. עומר עשה איתה את גרסאת הפסנתר של "שירים ליואל" והוא עשה את ההיכרות ביננו. הקלטנו רית'ם סקשן שזה אני, אלון ויונתן אלבלק, שהוא גיטריסט אדיר שמנגן אצל מרינה מקסימיליאן בלומין וחבר ההרכב leyers, מין ביל פריזל כזה, הוא מין גיטריסט זיקית כזה שמאוד מתאים לעבוד איתו, והוא מאוד דומיננטי באלבום. אחרי הרית'ם סקשן עבדתי בנפרד עם הזמרים וזה באמת יצא בסוף "מורה" כי זה החבר'ה שלי שאני רגיל לעבוד איתם ורגיל למה שהם עושים.

רציתי לשאול איך ניגשת להלחין את השירים. מה שמצא חן בעיניי באלבום הוא שדווקא לא הלכת לכיוון הכביכול מתבקש של הלחנה בסגנון כלייזמרי, מסורתי.

-אז זה היה ממש לא רציונלי. אלון ועומר למשל יודעים להלחין לא רציונלית, ממש כאילו הם חלמו איזה לחן בלילה ואז מנגנים אותו בבוקר. אבל עומר למשל מספר לי שהוא קם בבוקר והולך לעבוד לצורך העניין- הולך מהמטבח לפסנתר וצריך לשבת ולהלחין מוזיקה להצגה, זו הלחנה רציונלית. אז אצלי זה ממש לא היה ככה, זה היה אמוציונלי וזה קלח מעצמו. נכון שהשירים תורגמו מיידיש אבל התחברתי אליהם בתור ישראלי שחי עכשיו. למשל בשיר "אתל" של י"ל פרץ, אני ראיתי את הבת שלי תמר בתור אתל, וגם היא הזדהתה עם הדמות בלי לדעת מה זה יידיש. אז לא היה איזה רצון לשחזר איזו תרבות או משהו כזה, לא היה כאן משהו מכוון, זה היה מאוד בטבעיות.

משהו נוסף שתופס את האוזן בלחנים שלך לאלבום, זה שהם לא ילדותיים.

-כאמור הלחנים יצאו בצורה מאוד טבעית כך שקשה לי לומר שהייתה מחשבה מודעת לגביהם. זה לא שכשהלחנתי את השירים חשבתי שהם צריכים להיות שירי ילדים. יותר מאוחר, בשלב העבודה עם הנגנים, הייתה יותר עבודה על איך השירים צריכים להישמע. אבל זה לא היה כדי לעשות את הדברים בצורה מתיילדת. חד משמעית אני חושב שלא צריכה להיות הנמכה של הזמר או הזמרת למה שאנחנו חושבים שיהיה "גובה נכון" בשביל הילד, כמו לשיר בקול מצחיק . אני חושב שילדים הכי מעריכים שמדברים אליהם בצורה כנה. מצד שני היה רצון מודע לשמור את העיבודים מספיק פשוטים, וגם לא להיכנס למקומות אפלים מדי. כשהיו מקרים כאלה אז העירו לי הנגנים, או אשתי, שיחסית ללא-מוזיקאית היא מאוד מוזיקלית ברמת החוויה. יש למשל שיר אחד בספר שלא נכנס, שנקרא "הסוד", שמספר על ילד שאוסף סולמות ויוצר מהם סולם ארוך גדול, מגיע איתו עד הירח ומצייר לו פנים בלי שמישהו יודע. לי יצא לחן קצת הזוי, מין פנטזיה, אבל כשעומר התחיל לנגן את זה השיר הפך לטראגי ולא הצלחנו להשתחרר מזה בעיבודים אז ויתרנו. יש את השיר "מה עושים", שאמור היה להיות הרבה יותר כאסח עם יותר דיסטורשן.  ובסוף עידנו אותו קצת, זה העיבוד ה"מצונזר". הבת שלי תמר הייתה לגמרי שותפה להלחנה, כשישבתי בבית עם הגיטרה אז יכולתי לראות אותה מגיבה ללחנים, וזה היה משמעותי מאוד כי ידעתי שאני בכיוון הנכון. היו כמה ביקורות על הכיוון הזה, אבל אני חושב שכל דבר שפותח דיון אינטיליגנטי על מה זה בעצם מוזיקה לילדים זה דיון מעניין. האלבום הזה באמת נוטה לבוגר, ואם מישהו חושב שזה נוטה מדי אז אחלה.

משהו שמיוחד באלבום הוא הקונטקסט העכשווי שלו. למשל השיר הפותח, "אני ועצמי" ששרה רונה. בתור מאזין נאיבי, אין כמעט שום דרך להבחין שהשיר נכתב במקור ביידיש- הלחן, העיבוד, ההגשה והתרגום נשמעים לגמרי מכאן ועכשיו.

