ג'ויס בקרנבל ביער

עבר פה לא מעט זמן מאז כתבתי לאחרונה. הייתי עסוק למדי באלבום שלי ואני מודה מקרב רב לכל מי ששמע וקנה ופרגן והעריך. קיבלתי המון פידבק ואני מאוד מאוד גאה, הדבר הזה הוא אחד הדברים הכי טובים ומרגשים שקרו לי בחיים ואני מרגיש שאחרי הרבה מאוד שנים של נגינה פחות או יותר לעצמי ושמירה על פרופיל מאוד נמוך, אני סופסוף יכול להגדיר את עצמי כמוזיקאי "אמיתי". במקביל לאלבום הזה שהוא סגירת מעגל של עבודה של כמעט שנתיים וחצי, פתחתי מעגל חדש עם שני החיפאים המחורעים שי דיאמנט (באס) ודור סיני (תופים), בהרכב חדש בשם ZEFET. אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו אז רק אגיד בפשטות שהלהקה הזו מנגנת את המוזיקה שתמיד רציתי לנגן. זה סמיך, אפל, רועש, מבעבע, מסריח, דביק ורותח. אנחנו מתחילים כבר להופיע, חפשו אותנו.

ואחרי כל העיסוק האובססיבי הזה באגו, אני רוצה דווקא לכתוב פוסט שכולו המלצות לשלושה אלבומים חדשים שאני שומע די הרבה בחודשיים האחרונים. המכנה המשותף של שלושתם גם הוא משולש- (א) שלושתם אלבומים של זמרות ישראליות, (ב) בשלושתם הן שרות באנגליות, (ג) שלושתן מיוחדים ומעולים כל אחד בדרכו. מעבר לכך האלבומים האלו שונים בתכלית- האחד הוא מעין ג'אז\קרקס\וודביל, השני הוא קצת אלקטרו-סינגר-סונגרייטר והשלישי מוקדש כולו לעיבודים הודיים לפואמות האהבה של הסופר האירי הדגול ומופלא ג'יימס ג'ויס. למען האמת תכננתי גם לכתוב על אלבום רביעי, הפעם בעברית, של היוצרת הנפלאה נעמי חשמונאי, אבל משום שנעמי היא ידידה טובה שלי ואפילו ניגנתי באלבום איזה תו או שניים החלטתי מטעמי נפוטיזם להסתפק בהמלצה חמה ביותר.

האלבום הראשון הוא One bad source of information של שירה ז. כרמל, זמרת ידועה בחוגי האינדי (האחיות לוז, Shira Z. Carmel Quartet) שהקימה הרכב חדש, הבראסרי. זה הרכב ייחודי וחריג מאוד שכולל שישה נשפנים (!) ומתופף אחד, בלי הכלים המסורתיים של רוק- גיטרה, באס או קלידים. אופי ההרכב מכתיב את אופי המוזיקה- קרקסי-קרנבלי, וינטג' עם קריצה והרבה הומור. מתחת לאווירת הפסטיבל כרמל דנה בנושאים כבדים למדי כמו משמעות המוות וקיומו של העולם הבא, או הפמיניזם של ליזיסטרטה, שובתת המין המפורסמת גיבורת המחזה היווני הידוע, או הילד הפנימי בכל אחד מאיתנו- וזה רק בשלושת השירים הראשונים. העיבודים של אור סיני יוצרים תזמור עשיר מאוד, ובעיקר בולט ניתאי לוי על קלרינט באס, כלי שיש לי חולשה אליו מימים ימימה, ובקטע אחד באלבום, “Old Black Swan”, ניתאי מנגן עם שירה לבד ומחזיק בעצמו את כל השיר. כרמל עצמה שרה בהרבה דיוק ורהיטות וגם מצליחה להתגבר על אתגרים לא פשוטים כמו הביצוע ל-“Solider’s Things” של טום וויטס. ויש גם שיר עברי אחד, לבנטיני-מזרחי מקפיץ מאוד, בשם "ליד יש חרב" מאת המשורר אלמוג בהר, בו מרשה כרמל לעצמה לזנוח את הרהיטות האנגלית שלה. נקודה לסיום- אני יודע, אתם כבר לא קונים דיסקים, אבל האלבום הזה ספציפית מצטיין בעיצוב עטיפה מקורי ומרשים ביותר, שעשתה אחת, שירה ז. כרמל.

