ג'אז בצבע ארגמן

קינג קרימזון הייתה הזדמנות בלתי הוגנת עבור המוזיקאים יוצאי הדופן האלה.

-רוברט פריפ, 1998

קישור קלוש, רופף  וסופר-אסוציאטיבי בין פוסטים בעוד 3,2,1:

בדיוק לפני שבועיים, אחרי שחפרתי ודשתי וחקרתי והפכתי כל אבן בכל הקשור לסוואנס, הם הופיעו בארץ. ואיזו הופעה זו הייתה. בחישוב זריז הקדשתי בבלוג הזה באזור ה-8000 מילה ללהקה (פלוס תוכנית רדיו בקול הקמפוס עם ברק הלר חיון החיוני) ואני חש שעוד מילה אחת שאוסיף כבר תהפוך את הבלוג הזה לבלוג סוואנס רשמי. על ההופעה הזו, שהמח שלי עדיין מצולק ממנה, אפשר לקרוא במקומות אחרים (כאן וכאן וכאן וכאן), אבל הנה אני אשתמש בה כנקודת יציאה לפוסט הנוכחי. מייקל ג'ירה מנהל אחלה של דף פייסבוק, עם הרבה לינקים לדברים שהוא אוהב (למשל, קטעי וידאו של אמן המיצג כריס ברדן זוחל עירום על כביש אספלט מלא בזכוכיות) וגם הרבה מוזיקה. וממש ביום ההופעה הוא נתן לינק לשיר Formentera lady של קינג קרימזון, שפותח את האלבום Islands. אני כבר המון המון זמן רוצה לכתוב על התקופה הקצרצרה הזו של קרימזון ועל ההרכב קצר החיים והמיוחד של השנים 1971-1972, אבל לא הגעתי לזה. לא הפתיע אותי שג'ירה יאהב את קרימזון, אבל לא צפיתי את זה שג'ירה יבחר דווקא את הקטע הזה, שיר נפלא אמנם (נגיע אליו) אבל לא הדבר הראשון שעולה לראש כשמדמיינים את המוזיקה של קינג קרימזון, וזה הגניב אותי מספיק כדי לשנס מותניים וסופסוף לכתוב על ההרכב והתקופה. אז תודה מייקל, ואני נשבע לא לכתוב יותר על סוואנס בבלוג. כלומר, עד האלבום או ההופעה הבאים.

קינג קרימזון היא יותר מלהקה: זה תת-יקום מקביל או מימד עצמאי לחלוטין, משהו בין עולם הדיסק הפראצ'טי למיתולוגיה הלאבקראפטיאנית, כשהאל האפל רוברט פריפ, הקאת'ולו או הזאוס או המטטרון של קינג קרימזון, הוא היסוד היציב היחיד שם, ברמות שונות של פסיכוזה או שליטה. זו להקה שתמיד משתנה ותמיד באופן הכי לא צפוי: ממספר חברי הלהקה שעברו שם עם השנים אפשר להרכיב שושלת אדמו"רים, וחוץ מטראנס נצחונות אייל-ברקני היא כבר נגנה בערך כל סגנון מוזיקלי שניתן לדמיין ועוד כמה שאי אפשר. הם נגנו פרוג ומטאל ופולק וג'אז ואלתור חופשי ואלקטרוני ואמביינט וקלאסימודרני ומה לא. אפשר לדמות את הלהקה לפראקטל אדיר מימדים שתמיד מכיל את עצמו ותמיד דומה לעצמו ובעל מספר אי-רציונלי ואי-הגיוני של מימדים, כי לא משנה מי ניגן מה ומי ואיפה, בסופו של דבר, כמו שפריפ תמיד אמר, קינג קרימזון היא "דרך לעשות דברים". לעשות אותם מעוות, מוזר, חריג, חדשני ושואף קדימה.

הלהקה-פראקטל כאמור עברה אינספור מוטציות והתפתחויות בקצב מטאורי-כאוטי לצד תקופות ארוכות של הפסקה וקיפאון, כשהרכבים נשברים ומתפרקים לתתי ותתי-תתי הרכבים שמנגנים תתי-תתי-תתי ז'אנרים וכו'. למשל, את התקופה הראשונה של הלהקה (אני אמנע מלקרוא לה קלאסית כי זה ממש תלוי את מי שואלים), בין 1969-1974, אפשר בגדול לחלק לשתי תת-תקופות, תקופת 69-72 (עם התמלילן\ תאורן\ נגן סינטיסייזר\ מנהיג משנה\ מה הוא עושה שם בעצם, פיטר סינפילד) ותקופת 72-74 (בלעדיו), ואת 69-72 אפשר לפצל לשלוש תת-תת-תקופות שונות....אז אנחנו היום נעסוק בהרכב של קינג קרימזון מתחילת 1971 ועד אמצע 1972, ההרכב שהקליט את האלבום Islands (אם כי, כמו שתראו, זה דווקא לא ההישג המרכזי שלו).