-זה לא בא מאיזה רצון להחביא את היידיש מתחת לשירים. זה כן מרגש לחשוב שעולם התוכן עצמו זהה, מה שהעסיק ילדים לפני 120 ילדים בוורשה ומה שמעסיק אותם היום זה אותם דברים. מה אני אוהב, מה אני שונא, לשחק עד אבדן חושים, זה אותם דברים וזה אותם ילדים. מתחת לפני השטח זה פשוט לא משתנה. כמו שאמרת בעצמך, השירים כבר לא נשמעים יידישאיים ובאיזה שלב זה כבר היה לי קצת חבל, שהיידיש כל כך נדחק. רצינו להשאיר משהו, איזה שיר או אלמנט שיגיד למאזינים, אפילו בצורה חבויה, שזה עדיין שירים ביידיש. רצינו להכניס את היידישיות דווקא בשיר "הפרפר והזחל" שעומר שר לבד עם הפסנתר. בני לימד איתנו את הפזמון ביידיש ורצינו לשלב בשיר פזמון בעברית ופזמון ביידיש. אבל נכנסנו לאולפן ועומר ניגן את השיר בלייב, בלי טמפו ובלי ערוצים, והוא ניגן ושר את השיר בצורה כל כך עגולה ושלמה, שלא רצינו לסטות מזה. ואז החלטתי לעשות את השיר "אף על פיל", שאני בעצם מקריא, בשתי גרסאות- הגרסה העברית שלי, וגרסאת יידיש שמדקלם בני מר ומיקמתי אותו בסוף האלבום כבונוס טרק, ככה שמי שיחזיק את הדיסק יידע שזה בעצם אלבום של שירי יידיש במקור.

עד כמה אתה מרוצה מהתוצאה הסופית?

מרוצה...התשובה היא מרוצה. אלבום, בניגוד להופעה, זה משהו שמהקצעים אותו ועובדים עליו עד לשלמות כי זה מתועד וזה לנצח. מצד אחד זה נורא מקרין על העבודה המאוד פדנטית באולפן. מצד שני לא רציתי להרוס את הלייביות, וכשיוצאים דברים לא מדויקים באולפן אני מת על זה, זה מזכיר לי שיש מישהו שמנגן את זה בכלל. יש תמיד את המתח בין לדייק בדברים לבין להשאיר אותם כמו שהם. למשל בשריקה בסוף הדואט של עומר ורונה "היער בסתיו", שנורא מזייפת בסוף, כולם אמרו לי "תיישר את זה" ובאמת שזה נורא קל לעשות טכנית, אבל השארתי את זה כי זה עושה לך איזו צביטה בלב. אז חלק מהמקומות האלה השארתי במודע, ואחרי שמיעה מי יודע כמה של האלבום אולי הם לא עובדים.

מכאן עולה לי השאלה לסיום, בעצם מי קהל היעד של האלבום בעינייך.

-התשובה הראשונה היא ילדים. אבל לא ילדים בני שלוש, אלא גן חובה ומעלה. ילדים שכבר מבינים תכנים שהם טיפה מורכבים, או נחשפו לקאנון מוזיקלי. לפי הניסיון המועט שלי עד כה הם מגיבים הכי טוב. התשובה השנייה היא ההורים. ה"כבש השישה עשר" למשל, לא שאני מעז להשוות, הוא כזה אלבום מדהים, אני שומע אותו היום עם תמר או בלעדיה ואני נורא נהנה. מוזיקאים נהדרים, לחנים וטקסטים נהדרים, מה יש לא לאהוב? אין פה התיילדות, יש פה דיבור על ילדים ושל ילדים ובכל זאת השירה היא בצורה בוגרת. וכשגם מבוגרים נהנים מזה, נוצר דבר חדש שהיום כבר לא קיים, שמבוגר וילד צורכים אמנות ביחד, זה לא שהמבוגר שם את זה לילד והולך לשטוף כלים. הלו"ז שלנו כל כך צפוף ובאמת אתה צריך כל הזמן לשטוף כלים ולהחזיק את הילד שיירגע וכו', אז הרגעים המשותפים האלה באמת נדירים ואני חושב שזה חשוב לעודד את זה שהם יקרו.

פעמיים קינן

כמו בסיפור העם ההוא, גם עמוס ישב כל חייו ליד  שלט שכתוב עליו "מועדון ויכוחים" ואמר לחברו "יאללה,  בוא ניכנס, אני נגד."