אלבום שני שאני חורש עליו הוא My Silent Past של שמרית נתיב, היא Enest. המפתח להבנת האלבום הוא העטיפה שלו, שמציגה את שמרית ביער עבות ירוק, שר-טבעותי שכשזה. ואכן השירים שלה מייצגים אהבה וכמיהה לטבע ורצון לחתור לחיים פשוטים ואורגניים יותר. שמרית עושה את זה עם נבחרת מכובדת של נגנים שמגבים אותה- חגי פרשטמן הבלתי נלאה על התופים שמצליח להישמע כמו סימפול דראם-אנד-בייס אנושי,  אביחי טוכמן יוצא "אוי דויז'ען" על הפקה וקונטרבאס, הוד מושונוב על קלידים ואפילו עומר קליין שמתארח בפסנתר- ומצליחה להישמע כמו האלפית-הוביטית שהיא מנסה להיות. האלבום עשיר מאוד- מעיבודי מיתרים בשיר הפתיחה “Light and Clear”, הפסנתר התלוניוס-מונקי השיכור של מושונוב ב-“Back to the circle”, הנבל ב-“Keeping Watch” והרבה אלקטרוניקה מסביב. ה-Flow של האלבום נהדר עם המון רגעים ממש קסומים. ובכל מקרה אין הרבה אלבומים ישראלים שמתהדרים בפואמות שחיברו משוררים סופיים מתחילת האלף הקודם.

האלבום האחרון והמפתיע ביותר הוא של זמרת פחות מוכרת בישראל, אביטל רז. אל האלבום הזה הגעתי דווקא דרך....שירה ז. כרמל, שכתבה עליו בפייסבוק. האלבום כולו מוקדש ללחנים של רז, שבילתה שנים רבות בהודו ולמדה שירה ומוזיקה הודית, לפואמות האהבה המוקדמות של הסופר האירי הדגול ואהוב ליבי, ג'יימס ג'ויס האחד והיחיד, מתוך ספר השירה שלו Chamber Music; מי שמכיר את הרומאנים הסופר מורכבים והקשים לצליחה של ג'ויס (כולל Finigans Wake הידוע לשמצה, עליו כתבתי כאן בעבר, ספר שכתוב בשפה פרטית שג'ויס רקח מאהגלית ושפות אחרות) יופתע עד כמה הפואמות האלו עדינות, פשוטות ומקסימות. לאלבום הזה יש סיפור מאוד מעניין- הוא הוקלט בהודו ובישראל והושלם כבר ב-2004, ורז ביקשה רשות ממשפחתו של ג'ויס להוציא את האלבום, אולם נכדו של ג'ויס לא נתן לה רשות להוציא את האלבום משום שחשב שעיבודים הודיים לשירי ג'ויס "אינם ראויים". רז והאלבום נאלצו לחכות לא פחות מ-12 שנים עד פקיעת זכויות היוצרים. העיבודים ההודיים של רז רכים ומלטפים, אך לחלוטין לא מתחנפים ולא ניו-אייג'יים. בולט במיוחד כאן הוא הקטע “My Dove” (לפואמות המקוריות אין שמות, רק מספרים) שמבוסס על דרון בן לא פחות מעשר דקות, ומעריצי סיד בארט בוודאי יזההו את הטקסט המופיע בשיר הפותח, “Lean out”, טקסט בו השתמש בארט בשירו “Golden Hair” (שבעצמו, בצורה משונה, נשמע קצת קצת סיטארי בדרכו).

הייה שלום, אריק

ג'אז הוא סגנון מוזיקלי שמאופיין בהרבה גאונות ובהרבה שיגעון. ממינגוס והטירוף האלים שלו, שכלל קונטרבס שבור, אצבעות שבורות של פסנתרן קולגה ושן שבורה של חבר טרומובוניסט; דרך הסכיזואידיות ההזויה של תלוניוס מונק, שנהג ללוות את סולואי הסקסופון בהרכב שלו בריקוד מעגלי מוזר; אלברט איילר שהיה מוברג חזק בסמים פסיכדליים והיה מרופף במיוחד בחיים הארציים שלנו; ועד באד פאוואל המשוגע והמאני דפרסיבי. בין אלו יש גאון משוגע אחד שאני אוהב במיוחד, ומשום מה הוא לא שם מוכר כמו החבר'ה למעלה, וזה אריק דולפי (Eric Dolphy). דולפי היה גאון ללא ספק, אבל הוא עצמו לא היה משוגע; אבל המוזיקה שלו בלי ספק הייתה מהמשוגעות שהוקלטו.