היסטוריה בשתי פסקאות: הלהקה פרצה עם אחד האלבומים המפורסמים בתולדות הרוק, In the court of the crimson king ב-1969. ההרכב הקלאסי ההוא, עם גרג לייק איש אמרסון לייק אנד פאלמר כזמר ראשי, עשה בגדול טור הופעות אחד והתפרק. פריפ וסינפילד יצרו אלבום נוסף תחת השם קינג קרימזון, In the wake of Poseidon ב-1970, אבל זה היה רק קולקטיב של נגני אולפן ונגנים עם רגל מחוץ ההרכב. מאוחר יותר פריפ וסינפילד הצליחו לגבש הרכב להופעות, שהקליט את האלבום המעולה Lizard, אבל ההרכב התפרק מיד עם סיום ההקלטות ולא עלה על במה אפילו פעם אחת. בתחילת 1971 הם מגייסים את הנשפן המצטיין במיוחד מל קולינס, לדעתי הנשפן הטוב ביותר ברוק המתקדם הבריטי, ואת המתופף איאן וואלאס. שני נגנים מבריקים ובעלי אוריינטציה ג'אזית מובהקת (זאת בניגוד לפריפ הקלאסיקן בדם, שאף פעם לא באמת הסתדר לא עם ג'אז ולא עם בלוז; לקח לו כמה שנים להבין את זה). הם מצאו זמר אלמוני יחסית בשם בוז (Boz) בורל, וברגע האחרון נתקעו בלי באסיסט. בוז ידע לנגן קצת גיטרה, ומכיוון שפריפ השתוקק לחזור להופיע אחרי שנתיים של יובש הוא החליט לפתוח מחנה אימונים (שלא לומר טירונות) ולימד את בוז באס במשך כמה שבועות. בוז היה נגן באס סביר בהחלט, ויותר חשוב- עד היום לדעתי הוא הזמר הטוב ביותר שהיה ללהקה בכל הזמנים.

קצת לוחות זמנים- ההרכב מתגבש בתחילת 1971, ובאפריל, אחרי כמה הופעות בפרנקפורט, מתחיל טור אנגלי שאחריו מגיע טור אמריקאי, שניהם מוצלחים למדי. פריפ וסינפילד כבר היו בארה"ב עם הגלגול הקודם של ההרכב, אבל לשלושת הצעירים שבהרכב זו הייתה הפעם הראשונה בארה"ב- והם חגגו כמו תלמידי קולג' פרועים (ואפשר לשמוע מהקלטות הלייב שהם ממש מרגישים כמו ילדים שסנטה הביא להם שק של ממתקים)- סקס סמים ועוד קצת סקס וסמים. את פריפ זה חירפן- מצד אחד הוא התנכר להם, ומצד שני גם יחסיו עם סינפילד הידרדרו והוא מצא את עצמו מבודד בתוך הלהקה שהוא עצמו מנהיג. בסתיו 1971 הם חוזרים כדי להקליט את Islands. בשלב הזה, קולינס וואלאס ובוז כבר מרגישים מספיק "גדולים" כדי להתעקש על שילוב חומרים מקוריים בתוך הרפרטואר, ופריפ הקונטרול פריק בדיקטטוריות האופייינית לו מסרב למה שהוא רואה כ"ניסיון פוטש". בשלב הזה מחליטים כבר לפרק את החבילה אבל ההנהלה הערמומית של הלהקה (שרימתה את פריפ שנים, מה שהוביל לעינויי דין על תמלוגים וכו' שנמשכו כמה עשורים טובים) הודיעה להם שהם מחויבים חוזית לסיבוב נוסף בארה"ב. הסיבוב הזה היה מוצלח וצעירי הלהקה כבר פינטזו על המשך בלהקה, אבל בסוף הטור פריפ הודיע שזה נגמר. סינפילד עזב, פריפ חזר לאנגליה בלעדיהם- הם נשארו שם להקים הרכב משל עצמם, בעוד פריפ כבר מבשל את הגלגול הבא של קרימזון, עם ביל ברופורד ושות'.

אז מה עושה את ההרכב הזה מיוחד ומעניין כל כך- קודם כל התוכן, המוזיקה. זה ההרכב הכי ג'אזי של הלהקה אי פעם, כל כך ג'אזי עד שבמשך קרוב לארבעים שנה אחריו פריפ לא שילב כלי נשיפה בקינג קרימזון. פריפ אמנם כמו תמיד הוא האיש עם המילה האחרונה, אבל הוא דווקא לא מצא את עצמו כל כך בהרכב הזה- האנשים הבולטים כאן הם קולינס בנגינה פרועה שמאוד מושפעת מפרעה סנדרס (בעיקר הוא מרשים על סקסופון הבאריטון האימתני), ואיאן וואלאס שקיבל בכל הופעה סולו תופים מכובד ביותר. בוז מצידו הצטיין בעיקר בשירה בלוזית בקטעים הרועשים. פריפ איכשהו מצא את עצמו בצל חברי הלהקה שלו, אם כי הוא שינה משמעותית את סגנון הנגינה שלו מהאלבומים הקודמים ואפשר לשמוע בהופעות את הצליל שהוא ינגן בהרכב הבא של הלהקה, אולי ההרכב המהולל ביותר שלה. מעבר לתוכן, הוויב של ההרכב מאוד שונה- קרימזון תמיד הייתה להקה מאוד "רצינית", עם מוזיקה מאוד כבדה ואפלה, כשפריפ יושב לו כמו נזיר על שרפרף בלי תאורה. כששומעים הקלטות לייב של ההרכב מגלים רוח שונה מאוד- הם ממש נהנים לנגן ויש צחוקים ואווירה טובה על הבמה, אפילו של פריפ קשישא.

