שום דבר לא יעצור את תוף המרים

אין צורך בתקווה בכדי להתחייב בפעולה, ואין צורך בהצלחה כדי להתמיד בפעולה

-סיסמא של ההוגנטים במאבק נגד בית המלוכה הצרפתי

הבילויים, מלהקות הדגל של האינדי הישראלי לדורותיו,  חזרו לחיינו בסוג של סערה. עשר השנים בין אלבומם הראשון וחסר השם של הבילויים ל"הורה הסלמה!", אלבומם החדש, מראות אבולוציה מעניינת; האלבום הראשון, אלבום בכורה מרענן ומצוין עם הרבה רוח נעורים ורוח קרב אמנם הכיל הרבה אלמנטים סאטיריים שהתבטאו בשירים כמו "שאול מופז", "מטבח אל יהוד" ו"נפלא פה", אבל גם הרבה שירי נונסנס מקפיצים וכיפיים עם מילים לא הכי גבוהות ומלאות במשחקי לשון ונונסנס כמו "אוטו זבל" ו"אין בגטים בגטו". האלבום ההוא הצטיין מאוד מוזיקלית, והבילויים נתפסו כלהקה מרקידה ודי כיפית (קראתי איפה שימי ויסלר סיפר שהם אפילו הוזמנו לתוכניות נוער למיניהן), אולי קצת יותר מדי כיפית; הקליטות והזרימה של המוזיקה באו על חשבון חריפות המילים (לקח לי הרבה זמן לקלוט שהמילים של "שאול מופז" כל כך מזוויעות- פשוט התרכזתי בכמה השיר טוב).

אחר כך הם עברו לאלבומם החריף ביותר מבחינה סאטירית, "שכול וכשלון", כשכבר בשיר הראשון בו, "באב אל ווד 38' א" שכבר קיבל מעמד די מיתולוגי, הם מצהירים "אני לא כאן לבדר אתכם". ואכן, "שכול וכשלון" היה אלבום כבד, קשה לעיכול, קודר ומייאש, עם הרבה פחות שירים קליטים, ועם הרבה שירים שממש גורמים לך להחמיץ פעימה, בראשם "תנשב רוח", אחד השירים הפוליטיים הכי נוקבים שנכתבו כאן מעולם. בנוסף, באלבום הזה הבילויים המציאו סוג שירי בילויים חדש- שירים אניגמטיים ביותר שקשה מאוד להבין את פשרם, כמו "שוש אלמוזלינו הייתה צריכה להיות סגורה אצלי באיזה כד" (פרשנות שקראתי טוענת שהשיר מבקר את יחסי האשכנזים-מזרחים בארץ) ו"שירו של האנץ" שעד היום לא ירדתי לפשרו. עדיין, "שכול וכשלון" הכיל גם כמה שירים שאפשר לקטלג אותם כ-Clean innocent fun, בראשם "שגר פגר" הפופולארי. כמו כן, הכתיבה שם עדיין הושפעה ממחלות הילדות של האלבום הראשון- נונסנס ובדיחות פנימיות שרק חברי הלהקה מבינים; זה כמובן היה לגיטימי בשירים מסוימים אבל פגע בשירים אחרים (עד היום כשאני שומע ב"באב אל ווד 38 א' את השורה "כמו שדרדסאבא אומר, אם זה כחול ושקט זה בטח מוות בעריסה" אני מתחלחל). למרות הפגמים האלו, "שכול וכשלון" היה אחד האלבומים האהובים עליי מהעשור הקודם, ובטוח אחת ההצהרות הפוליטיות הכי חזקות של אמן ישראלי כלשהו.

 