בחצי הראשון של שנות השישים, כשהג'אז התחיל להיות אוונגרדי אבל עדיין לא free לגמרי, דולפי היה אחד המוזיקאים הכי בולטים בסצנה. דולפי היה אחד ממשיכי דרכו של צ'ארלי פארקר האגדי. זו אמנם אמירה קצת קלישאתית, כי פארקר השפיע בערך על כל נגן ג'אז כלשהו בשישים השנים האחרונות; אבל דולפי, כמו בני זמנו אורנט קולמאן והסקסופוניסט ג'ימי ליונס, לקח את סקסופון האלט והמשיך מאותה נקודה שפארקר עזב אותו, כשהוא מכניס לנגינה אלמנטים פרועים ואוונגרדים יותר ויותר. הגדולה של דולפי כנגן הייתה השליטה שלו לא רק בסקסופון האלט, אלא גם בחליל, ובעיקר בעיקר- בקלרינט באס (כפי שכתבתי בפוסט שלם שייעדתי לכלי המופלא הזה), שם דולפי כנראה בא הכי הרבה לידי ביטוי. הנגינה הדולפית היא גאונות משוגעת לגמרי- קפיצות אדירות בין אוקטבות, תווים מחוץ לסקאלה (מה שקרוי אלטיסימו), פראזות בי-בופיות שנשמעות כאילו פארקר ניגן אותם על ספידים, המון חריקות וצרחות כמו-אנושיות. בניגוד להרבה נגני אוונגרד ופרי ג'אז שהתמקדו בעיקר בסאונד, דולפי היה וירטואוז טכני מהסוג שמפיל את הלסת ושותל אותה עמוק באדמה.

הסגנון האישי המיוחד של דולפי והורסטיליות שלו הפכו אותו לאחד מהסיידמנים הכי מבוקשים בתקופה. ואכן, דולפי שידרג אלבומים של אמנים מובילים רבים רק מעצם השתתפותו. אצל מינגוס הוא התארח באלבומים רבים והשתתף בכמה טורי הופעות, כולל אחד ההרכבים הכי אגדיים אי פעם בעיניי, ההרכב שאיתו הופיע מינגוס באירופה באביב 1964, חודשים ספורים לפני מותו הטראגי של דולפי. דולפי גם היה גם שם עם קולטריין באחד הרגעים המכוננים בתולדות הג'אז, סדרת ההופעות האגדית בוילאג' ואנגרד בניו יורק ב-1961, שזכתה לכינוי Anti-jazz ועוררה הרבה מחלוקת ותשואות. דולפי גם ניגן עם מקס רואץ', עם אוליבר נלסון באלבומו הקלאסי The blues and the abstract truth, עם הפסנתרן מל וולדרון ורבים אחרים.

אבל דולפי ידוע קצת פחות בתור מוביל הרכב. הוא לא הקליט המון כלידר, ואף פעם לא היה לו באמת הרכב סדיר משלו. הוא גם לא הלחין הרבה קטעים. יש כמה אלבומי הופעה מעולים בהרכב שחלק עם החצוצרן בוקר ליטל(Booker Little) , כמה אלבומי הופעה שלו, כמה הקלטות אולפן ספורדיות שחלקן נעשו בארופה, וזהו. רוב החומר המוקלט של דולפי קיים באלבומים של אחרים. מעל כל הקלטות האולפן של דולפי עולה ומתנשא ברוב גאווה, מנצנץ כמו מגדלור, אלבום האולפן האחרון בהחלט שלו, שיצא ממש אחרי מותו, וזה Out to Lunch!  שהוקלט בלייבל האגדי Blue note ב-1964. אני חושב שזו אבן הפינה ביצירה של דולפי, האלבום שהכי מייצג את הגאונות החריגה שלו, ואלבום מאוד עצוב וטראגי בדרכו- לא בגלל התוכן, אלא בגלל העובדה שדולפי מת זמן קצר כל כך אחרי ההקלטות; הקריירה של דולפי רק התחילה למעשה, והפספוס וההחמצה כואבים כל כך. מה גם, שהמוות של דולפי היה מיותר כל כך- שילוב של סכרת לא מאובחנת, ושל גזענותם של הרופאים הלבנים שטיפלו בדולפי, אשר הניחו כי הוא באוברדוז של הרואין ולא טיפלו בסכרת שלו.  