סיבה שנייה לעניין שיש לי בהרכב היא אהדתי ואהבתי הרבה לאנדרדוגים וגיבורים לא מושרים. ההרכב הזה הקליט אלבום אולפן שלא עשה הרבה רושם ואלבום לייב רשמי אחד שעשה רושם מאוד שלילי, והוא שנים עמד בצל הגלגולים המהוללים האחרים של הלהקה. בסוף הניינטיז פריפ התחיל להוציא סדרת אלבומי לייב מכל התקופות של הלהקה בשם The king crimson collector’s club (יש לפחות ארבעים אלבומים כאלה), ופתאום פריפ שמע הקלטות ישנות של ההרכב לייב וגילה שמדובר בהרכב מצוין, ואכן בסדרת האספנים יש לפחות שבעה אלבומי לייב של ההרכב. ורק כששומעים וחופרים בהקלטות האלו מגלים כמה טובים הם היו. וכך, באיחור של שלושים שנה, מעריצי קינג קרימזון גילו את ההרכב.

יש שלושת מאות מליון, שישים ותשע אלף, שש מאות ושבעים ושניים ושני שלישים של בוטלגי אספנים של ההרכב הזה....

-איאן וואלאס, מתוך הליינר נוטס לאלבום ה-Collector’s  - Live in Brighton 1971

נתחיל דווקא מהאלבום שההרכב הזה הוציא, Island. זה אלבום שתמיד מאוד אהבתי, בגלל הסאונד החם שלו ובגלל הקטעים היותר שקטים-אקוסטיים-פולקים שלו, בעיקר הקטע הפותח והסוגר. בראשון, Formentera lady, הלהקה בונה בהתמדה ובשקט עולם צלילים צבעוני מאוד עם הרבה דגש על מרקם- חליל, כלי הקשה, קונטרבאס, מיתרים, אפילו זמרת סופראן- עם וייב פסיכדלי-הינדי אופייני לתקופה, שמתפתח לכדי ג'אם מנטרה (שבהופעות הפך לממש קטע Fאנקי), ואם אינני טועה זו הפעם האחרונה שפריפ אי פעם הקליט גיטרה אקוסטית. שיר הנושא שמסיים את האלבום, אחד הקטעים הכי יפים ומיוחדים שקרימזון עשתה בכלל, הוא מעין המנון שקט ויפהפה שמתבסס על הרמוניום (שוב, השפעה הודית) והמלוטרון שפריפ מנגן, חליל באס שמנגן קולינס הפסנתר של קית' טיפט הג'אזיסט שמתארח קבוע באלבומים של קרימזון, והקורנט של מארק צ'ריג (עוד אורח וחבר בלהקה של טיפט). לעומת זאת, גרסאות האולפן של רוב הקטעים, בעיקר של The letters ו-Ladies of the road, מחווירות לעומת הביצועים החיים, ולא לשכוח את אולי הקטע הכי תמוה של קינג קרימזון אי פעם, Prelude- song of the gulls, שהוא למעשה קטע לאבוב בליווי מיתרים שנשמע כמו תרגיל קומפוזיציה בשנה א' באקדמיה למוסיקה (ובאופן די משעשע, אף נגן בקינג קרימזון לא משתתף בו!). כך שהאלבום הוא אמנם מאוד יפה ויש לי פינה חמה אליו, אבל ביחס לסטנדרט המאוד מאוד גבוה של שאר האלבומים שההרכב הוציא עד 1974, הוא בלי ספק הכי פחות טוב בין אלבומי האולפן שלהם עד אז.

בין לבין הלהקה מוציאה אלבום לייב שהוא למעשה אלבום הלייב הרשמי הראשון שלהם, Earthbound שהוקלט בטור האמריקאי. החומרים ב-Earthbound  לא רעים בכלל, אבל זה אלבום תמוה ביותר ואחת ההחלטות הגרועות ביותר שהלהקה עשתה אי פעם- בגלל שזה למעשה מעין בוטלג רשמי עם איכות בוטלג. הביקורות קטלו את האלבום בגלל האיכות הגרועה שלו, ופריפ נלחם שנים בחברת ההקלטות EG כדי למחוק אותו מהקטלוג. בגדול הוא הוציא להרכב מוניטין רע, אבל אחרי העניין המחודש בהרכב בתחילת שנות האלפיים הוא חזר מהמתים עם גרסאת 30 שנה בסאונד משופר במקצת.