יהונתן גפן   

החודש מציינים שנתיים למותו של איש האשכולות ואחד האנשים הכי מרתקים ושנויים במחלוקת שאי פעם חיו פה בארץ, עמוס קינן. עמוס קינן הוא בעיקר חידה גדולה, איש שיש עדיין פער עצום בין פועלו הרב תחומי- ספרים, פזמונים, שירים, מחזות, תסריטים, טורים בעיתון, פסלים, האיש פשוט עשה הכל חוץ מבלט קלאסי- לבין האלמוניות היחסית שלו. נראה שכולם יודעים מי זה עמוס קינן, אבל הרבה פחות מה הוא עשה. נראה אתכם נוקבים בשם של ספר אחד בולט שלו. בסופו של דבר, רוב פועלו של קינן עדיין עלום, וגם שנתיים אחרי מותו עדיין מאוד קשה למצוא ספרים שלו בחנויות ספרים, למשל. זה מפתיע- קצת כמו בן דורו, יורם קניוק הגאון, קינן כתב בצורה קשה לעיכול וחדשנית ביותר, וספריו לא זכו מעולם להצלחה גדולה. אבל קניוק עובר בעשור האחרון רנסאנס מדהים ובצדק לחלוטין, והוא הפך לסופר קאנוני, בעוד שהספרים של קינן עדיין מחכים שיגלו אותם.

קינן היה איש קשה מאוד, מלא סתירות וניגודים- האיש שהיה כמעט טרוריסט בלח"י וכמעט הפך למתנקש פוליטי, היה גם פעיל שלום ואקטיביסט בלתי נלאה. שמאלן על גבול הקיצוני שגם תמך במשא ומתן ו-ויתורים וגם אהב בכל נשמתו את ארץ ישראל. קינן רב עם כולם, שנא את כולם, שתה עם כולם. אני מכיר רק שני ספרים של האיש- הדיסוטופיה החריגה "הדרך לעין חרוד" והספר הסמי-אוטוביוגרפי המדהים "ואת והב בסופה", שני ספרים פשוט אדירים שמתארים מין חשבון נפש כואב וישיר ביותר של קינן עם המדינה שעזר להקים בתש"ח ודי התפוצצה לו בפרצוף, ועם השדים שלו עצמו. הספרים האלו כתובים בשפה סופר-ישירה, שפת דיבור יומיומיות של משפטים קצרים, לאקונית, כמעט מינימליסטית, בסגנון הכי לא מתיפייף וכנה שאפשר, ולמרות שהם מאוד קצרים- את שניהם אפשר לגמור בערך בשעתיים- הם כמו בעיטה אדירה בבטן. אם אתם יכולים להשיג אותם- תשיגו. מאז שקינן טלטל אותי בשני הספרים האלו אני מחפש עוד ספרים שלו ביד שנייה במחירים נורמליים ולא כל כך מוצא ( פעם נכנסתי לחנות הספרים הוותיקה "קדמת עדן" ושאלתי את קובי קמין האם ידפיסו מחדש את ספריו של קינן והוא אמר ביובש וברגישות האופיינים לו "אני מתאר לעצמי, עכשיו כשהוא התפגר"). ציפיתי שאחרי מותו פתאום יגלו את ספריו מחדש, אבל השיח שאחרי מותו נסב בעיקר סביב האיש עצמו ולא על ספריו ושיריו. יכול להיות שעבודתו של קינן היא עדיין תפוח אדמה לוהט מדי, בהתחשב בביוגרפיה הקשה של האיש. כולי תקווה שזה עוד יקרה, כי זה באמת מגיע לו. כרגע המצב הוא שנותנים לקינן המון כבוד אבל בפועל ספריו, שיריו ומחזותיו לא באמת זוכים לקהל.

אני חושב שהדבר שקינן הכי הצטיין בו הוא כנות. קינן היה אידיאליסט גדול, כמעט נאיבי, וכשהמדינה שרצה להקים לו "יצאה" כמו שרצה הוא לקח את זה מאוד קשה. הספרים של קינן אמנם עוד לא נכנסו לפנתאון, אבל יש לו כמה שירים, יותר נכון פזמונים, שכן: "אהבה ראשונה" של החלונות הגבוהים או "שיר סתיו" של אריק לביא עולים בראש באופן כמעט מיידי. שיר אחד שבו הכנות והישירות הזו, היכולת בכמה מילים פשוטות אך טעונות להעביר את המסר באופן שלא משתמע לשתי פנים, הוא השיר הנהדר "פתחי לי את הדלת" של אחרית הימים, להקתו של זוהר לוי שכתבתי עליו קצת בערב ההוקרה ל"מלכת האמבטיה". השיר הזה מופיע באלבום היחיד של אחרית הימים, אחד האלבומים העבריים הכי טובים אי פעם, וזוהר לוי אמר עליו:

"המילים של 'פתחי לי את הדלת' זה הכי עמוס קינן שיש. עמוס שתה הרבה, וזה שיר על מישהו ששותה הרבה. בהתחלה הביא לי את הטקסט הזה בני אמדורסקי, שאלחין אותו בשביל הדודאים, ואז לקחתי אותו לאחרית הימים. זה לא התאים להם, לדודאים. זה השיר שלי". 