מה שקורה ב-Out to lunch! הוא שדולפי ארגן סביבו הרכב חד פעמי של וירטואוזים, שלגמרי היו איתו בקטע שלו. אלו היו פרדי האברד, החצוצרן הכוכב העולה של התקופה, סוג של מקבילה של דולפי בחצוצרה- גם הוא כיכב בעיקר כסיידמן, ולשניים יצא גם לנגן כסיידמנים יחד, למשל באלבום המעולה Oleh של טריין; ריצ'ארד דיוויס על הבאס, באסיסט מצוין שידוע בעיקר דווקא בגלל השתתפותו הבולטת ב-Astral weeks המיתולוגי של ואן מוריסון; נגן הויברפון בובי האצ'רסון, בן בית של הלייבל; ואולי הכוכב הגדול של האלבום, המתופף המבריק טוני וויליאמס, שכמובן נודע כמתופף העיקרי של מיילס דיוויס בחצי השני של שנות השישים, כאן רק בן 18, ואיזה עילוי.

לדולפי היה מזל גדול לארגן לפני מותו בטרם עת את ההרכב ואת ההקלטה הזו, שאולי בפעם היחידה בקריירה שלו מורכבת כולה מלחנים שלו. וזאת בגלל המורכבות, הגאונות והשגעון של המוזיקה של Out to Lunch!. השנה היא 1964, ואנחנו בדיוק בשנות המעבר בין ההארד בופ והג'אז המודלי, ששלטו בג'אז מאמצע שנות החמישים, לפרי ג'אז; ב-1964 איילר מקליט את אלבום המופת שלו Spiritual Unity וססיל טיילור מצידו כבר מציג לעולם את משנתו הפרי-ג'אזית הפרועה, קולטריין עושה את צעדיו הראשונים בכיוון וברור שבתוך שנים ספורות כל עולם הג'אז עומד להשתנות לבלי היכר. בהשוואה לאלבומי הפרי ג'אז הראשונים, Out to Lunch אינו כל כך רועש ואינו כל כך פרוע; להיפך אולי, הלחנים של דולפי כתובים ושקולים מאוד, ומרמזים על הרקע הקלאסי המובחן שלו. לא, מה שעושה את Out to lunch לאגוז קשה לפיצוח ולאלבום מאתגר כל כך- וגם מהנה כל כך- זו האקסצנטריות שלו, האידיוסינקרטיות שלו, זה שהוא אלבום שונה אפילו בתוך תקופת המעבר הזו; הוא פשוט אלבום מוזר, הזוי, וגאוני בדרכו המשוגעת, עם השפעה חזקה מאוד של האיש שהקטע הפותח באלבום, “Hat and Beard”, מוקדש לו- תלוניוס מונק.