עברו 6-7 שנים, מלחמה גדולה אחת, שני מבצעים צבאיים, שתי מערכות בחירות, אבל בגדול אנחנו פחות או יותר באותו דרעק שהיה כאן מאז ומעולם. נועם ענבר בינתיים למד לנגן אקורדיון, החל לשיר ביידיש (נפלא!) בהרכב הכליזמר האותנטי "אוי דיויז'ן", ואפילו התחיל הרכב חדש שעדיין לא הופיע הרבה, Greedy Adam. ימי ויסלר לא היה פעיל מאוד מוזיקלית (למעט להקת "זוהר והמסריחים" של זוהר וגנר), אבל בהחלט כן פעיל בתחום התסריטאות והבימוי, כשהוא חתום על סדרת המערכונים המקאברית "מקום לדאגה", בעיניי אחד הניסים של הטלוויזיה הישראלית לדורותיה, ועל הסדרה עטורת הכוכבים "המגפה" שעדיין לא יצא לי לראות. לפני שנתיים, בשיא המחאה החברתית, הם עשו הופעת איחוד תחת שם בדוי והיה ברור שהם חוזרים לפעילות. שלומי "כרובי" לביא כבר לא נכלל במניין חברי הלהקה, אבל מאיה דוניץ קיבלה סטטוס של חברה מלאה (ואף שרה שיר סולו באלבום החדש).

אז מה הסיפור של "הורה הסלמה!"? זהו השלב הבא באבולוציה הבילויית. אם באלבום הראשון הם רק גיבשו את יסודות הסאטירה והאידיאולוגיה, ובאלבום השני הם הלכו על זה ביג טיים, באלבום השלישי שלהם הם כבר מסתכלים מבחוץ, בעין בוחנת ומפוכחת,על הפעילות הסאטירית-פוליטית של עצמם ושל כלל השמאל בארץ. במובן הזה, שמו של השיר האחרון באלבום, "תיאור של מאבק" (על שם סיפור של קפקא), מתאים הרבה יותר לאלבום. בעצם אפשר לומר שמי שמנגן באלבום אינו "הבילויים" אלא "המטא-בילויים": הבילויים ששרים על הבילויים. קצת כמו הדוקומנטרי המפעים "על צד שמאל", חשבון נפש בן 4 שעות של הבמאי רון חכלילי עם השמאל הישראלי (אני ממליץ ביותר לצפות), הבילויים מנתחים ומבקרים בעיקר את ההתנהלות של השמאל כתנועת נגד. אם "שכול וכשלון" היה שיא הסאטירה הבילויית, כאן אנו פוגשים את הבילויים בשיא בגרותם. מחלות הילדות שתיארתי לגבי שני האלבומים הראשונים נעלמו, וטוב שכך. מה שכן, האלבום החדש עושה חיים מאוד לא פשוטים לגבי הבנת המסר הדי מורכב. יש באלבום רק מעט שירים תופסים שכוונתם ברורה, ואולי רק שניים-שלושה שירים מקפיצים במסורת האלבום הראשון (שיר הנושא המצוין הוא גם מאוד ברור וגם מאוד מקפיץ); רוב השירים, בעיקר הרצף של חמשת השירים האחרונים באלבום, הם אגוזים קשים מאוד לפיצוח מבחינה מילולית ומוזיקלית, ובחלקם אני אודה שכשלתי עדיין להבין את פשרם. לכן, בשמיעה ראשונה האלבום די אכזב אותי, ומי שמצפה לריקודי פולקה מוטרפים צריך לחפש אותם במקום אחר. אבל, שמיעות חוזרות מגלות אלבום עמוק בהרבה משני קודמיו.

השיר הראשון שצריך לקרוא כדי להבין את האלבום הוא דווקא "חמש הצעות לפתרון הסכסוך". זה שיר שעשה לי חיים מאוד קשים. הופתעתי בעיקר מהרמה הנמוכה של הטקסט, ובעיקר צרם לי השימוש במילה "חרא". הבילויים חייבים להיות יותר מתוחכמים מזה, חשבתי. מי שסיפק את המפתח להבנת השיר היה ענבר עצמו, בראיון בערוץ 2. ענבר אמר שהוא רצה לכתוב משהו כל כך ישיר עד שהוא נהיה אבסורדי. ואכן, "חמש הצעות לפתרון הסכסוך" עם שמו היומרני ביותר, מציג כמה מבטים ודעות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מ"אולי פשוט כבר נוותר להם ונשאיר להם הכל" ועד "כל העם צמא לדם, הרי שנים מאכילים אותו בחרא". ה"חרא" הזה הוא הרגע עליו אני יכול לומר "פה חשדתי": מה פתאום הבילויים משתמשים בשפה כל כך פשטנית? מה פשר הרדידות הלשונית בשיר? ואז נדמה לי שהבנתי. השיר בעצם מבקר את רדידות השיח הפוליטי בארץ, מימין- וגם משמאל. מה זאת אומרת "פשוט אולי נסתדר איתם"? מה, זה כל כך פשוט? "נחזיר עוד איזה משהו"- מה המשהו הזה? ואז נחזיר והכל יסתדר? ענבר ו-ויסלר פשוט מלגלגים על הפשטנות, הרדידות והנאיביות שבדעה כזו. אותו דבר קורה גם בצד השני- מאכילים את העם בחרא, מה זה חרא? זה דיבור של באסטיונרים במחנה יהודה. אבל זו רמת השיח. והשיא של השיר מגיע ממש בסוף- "אם העם צמא לדם אז אין סיבה להיות נגדם, אתה הולך לישון מוקדם, כשאתה קם, אתה הופך לימני". כלומר- הנרפסות של תומך השלום הנאיבי, הרדידות של הטיעונים שלו, כל כך גדולה עד שבלי שום מאבק הוא מחליף את עמדותיו ומיישר קו. מה שיפה כל כך בשיר הזה הוא שדווקא טקסט ישיר ופשטני כל כך מתגלה כשיר עמוק ביותר.