אבל ההרכב יוצא הכי הכי טוב, ובפער ניכר, בסדרת ה-collectors club. למעשה זה כמעט פשע איך הרכב טוב כל כך זכה לייצוג חלש כל כך. קודם כל, מבחינת סט ליסט יש כאן כמובן ייצוג כמעט לכל האלבום Islands אבל גם שלושת האלבומים הקודמים זוכים לביצועים ובעיקר מעניינים הביצועים לשירים משני האלבומים הקודמים שמבוצעים בלייב למעשה לראשונה (בעיקר מרתק הביצוע האיטי, הכבד והמרסק לשיר Cirkus מתוך Lizard, שנשמע כמו משהו שג'ירה היה נורא אוהב). ההופעות מאוד דומות זו לזו והסטליסט יחסית קבוע. הלהקה גם מנגנת עם המון אש (הביצועים ל-21^st century schizoid man הקלאסי ולאחיו התאום Pictures of a city מרשימים במיוחד, ובוז שר בהם ממש נפלא), מל קולינס מפוצץ את האוזניים עם סולואים שנוגעים באוונגרד, איאן וואלאס עושה אלווין ג'ונס ממש טוב, ופיטר סינפילד מכניס את הסינטיסייזר שלו ברגעים הנכונים (סאונד של גלים לתוך האינסטרומנטל Sailor’s tale, או עיוות של קולו של בוז ב-21^st century). בין לבין יש גם את האלתור הקבוצתי Groon שלא מופיע בשום אלבום אולפן של הלהקה ומכיל סולו ארוך של וואלאס, ואת הקטע Mars של המלחין גוסטאב הולסט- סימפוניית מלוטרונים רועשת שנוגנה גם ע"י ההרכב הקודם ולא בוצעה יותר אחרי ההרכב הזה. כאמור, כמו שוואלאס אומר בציטוט, יש כמות אדירה של אלבומי הופעה של ההרכב, ופריפ עשה לנו טובה כשקיבץ את המיטב של אלבומי ההופעה האלה באלבום הכפול Ladies of the road שאני ממליץ עליו בהחלט בהחלט.

לסיום, שתי אנקדוטות על ההרכב בראי ההיסטוריה הקרימזונית. איאן וואלאס, כאמור נגן עם אוריינטציית ג'אז ברורה, הקים ב-2005 את ההרכב Crimson jazz trio שמוקדש כולו לביצועי ג'אז של שירים מהרפרטואר הפראקטלי של קרימזון מכל המינים, הצבעים והשנים. ההרכב שמכיל את וואלאס עם פסנתרן ובאסיסט הוציא שני אלבומים מצוינים, כשבשני מתארח מל קולינס. למרבה הצער אלו היו מכות התוף האחרונות של וואלאס- הוא נפטר ב-2007.  גם וואלאס וגם מל קולינס נגנו בענף פראקטלי אחר של קינג קרימזון, ה-21^st century schizoid band  שהיא למעשה אסופת פליטי קינג קרימזון מנגנים קינג קרימזון ללא רוברט פריפ. ולסיום-  אחרי בערך 35 שנה של נתק (שבמהלכם היה נגן אולפן מבוקש, למשל אצל רוג'ר ווטרס), מצא קולינס את עצמו מנגן עם פריפ שוב באחד מתתי תתי תתי תתי ההרכבים של קרימזון באלבום שיצא לפני כחמש שנים בשם Scarcity of miracles, והיום הוא חזר לתפקד כחבר בהרכב הנוכחי של הלהקה (שכולל בין השאר שלושה מתופפים), יותר מארבעים שנה אחרי! רק בתוך המבוך הבלתי סביר שנקרא קינג קרימזון דבר כזה יכול לקרות. ועוד משהו- בטור 2015 של קינג קרימזון, עם מל קולינס, יש נוכחות יפה לרפרטואר של קינג קרימזון 1971-1972 (וזה מלהקה שלרוב לא מבצעת חומרים ישנים). אגב, בין שלושת מתופפי קינג קרימזון יש אחד, ביל רייפלין. אותו ביל רייפלין הוא החבר הסודי בסוואנס, שזכה לכינוי Honorary Swan,  שמשתתף בכל אלבומי האולפן שלהם אך לא בהופעות החיות...