דולפי יצר כאן הרכב שיוויוני לחלוטין, שמנגן כאורגניזם אחד כשבעצם כולם כל הזמן מנגנים סולואים. הלחנים המשונים, האטונליים אפילו של דולפי, משמשים כנקודות כניסה ויציאה לאלתורים שהם למעשה קבוצתיים, ומרגע שהם מתחילים אין למאזין שום דרך לנבא איך הם יסתיימו וכמה רחוק ההרכב יגיע. גם הלחנים וגם הסולואים האישיים נשמעים נטועים בקרקע, אבל זו קרקע שהיא עצמה אינה יציבה ומבעבעת, בעיקר בגלל הרית'ם סקשן של דיוויס ו-וויליאמס שמקפיצים את הקצב ואת המרכז הטונאלי שוב ושוב. וויליאמס במיוחד מותח, מעסה ולש את הקצב כמעט עד שהוא נאבד, אבל הוא לא הולך רחוק בסגנון מתופפי פרי ג'אז כמו ראשיד עלי וסאני מאריי. האווירה באלבום כל כך חופשית ומשוחררת, שהמוזיקה עצמה הופכת רופפת והזויה, כשהזוי מכולם הוא בובי האצ'רסון והויברפון שלו, שנשמעים לגמרי out of context. חמישיית הנגנים סוחפים זה את זה לכל כך הרבה כיוונים שונים, עד שכשאר הקטעים מסתיימים אתה מוצא את עצמך שואל- מה לעזאזל קרה כאן כרגע? מה הם ניגנו פה? זה מה שעושה את האלבום לכל כך חמקמק, קשה לעיכול, ופאקינג יפהפה. הם מצליחים לנגן בצורה חופשית- חופשית באמת- אבל בלי לשבור את הכלים לגמרי, כמו שקורה בפרי ג'אז (ולפעמים עובד ולפעמים לא). זו נגינה חופשית אבל עדיין in ולא Out there.

ודולפי עצמו, הוא כמובן מנגן כאן נפלא; בשני הקטעים הראשונים הוא מתחרע על הבאס קלרינט, בקטע השלישי הוא עובר לחליל (הכלי שהכי פחות ניגן בו, וגם הכלי הפחות מעניין מבין השלושה, יסלחו לי פה החלילנים) ובשני הקטעים האחרונים עובד לסקסופון אלט. מה שאני כל כך אוהב בנגינה של דולפי, היא שהוא מצליח גם להיות נטוע במורשת הג'אז הקלאסית, ובו זמנית להיות אלף שנות אור מעבר לזמנו (בניגוד למשל לנגנים כמו איילר ופרעה סנדרס, שבועטים לגמרי במורשת ומנגנים כאילו באו מהירח). הוא מנגן אפילו יותר נועז ויותר פתוח מההקלטות שלו עם מינגוס וקולטריין, אבל החידוש כאן הוא כאמור השימוש האקסקלוסיבי בלחנים שלו, ובאינטראקציה והפידבק מהנגנים האחרים. רק תחשבו מה היה קורה אם דולפי ו-וויליאמס היו ממשיכים לנגן יחד עוד כמה שנים. לאן הם היו מגיעים? רק אלוהי הג'אז יודעים.

אבל ההיסטוריה ידועה. אחרי הקלטת האלבום, דולפי שלא יכול היה לדעת שזמנו בעולם קצוב, הצטרף למינגוס לסיבוב הופעות קצר ומדהים. אחר כך נשאר בארופה קצת, הקליט בהולנד את אחת מהופעותיו האחרונות שיצאה תחת השם Last date, והיו לו עוד הרבה תכניות- להקליט עם איילר, להשתלב בהרכב של ססיל טיילור, להתחתן. וב-29 ביוני, 9 ימים אחרי יום הולדתו ה-36 וארבעה חודשים אחרי הקלטת Out to lunch, דולפי מת בברלין.

כבונוס לפוסט, אני רוצה להוסיף כאן קטע שאולי ישפוך אור על ההשפעה העצומה של דולפי והכשרון האדיר שלו על מוזיקאים אחרים. למרות שהבטחתי להימנע מלכתוב על הגאון המנוח פרנק זאפה כאן בבלוג, אחרי שייעדתי לו חודש שלם של פוסטים, אני לא יכול שלא לשים כאן את הקטע הנפלא של זאפה וה-Mothers of invention שמוקדש לדולפי, וקרוי, ברוח חוש ההומור הממזרי של זאפה, “The Eric Dolphy Memorial barbeque”, מתוך האלבום המפלצתי והכי קרוב לפרי ג'אז שזאפה הקליט אי פעם, Weasels ripped my flesh. שימו לב כמה הקטע הזה קרוב ברוחו ל-Out to lunch- גם כאן יש מלודיה מאוד משונה וחמקמקה, שמהר מאוד קורסת לאלתור קבוצתי שגם בסופו, כמו ב-Out of lunch,  המאזין יוצא מבולבל ונבוך (כמה אני אוהב את התחושה הזו!). חבל רק שדולפי לא חי כמה שנים כדי לנגן עם זאפה- זה כבר היה יכול להיות באמת Out there.