המבט החדש של הבילויים הוא מרתק. זה מתחיל כבר בשיר השני, "זמר ספאות", שמתאר בצורה חסרת רחמים שמאלן כורסא שעבר התנוונות, כלומר איש מנותק ומיואש שרבוץ על ספה, מביט בטלוויזיה, לא מבין ולא מגיב על המתרחש, כשהשורה "אין לך מה לעשות עם זה" חוזרת שוב ושוב. אותו איש מנסה לשכנע את עצמו כי הוא כן נאבק: "זה באמת מאוד נחמד להסתכל על האולם מהיציע", "אתה בדרך כלל נלחם אבל עכשיו אתה פשוט שבע", צורח ענבר. "פתאום מסביב משפחה שלמה, הם נראים מוכר, הם אולי שלך, אבל אין לך מה לעשות עם זה", הוא שואג. ושימו לב לאזכור של קיבוץ שמתאבד קולקטיבית בשיר, הקיבוץ הזה יחזור מאוחר יותר באלבום. השיר שמאיה דוניץ שרה, "הצעדה", הוא מונולוג של מי שכבר נאבקו ונכשלו אבל "ממשיכים בצעדה" במין אוטומטיות, השלמה שדומה להשלמה עם האפוקליפטיות של "ניפגש על החוף שפתח את האלבום". דוניץ שרה: "ויש כמה ארנבים שחצו את הקווים לצד הדרך"- גם את הארנבים האלה נפגוש שוב. השורה "כבר הרגשנו אבודים כשאכלנו את הדים סאם מהזבל" מרמזת על תנועה תל אביבית מנותקת- כי עניים ונדכאים אמיתיים לא אוכלים דים סאם מהזבל אלא דברים הרבה יותר נחותים.

אותה עייפות, תבוסתנות, ייאוש, חוזרים גם ב"הזמן האחרון"- "זה לא הקיר, זה הפאקיר, והפאקיר הזה עייף מלשכב על המיטה". ענבר מודה שזה מעייף למחות לדפוק את הראש בקיר כל הזמן. וכאן מגיע הרגע בו הבילויים מתחילים לבקר את עצמם: "ושוב הדיבורים על רוברט קראמב ורוברט סמית ורוברט הניג". לכאורה שורה נונסנסית-בילויית קלאסית, אלמלא רוברט קראמב, אמן הקומיקס המחתרתי האמריקאי הנודע, הופיע כבר בשורה משיר באלבום הקודם של הבילויים; ענבר למעשה טוען שהחזרה על אותם מסרים מהאלבום הקודם היא לעיסה חסרת תכלית של אותם מסרים. בעיניי, היכולת- והביצים- של הבילויים לנתח ולבקר את עצמם היא מדהימה, והיא הייחוד באלבום הזה.