מותו של קינן לא בא במפתיע- קינן מת מאלצהיימר מתמשך שסבל ממנו כמה שנים. למזלו, הוא לא איש התרבות היחיד במשפחה- אשתו נורית גרץ, סופרת ומצרה לספרות וקולנוע, כתבה את הספר "על דעת עצמו", מין תמהיל מוזר ומרתק בין ביוגרפיה לפיקציה, שמתאר את חייו המתוסבכים והמסוכסכים של קינן עד שפגש את נורית; ובמקביל, רונה קינן האחת והיחידה, בתו הצעירה ואחת הזמרות האהובות עליי בארץ, יצרה את "שירים ליואל", גם הוא סוג של ביוגרפיה פיקטיבית שמהלכת בין עובדות חיים ברורות להמצאה. העובדה שהספר והדיסק יצאו בהפרש מאוד קטן זה מזה וממותו של עמוס יוצרים אפקט מאוד מטלטל, כשהאלבום, הספר והאיש עצמו משקפים ומכילים זה את זה.

אני מאוד אוהב את רונה. בשבילי זה די קל- היא מוכשרת באופן כמעט בלתי חוקי, ובשבילי כל מה שהיא עושה הוא מעולה- שירה, הלחנה, כתיבה ונגינה. אבל לאנשים אחרים, מסתבר, קצת יותר קשה איתה, ולא מאותם סיבות שהיה קשה עם עמוס. בניגוד לכתיבה המתריסה אך היצרית של עמוס, רונה כותבת בסגנון מאוד לא מקובל בארץ- רהוט, שקול, אינטליגנטי, מאופק וקצת קר. וזה קשה להרבה אנשים. בימים אלו היא הוציאה דיסק חדש, "המראות ונחיתות" שמו; לא שמעתי אותו אבל כבר יצא לי לקרוא כמה ביקורות ולהתעצבן. מוקדם מאוד בקריירה של רונה, שהתחילה בגיל 17 עם ערן צור, היא סומנה כ"הבטחה גדולה  הבאה" ע"י עיתונות הרוק בארץ, ומאז היא אמנם הקליטה 4 אלבומים אך אף אחד מהם לא "קיים את ההבטחה" ו"סיפק את הסחורה", וגם הפעם הוכרז כי "ההבטחה לא קוימה". ואני שואל, למה? האם רונה הבטיחה פעם משהו למישהו, האם היא התחייבה למשהו מסוים? זה ממש כאילו חלק מהמבקרים מנסים להתאכזב בכוח. עד עכשיו, לרונה יש קריירה מאוד מגוונת ומרתקת, ובסופו של דבר- זו רונה היוצרת, זה האמן וזה הבנאדם, קבלו את זה כבר ותפסיקו להיאחז בהבטחות שהבטחתם לעצמכם.

 "שירים ליואל" היה אלבומה השלישי והטוב ביותר עד היום; זהו אלבום קונספט כאמור, כלומר זה למעשה מחזור שירים שכל אחד מהם הוא בעצם פרק בסיפור חייו של בן דמותו של עמוס, יואל (רונה אמרה איפשהוא שהשם יואל הוא מחווה לסופר יואל הופמן. מגניב!). לא עושים הרבה אלבומים כאלה בארץ; וגם לא עושים הרבה אלבומים כל כך מדויקים ומרגשים. קצת כמו הספר של אימה, רונה מתבוננת בחיי מלאים האורעים של אביה- דרך הילדות לצד אב לא מתפקד ופגוע נפשית (מכיוון שעמוס היה אלכוהוליסט גדול אני מניח שזה נכון גם לגבי רונה עצמה), ימי הלח"י הסוערים ומלאי האידיאולוגיה, מלחמת תש"ח העקובה מדם והטראומה של הטבח בדיר יאסין,הבדידות הגדולה בבגרות, הדעיכה ואבדן הזיכרון וההגיון כתוצאה ממחלת האלצהיימר וחוזר חלילה. רונה עצמה, כמו נורית, מתבוננת בעיקר מהצד, לא שותפה להתרחשות ולמעשה דמותה כמספרת של הדיסק מבליחה רק לרגע קצר אך מרגש מאוד; גם זה לא בדיוק תואם את מה שהמבקרים ציפו שתעשה- אלבום דרמטי ומשתפך שמתאר יחסי אב-בת קשים. שוב, רונה בוחרת בגישה המאופקת שכל כך מאפיינת אותה: רונה רוצה לדבר על אבא שלה, לא על עצמה. זהו אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בארץ בשנים האחרונות, ואני מנבא לרונה קריירה ארוכה ועשירה.

ועשו לעצמכם טובה; קראו ספר של עמוס קינן. 

קישורים:
ראיון מצולם עם קינן מתוך האתר המצוין של חינוכית 23