יערות, סוסים, סופות

לאחרונה, נתקלתי בדוקומנטרי על אחת הלהקות האהובות עליי ביותר, להקה שביליתי חלק גדול מתקופת התיכון-צבא בהאזנה אדוקה לאלבומיה, ג'תרו טאל. הדוקומנטרי נקרא Their full authorized story ובו מגוללים חברי ג'תרו טאל לדורותיהם (ויש הרבה כאלה) את סיפור הלהקה. מה שמאוד מרשים בדוקומנטרי הזה הוא הכנות שבה מכבסים חברי הלהקה את הכביסה המלוכלכת, מה שיוצר את האווירה של פגש מחזור שמשתבש, כשבעיקר איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה הבלתי מעורער, חוטף הרבה אש (ובאופן ביזארי, ברבות השנים אנדרסון נעשה דומה לגיבור Breaking Bad וולטר וויט). בכל מקרה, הדוקומנטרי המומלץ הזה גרם לי גל נוסטלגיה גדול וחזרתי למשך משהו כמו שבועיים לשמוע ברציפות את כל אלבומי הלהקה שיש לי וגם לשמוע עוד כמה שלא שמעתי קודם, בעיקר הופעות חיות. גוף העבודה של הלהקה בשנים 1968-1979 הוא מפיל לסת. שנה אחרי שנה, אלבום אחרי אלבום, ניצחון אחרי ניצחון. כמו שכבר כתבתי כאן, במשך עשור הלהקה הזו הייתה אימפריה מרשימה, ואיאן אנדרסון הנהיג וניווט אותה כמו קונקיסטדור, כמו אלכסנדר מוקדון. כמה כישרון, כמה ברק. הוא כמובן לא עשה את זה לבד, שכן הלהקה תמיד התהדרה בנגנים אדירים. רציתי למקד את המבט על התקופה הגדולה האחרונה שלה הלהקה, 1977-1979, שנים בהן הוציאה טרילוגיית אלבומי אולפן ואלבום לייב אחד, תקופה שידועה כתקופת הפולק-רוק של הלהקה.

הלהקה פרצה כלהקת בלוז ב-1968, ומאז הלכה וגיבשה את עצמה עד 1975 כלהקת רוק מתקדם שמשלבת בלוז, ג'אז, פולק ורוק יחסית כבד בחסות הדיסטורשנים של גיטריסט הלהקה, מארטין באר. היום זה ייראה מוזר, אבל בתחילת שנות השבעים להקות רוק מתקדם, שניגנו גם שירים בני 20 דקות ויותר, היו להקות מאוד מצליחות מבחינה מסחרית. וג'תרו טאל הייתה אחת המצליחות שבהן, היא פיצצה אולמות לא רק באנגליה, אלא גם בארה"ב, יפאן ואירופה. כל זה השתנה ב-1976,  שנת מפנה במוזיקת הרוק הבריטית, כשהפאנק, תנועת הנגד האולטימטיבית, מתחיל לפרוח. הקאפיטליזם התאצ'ריסטי עומד במרכז הזעם הציבורי, ולהקות הרוק המתקדם מועלות על המוקד ומוקעות הן ע"י הקהל והן ע"י המבקרים בשל מופעיהן הראוותנים והפומפוזיות של החומרים. אנדרסון זיהה את הלך הרוח הזה בזמן, וג'תרו טאל הוציאו את האלבום Too old to rocknroll, too young to die שתיאר את קורותיו של זמר רוק מזדקן, והתאפיין בהרבה פחות פומפוזיות, במוזיקה down to earth ובשירים לא ארוכים. האלבום הזה נחשב אלבום מעבר בין תקופת הרוק המתקדם של הלהקה לתקופת הפולק, והוא אולי אלבומם החלש ביותר משנות השבעים. לאחריו, אנדרסון עבר לגור באזור כפרי באנגליה, מה שנתן לו השראה להעמיק בכפריות ובפולקלור הבריטי. המעורבות של אנדרסון עם מוזיקאים מהפולק הבריטי, כמו להקת Steely span שאנדרסון הפיק לה אלבום, גם היא התוותה לו את הדרך; הנה כי כן, אנדרסון החליט להמציא את הלהקה מחדש כלהקת פולק-רוק; בזמן שלהקות רוק מתקדם אחרות עדיין התבוססו באותה ביצה ישנה של קטעים ארוכים ומורכבים לעייפה, אנדרסון הצליח לרענן את הלהקה ולהישאר רלוונטי.

ב-1977, הצליח אנדרסון לייצב את אחד ההרכבים החזקים ביותר של הלהקה אי פעם: יד ימינו (עד לריב מכוער ב-2008) הגיטריסט מארטין באר, המתופף בארי בארלו (שאימץ לעצמו את השם הפרטי "בארימור" כבדיחה מגוחכת, וזה תפס)  שהיה כנראה המתופף הטוב ביותר של הלהקה אי פעם, הבאסיסט הצעיר והנמרץ ג'ון גלאסקוק, ושני קלידנים- ג'ון אוון שלמעשה הקים ביחד עם אנדרסון את הלהקה, ודיוויד פאלמר שגם עשה ללהקה את העיבודים התזמורתיים באלבומים (וברבות הימים עשה ניתוח לשינוי מין והפך לדי פאלמר).  זו הייתה מכונה משומנת להפליא, שלמעט גלאסקוק כולם ניגנו עם אנדרסון בצורה זו או אחרת בערך כעשור.