ובמילותיו של מינגוס- So long, Eric. 

סקס משונה בין אבוב לסקסופון

את הפוסט הנוכחי אני רוצה להקדיש לא לאמן או להקה מסוימים, או אלבום מסוים, אלא לכלי מוזיקלי אחד שאני מאוד אוהב- קלרינט באס. מה כל כך מיוחד בקלרינט באס, אתם אולי שואלים, או יותר מזה, מה זה קלרינט באס? מדובר בכלי שנראה כמו תוצר של סקס משונה בין אבוב לסקסופון. המנעד של הכלי מאוד רחב, עד כדי כך שלמעשה הוא נשמע כמו שני כלים שונים- באוקטבות הגבוהות הוא מזכיר קלרינט רגיל, אך הייחוד הגדול שלו הוא בצליל החם, האפל ואפילו המרושע שיש לו באוקטבות הנמוכות- משהו בין באסון לסקסופון באריטון; בגלל זה לטעמי הוא מעניין הרבה יותר מקלרינט רגיל.

האיש שקלרינט הבאס חייב לו יותר מכל והמוזיקאי שהכי מזוהה עם הכלי, עד היום, הוא הג'אזיסט אריק דולפי. דולפי, אחד המוזיקאים הגדולים שאי פעם דרכו על אדמת כדור הארץ (ורבים יסכימו איתי- לא סתם זאפה קרא לאחד הקטעים שלו “The Eric Dolphy memorial Barbeque” ), הפגין שליטה מושלמת בשלושה כלים שונים מאוד- סקסופון אלט, חליל וכמובן קלרינט באס. אבל הוא לא סתם שלט בכלי- הוא למעשה הוציא אותו מהארון, ועשה לו מה שעשה ג'ון קולטריין לסקסופון הסופרן: הוא לקח כלי אזוטרי,  מיושן ושכוח אל והפך אותו לרלוונטי ומרתק לחלוטין. הסגנון הייחודי של דולפי, שכולל קפיצות משתוללות בין האוקטבות וסגנון חורקני שמנסה לחקות את הקול האנושי, בא לידי ביטוי בשיאו כשהוא מנגן בכלי הזה. הנה אחד הקטעים המפורסמים ביותר לקלרינט באס, ביצוע הסולו של דולפי ל-“God Bless the Child” של בילי הולידיי.

אמנים נוספים מתחום הג'אז ניגנו אחרי דולפי בקלרינט באס (כולל קולטריין עצמו שאף קיבל את הכלי שדולפי עצמו ניגן עליו) אבל עד היום אף אחד לא לקח מדולפי את ה"בעלות" על הכלי. אחד המוזיקאים שכן אימצו את הכלי לחיקם הוא דיוויד מאריי הנפלא, שבדרך כלל מתפקד כסקסופוניסט. מאריי הוא לא ג'אזיסט רגיל ויש לו גם פרויקטים שלא כל כך קשורים לג'אז, כמו מחוות ל אסטנדרטיות להנדריקס ולגרייטפול דוד, והנה עוד קטע כזה שלו עם ה- Gwo-Ka Masters. שימו לב כמה פאנק מוציא מאריי מהכלי ה"אזוטרי".

קלרינט באס מקושר באופן מסורתי לאולם הקונצרטים של המוסיקה הקלאסית. למרות זאת, בניגוד לקלרינט הרגיל שיש לו רפרטואר גדול למדי, יש מעט מאוד יצירות קלאסיות במיוחד לקלרינט באס. הנה אחת כזו, מצוינת במיוחד, של המלחין היווני יאניס זנאקיס (Iannis Xenakis). זנאקיס הוא מלחין מאוד ייחודי, שבשל הכשרתו כמתמטיקאי וארכיטקט מיישם טכניקות ומתודות מהענפים הלא מוזיקליים האלה במוזיקה שלו, וזו אכן מוזיקה מאודדדדדד מאתגרת . בהתחשב בכך, היצירה הזו היא יחסית קלה להאזנה (לפחות עד האמצע), אבל מה שיפה בה הוא האופן שבו שאר הכלים כאן מתייחסים לצליל המאוד מיוחד של הכלי.