בעיניי, המוזיקה של הלהקה בשנים 1977-1979 משקפת בצורה הכי מזוקקת את המושג פולק-רוק. כשמדברים על ג'תרו טאל, האסוציאציה הראשונה שעולה לראשון היא החליל של אנדרסון. אבל למעשה, כל המוזיקה של הלהקה מושתתת על גיטרות, ובעיקר, הדיאלוג בין הגיטרה האקוסטית של אנדרסון מחד, לחשמלית של מארטין באר מאידך. אנשים לפעמים שוכחים את זה, או לא שמים לב, אבל אנדרסון הוא במקור גיטריסט, וכישוריו בגיטרה אקוסטית ולפעמים קלאסית עולים בעיניי אפילו על כישוריו כחלילן. לצד האקוסטית שלו, מארטין באר הוא אחד הגיטריסטים החשמליים הכי פחות מוערכים בתולדות הרוק. באר בקלות יכול היה להשתלב אחת מלהקות ההבי מטאל של התקופה, וקשה להפריז עד כמה הסאונד שלו חשוב לתמהיל הצליל של ג'תרו טאל. כך שהבסיס של ג'תרו טאל ניתן לצמצום לכדי השילוב, או המתח, בין שני הגיטריסטים האלו, כשכל השאר- הקלידים המרובים, התיפוף של בארלו, החליל- נבנה על גביהם. כך שאנדרסון מביא את הפולק, ובאר את הרוק. ובשלושת האלבומים של 1977-1979 האיזון בינהם שוכלל לכדי שלמות. עוד נקודה חשובה היא, שבהרכב הזה של ג'תרו טאל אנדרסון חתום על 99% מהשירים, כמו תמיד, אבל הייתה כאן גם תרומה מאוד נכבדת של חומרים של חברי הלהקה, בעיקר דיוויד פאלמר ומארטין באר.

האלבומים והשירים של 1977-1979 מתאפיינים גם בקו מאוד מסוים של האדם מול הטבע, ואפשר לראות בהם התקדמות רעיונית, מהטוב אל הרע. באלבום הראשון, Songs from the woods, אנדרסון משבח ומהלל, אם לא סוגד לחיי הכפר והטבע, את השדות והיערות והמדשאות של בריטניה הגדולה, ואת המיסטיקה והפולקלור הנלווים אל הטבע הבריטי הזה. באלבום השני, Heavy Horses, אנדרסון כבר מאמץ טון יותר כבד וקודר, שבו הוא מצד אחד מתרפק על עולם הטבע הזה, ומצד שני מבכה את הידחקותו של הטבע על חשבון המודרנה, החיים המערביים המתועשים שרומסים כל פינה וחלקה טובה. ובאלבום השלישי, Stormwatch, אולי האלבום הקודר ביותר של הלהקה משנות השבעים וגם האלבום שסיים למעשה את שנות התהילה הגדולות של הלהקה (לפחות בעיניי), אנדרסון כבר נכנס לעמדת הנביא המטיף בשערי העיר, יורק נבואות זעם על עוולות האדם המודרני ביחסו לטבע.

האלבום הראשון שפותח את העידן הקצר אך פרודוקטיבי הזה הוא Songs from the wood מ-1977. זהו אחד האלבומים הפופולאריים ביותר של הלהקה עד היום, והוא מתאפיין בעליזות ובשמחת חיים שמנוגדת לקו הציני ששלט באלבומי ג'תרו טאל עד אז. האהבה שאנדרסון מפגין לטבע, לירוק הבריטי, היא כמעט נאיבית. בשיר הנושא הפופולרי שהוא דוגמא מושלמת לאיך אפשר לכתוב קטע מורכב ביותר מבחינה מוזיקלית בלי להיקלע לקלישאות רוק מתקדם שנמאסו על הקהל כל כך, אנדרסון מזמין אותנו לשמוע אותו שר שירים מהיער, לראות את הגנים פורחים, לרפא את פצעי חיי היומיום, ולחיות בצורה בריאה יותר. בין לבין, אנו מתחברים לפולקלור הבריטי הקדום, דרך יצורים מיתולוגיים (בשיר “Jack-in-the-green” שבו אנדרסון מנגן, באופן חריג, בכל הכלים), חגים פגאניים כמו יום השיוויון שבו היום והלילה שווים באורכם (“Ring out, solstice bells”) וחג ה-may day (“Cup of wonder”), ואפילו משגלים בשדות הפתוחים (“Hunting girl”). לאלבום כולו יש מין סאונד מנצנץ ומבריק כזה, מלא פעמונים, מצילות, כלי הקשה והעוגב הנייד של דיוויד פאלמר. אולי השיר הכי מייצג את הסאונד החדש של ג'תרו טאל הוא הקטע הארוך באלבום, “Pibroch” שמתחיל בנגינת סולו של מארטין באר, שכמו זרקור שולח אלומות של צלילים ארוכים ומחשמלים לפני שהלהקה כולה נכנסת.

האלבום Heavy Horses מ-1978 הוא אופרה אחרת. זה אלבום לא כל כך קל לעיכול, שלקח לי כמה שנים טובות להעריך אותו כהלכה, ואני חושב שבמבחן הזמן הוא אחד מאלבומי ג'תרו טאל שהזדקנו הכי יפה. הברק והקסם שאפיין את האלבום הקודם, והנטורליזם הנאיבי של אנדרסון, מתחלפים בהפקה הרבה יותר "אולפנית" ובטון מפוכח יותר, פחות אופטימיסטי. אם את האלבום הקודם הקדיש אנדרסון לטבע הדומם, את האלבום הזה הוא מקדיש לבעלי חיים. השירים עוסקים ברובם בחיות שונות- חתולים, עכברים , עשים (!) ובעיקר- סוסי עבודה, שבשיר הנושא (הטרחני במקצת) אנדרסון מקונן על היעלמותם מהחקלאות הבריטית, לטובת מכשור תעשייתי כבד. לפעמים, כמו בשיר “The mouse police never sleeps” שפותח את האלבום בסערה וטורף את המאזין, אנדרסון משתמש בחיות כמטאפורה אנושית (במקרה הזה לג'ונגל האנושי שבו אדם לאדם זאב), ולפעמים כמו בשיר הקטן והנפלא “one brown mouse” אנדרסון מזדהה עם החיות באופן מילולי. מה שבעיקר בולט באלבום מבחינה מוזיקלית הוא הקול של אנדרסון, שבאופן שעוד לא נשמע לפני האלבום הזה הוא צרוד ודי זועם. זה מתבטא בעיקר בשיר הכי טוב באלבום, ואחד השירים הכי לא שגרתיים של הלהקה, “No lullaby”, שגם הוא דן בסכנות האורבות לאדם בחברה המודרנית. אלבום מורכב, חכם, שלא עושה הנחות וקל לפטור אותו כלא מתקשר, אבל שווה את המאמץ. 

סיבובי ההופעות של שני האלבומים האלו היו מהמצליחים ביותר בהיסטוריה של הלהקה, עד כדי כך שהוחלט להקליט את סיבוב ההופעות של Heavy Horses  ולהוציא את ההקלטה כאלבום הלייב הרשמי הראשון של הלהקה, Bursting out. זו הייתה בשורה מאוד משמחת לאוהדי הלהקה, שהייתה ידועה בהופעות שלה. בין שאר כשרונותיו, אנדרסון הוא גם showman מעולה, והלהקה אולי הייתה במיטבה בתור להקה מופיעה. Bursting out ציין עשר שנות פעילות של הלהקה, במהלכן כבר גיבשה רפרטואר מוזיקלי סולידי ומגוון מאוד. ואכן, Bursting out המצוין מורכב משירים כמעט מכל אלבומי הלהקה הקודמים, כשבין השירים החדשים של שני האלבומים הקודמים מבוצעת גם גרסה מקוצרת של Thick as a brick וכמה להיטים מתבקשים מתוך האלבום הקלאסי Aqualung. אנדרסון הוא כאמור איש בידור בכל רמ"ח איבריו, ומעבר להופעה מלאת התשוקה שלו הוא גם מספק קטעי קישור משעשעים בין השירים. אני פחות אוהב ומתחבר לנגינת החליל שלו בהופעות, בעיקר בקטעי הסולו שנשמעים לי, ממרחק כמה שנות האזנה וכמה עשרות אלבומי ג'אז כרפרנס, מאוד מנייריסטים- הרבה פעלולים ואפקטים ומעט נגינה באמת מעניינת. ויש גם כמה ספוטים לסולואים של חברי הלהקה, בעיקר מארטין באר והמתופף בארלו בקטע סולו מבריק.

והנה קטע וידאו מתוך הופעה אחרת מאותו סיבוב, במדיסון סקוור גארדן:

ב-1979 חל שינוי. ג'ון גלאסקוק, שמתואר בדוקומנטרי של הלהקה כאיש שהקדיש את כל חייו הקצרים לנגינת באס, שמבחינתו להיות נגן באס בג'תרו טאל הייתה הפסגה האולטימטיבית, לקה בבעיות בריאות, שילוב של פגם מולד בלב עם אורח חיים של סקס-סמים-רוקנרול. הוא עבר ניתוח בליבו, ועל כן השתתפותו באלבום האחרון בטרילוגיית הפולק, Stormwatch, צומצמה לכדי שלושה שירים בלבד, כשבשאר השירים אנדרסון מנגן באס. Stormwatch, שעל עטיפתו נראה אנדרסון מביט במשקפתו אל עבר סערה מתקרבת- אסון אקולוגי ממשמש ובא- הוא מעין כתב האשמה אנטי-קאפיטליסטי כנגד השחתת הטבע, למשל בשיר הפותח “North sea oil” שעוסק בזיהום הים ובסיכון חיי הפועלים באסדות קידוח נפט, בזמן שטייקוני הנפט מתעשרים להם להנאתם. כנראה שהענן האפל סביב מצבו הבריאותי של גלאסקוק עמד מעל לכולם על הראש, שכן האלבום מתאפיין בקו עוד יותר פאסימי וקודר מ-Heavy horses. יש באלבום כמה שירים חזקים- בעיקר בצד הראשון שלו, ויש בו כמה בלאדות יפהפיות כמו “Orion”, “Home” ואחת הבלאדות האקוסטיות הגדולות של אנדרסון, “Dun ringil”, ולא לפספס את הקטע האינסטרומנטלי המלנכולי שמסיים את האלבום ואת כל שנות השבעים בשביל ג'תרו טאל, “Elegy” שכתב דיוויד פאלמר; אבל שירי הרוק של האלבום לא באמת סוחבים, בטח לא כמו באלבומים הקודמים. מורגשת כאן עייפות החומר, הם של אנדרסון ככותב החומרים, והן של חברי הלהקה. בלי תחרות, זה האלבום החלש בחבורה.