מה שכל כך יפה בכלי הזה הוא שיש לו יכולת הבעה מדהימה: הצליל מלא האוברטונים שלו,המנעד הגדול מאוד של הכלי, שניתן להרחבה ע"י שימוש בטכניקות כמו נגינת אלטיסימו, היכולת לעוות את הצליל, ועוד. הנה כמה דוגמאות למה שאפשר לעשות איתו, מאת נגנים שהם על הצומת בין רוק, מוסיקה קלאסית וג'אז- הראשון הוא מייקל לוונסטרן, מנגני קלרינט הבאס המובילים בעולם, בביצוע מעולה לקלאסיקה “Summertime” של גרשווין. הקטע השני הוא של רביעיית קלרינט באס בשם Edmund Welles שעושים ביצוע מדהים ל-“Creep” הנצחי של רדיוהד- שימו לב באיזו דיוק הם מחקים את כל הכלים בשיר המקורי, כולל אפילו הדיסטורשן של הגיטרות בפזמון. זה לא גימיק- זו אמנות לשמה.

בנימה אישית: כבר חודשיים שאני כותב את הבלוג הזה וזה כיף גדול. למי שלא יודע (ואני אניח שזה הרוב), שם הבלוג הוא קטע אינסטרומנטלי מופלא ומחורע של קפטיין ביהפארט ולהקת הקסם שלו. ביפהארט הוא אחד האמנים האהובים עליי ביותר, מהמון המון סיבות שזה לא המקום לפרטם ומתישהו אפרט אותם, והא מאוד מאוד יקר לליבי. בין שאר הדברים הבלתי סבירים שהוא עשה, הוא גם התיימר לנגן קלרינט באס. למן הסר ספק- ביפהארט לא יודע ולא מנגן שום כלי במובן המקובל של המילה וגם קלרינט הבאס לא יוצא דופן בהקשר שלו. בקטע הנ"ל שנקרא “Wild Life” מתוך האלבום המפורסם ביותר של ביפהארט, “Trout Mask Replica”, ביפהארט מדגים את כישוריו המאוד לא אורתודוקסיים בכלי הזה. ביפהארט מנגן, כמו תמיד, כמו ילד מאוד יצירתי שמשחק בצעצוע- הוא לא יודע מה הוא עושה אבל הוא מספיק מוכשר כדי שזה יישמע רענן וחדשני. במאמר מוסגר אציין כי עוד אמן שלא מנגן קלרינט באס אבל עושה בו המון שימוש באלבומיו, וגם מאוד מושפע מביפהארט, הוא טום וויטס (תאזינו למשל לאלבומים Alice ו- Blood Money ותמצאו שם נוכחות רבה של מיודענו).

ולסיום, גאווה ישראלית. גם לנו יש גאון קלרינט באס, כן כן, והוא עונה לשם יוני סילבר. אני עוקב אחרי סילבר כבר הרבה זמן, ויש על מה לעקוב: קצת כמו דולפי, גם סילבר הוא מולטי-נגן מאוד מוכשר שמנגן לא רק קלרינט באס אלא גם סקסופון, חליל, כינור, קלידים ומה לא. הוא ניגן בהרכב של אלברט בגר המופלא, ניגן באלבום שירי דליה רביקוביץ' המצוין של אבי בללי ויהודית רביץ, ניגן ועיבד מוזיקלית את "שירים ליואל" של רונה קינן (עוד אכתוב עליו, ועל עמוס קינן, זה בטו דו ליסט שלי), ואולי עיקר פרסומו הוא החברות שלו בלהקת הבילויים. ומכאן הקטע הבא- מתוך אלבום הבכורה שלהם, אחד האלבומים הכי טובים שיצאו בעשור הקודם. שימו לב לסולו הנהדר שלו בשיר הזה, "מה שלום הזקן של צ'ין קו צ'ן" . בזמן האחרון סילבר אף הוציא אלבום סולו שכולו רק הוא והקלרינט באס שלו, שנקרא Peep holes, שבעוונותיי עוד לא יצא לשמוע. מזל שבן שלו כתב עליו בשבילי (בלינק למטה).

על אלבום הסולו החדש של יוני סילבר