ואכן, Stormwatch היה אקורד הסיום של תקופת הפולק-רוק, שנות השבעים, ובעיניי- האות לפירוק האימפריה של ג'תרו טאל: ג'ון גלאסקוק נפטר בגיל 27. בארי בארלו, שבור לב ממותו של חברו הטוב, החליט לסיים את תפקידו בלהקה לאחר סיום סיבוב ההופעות של Stormwatch. אנדרסון החליט לקחת פסק זמן ולהקליט, לראשונה בקריירה שלו, אלבום סולו, בלי חברי ג'תרו טאל. הוא אסף את הכנר\קלידן אדי ג'ובסון ונגנים נוספים, וגם את מארטין באר, להקלטת אלבום סולו זה, שזנח את סאונד הפולק לטובת סינטיסייזרים. ג'ון אוון ודיוויד פאלמר לא הוזמנו להקלטות. חברת ההקלטות של הלהקה, קריסאליס, ומנהל הלהקה טרי אליס הפעילו על אנדרסון לחץ להוציא את האלבום, שזכה לשם A, תחת שמה של ג'תרו טאל. אוון ופאלמר קמו בבוקר אחד לגלות שבעיתון כתוב שהם מפוטרים מהלהקה, ובכך למעשה בתוך שנה איבדה ג'תרו טאל לא פחות משני שליש להקה, וההרכב המהולל של תקופת הפולק פורק. בדוקומנטרי אנדרסון מתחרט על המהלך בחלקו- הוא אכן רצה, לדבריו, לקחת את הלהקה לכיוונים אחרים ולא ראה עתיד להרכב הפולק-רוק, אבל בדיעבד הוא מצטער על הדרך המכוערת שבה זה נעשה.

אני מודה ומתוודה שמנקודה זו ואילך איבדתי עניין בלהקה, ולא הקדשתי לאף אלבום שג'תרו טאל הוציאה לאחר Sotrmwatch האזנה רצינית, אבל לאור מה שכן יצא לי לשמוע אני די משוכנע שימיה הגדולים של הלהקה חלפו להם עם חילופי הגברא המאסיביים שהתרחשו ב-A. אבל Stormwatch סיים רצף כמעט בלתי נגמר, 11 שנים של מוזיקה מדהימה, של אחת הלהקות הגדולות באמת. וטרילוגיית הפולק הייתה שירת ברבור יפהפייה של חבורה מוכשרת ביותר של מוזיקאים.

ועכשיו, אחרי הפוסט עצמו, הודעה. זה הפוסט ה-150 במספר שאני כותב פה בבלוג. אחרי קצת יותר משלוש שנים של כתיבה על בסיס כמעט שבועי, עולה לי הצורך לקחת הפסקה לזמן בלתי מוגבלת. הסיבה? שילוב של עייפות החומר, פשוטו כמשמעו, עם סדר עדיפויות משתנה. אני מוצא שקשה לי יותר ויותר לכתוב, לאור הדברים האחרים שאני עושה בחיים- התרחבות המשפחה, סיום תואר, עבודה, נגינה...את כל הפוסטים בשמונת החודשים האחרונים כתבתי תוך כדי נסיעות רכבות, מקצה לקצה, תוך כדי ג'ינגול מאסיבי של כל הכדורים האלה באוויר, ובפוסטים האחרונים ממש נאבקתי עם עצמי כדי לכתוב ולסיים אותם. וכל המהות של הבלוג הזה, מבחינתי האישית, הייתה קודם כל ולפני הכל, כיף. ואם כרגע אני פחות נהנה לכתוב אז אני צריך להפסיק לזמן מה. אז הפוסט הזה הוא הפוסט האחרון לתקופה האחרונה. אולי אחזור לכתוב עוד שבוע, אולי עוד חודש, אולי עוד יותר מאוחר. אז בינתיים, תודה רבה רבה רבה לכל מי שקורא, עוקב ומגיב, הכתיבה פה היא אחת החוויות המדהימות של החיים שלי ואני מקווה למצוא את המשאבים לחזור לכתוב פה יחסית בקרוב. 

להתראות בינתיים.