הביקורת\ הסתכלות\התחשבנות העצמית הזו מגיעה לשיאה בשיר הלפני אחרון באלבום, "אני אפריקאי", ובשיר האחרון, "תיאור של מאבק". בשני השירים האלה הבילויים עושים משהו שלא עשו מעולם, וזה- לרגש. לגעת ללב. ממש ככה. לצלילים מוזיקליים מעוותים של "אני אפריקאי" שר ענבר: "אף על פי כן אתה ממשיך, אתה נותן לחדר שיחשיך....מצאת חן והרשקוביץ' הסכים". זאת שורת מפתח. השם הרשקוביץ' מאוד מזכיר לי את השם אוחובסקי; הבילויים מודים שהם עשו לעצמם חיים קלים מדי, הם התחבבו ומצאו חן בעיני המבקרים מן הממסד האשכנזי. "קונה פסנתר שלא תשמע את הצרחות, וזה נקרא להתבגר, אתה הופך למישהו שמוכר". אבל אז, הפזמון החוזר של השיר מטלטל במיוחד: "אין דבר שתאמר שיוכל לעצור את שטף הדם, ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים". כלומר: הבילויים מודים בחוסר התועלת בסאטירה שלהם, אבל הם בכל זאת יעשו אותה, קצת כמו הסיסמא ההוגנטית שציטטתי בראש הפוסט. שיא השיר, ושיא האלבום כולו בעיניי, מגיעים לקראת סופו: "כשנצא לרחוב אז יגיעו השאר, בעיניים פקוחות כבר יודעים שלשווא, שנוכל להגיד לאחות, שהפציעה משם, כי הפסקנו לפחוד כשאיבדנו תחושה, שום מבצע הנחות לא ירגיע עכשיו...". יש כאן משהו חדש, שלא הופיע מעולם באף שיר של הבילויים. וזה מה שמרגש אותי כל כך- זו תקווה. אולי המאבק- שכאן מורחב לדעתי גם למחאה החברתית, הטריגר שאיחד את הבילויים- אולי יהיה לשווא, אבל אנחנו כבר לא מפחדים יותר. לא יפחידו אותנו ואז ירגיעו עם עוד מבצע צבאי שאולי ישביע קצת את תאוות הנקם. אנחנו נאבק ולו רק כדי להגיד שהיינו שם. והמשפט הכי גדול מגיע בסוף- "אין דבר שתאמר שיוכל לעצור את תוף המרים". הבילויים הופכים כאן את המשפט ואת היוצרות כולן. אם הפרפרזה הראשונה של המשפט מיועדת לבילויים עצמם, הפרפרזה הזו מכוונת החוצה. לא תעצרו אותנו מלנגן, מלצעוק, מלהיאבק. נמשיך עם תוף המרים. אפילו אם אין סיכוי. מדהים, לא? הייתם מאמינים שחבורת ציניקנים משובעת כזו תכתוב משהו כזה?

מגמת התקווה החדשה ממשיכה גם בשיר האניגמטי מאוד "תיאור של מאבק", שמצטיין בעיבוד ולחן ענוגים מאוד. זה מתחיל ממפגש של ענבר עם "משה בתיבה", כשהכוונה היא למאכל העממי הידוע, שפורס לפניו מונולוג. "הוא נראה כמו נקניק מכוסה בבצק מגולגל"- המילה נקניק מכוונת לאותם שמאלנים רדומים, נרפים, כמו אלו מ"זמר ספאות". אבל הנקניק הזה קם לתחייה. "הארנב החיוור עוד יקום על רגליו וישאג"- זה אותו ארנב שברח מ"הצעדה". "זה נמשך רק שבוע, אבל הם שמעו על זה, גם היונים בכיכר"- זו המחאה החברתית, שבב התקווה של הבילויים, והיונים בכיכר הם השמאל המתון, זה שיהיה פעם "ילד נרות" שגם מופיע באלבום. "זה ברור ומובן, האדם שבטנק ינצח"- שוב אנו חוזרים להבנה הריאלית לפיה הבילויים לא יצליחו כנראה לשנות סדר עולם. אבל הם ימשיכו לנסות. והשורה המסיימת- "והיה בבדידות שלו משהו נוגע, והיה ברדידות שלו איזה קצה נחמה". נראה שלצד הייאוש, הציניות והאפלה, הבילויים מגלים לראשונה איזו איתנות, איזו תקווה, שמשהו כאן עדיין לא אבוד. וזה פשוט יפהפה.

שיר אחר שראוי מאוד לציון, על אף שהוא נוגע בנושא אחר לגמרי, הוא "שיר האספספת". זוהי התחשבנות עם מוסד הקיבוץ (מוסד אשכנזי כמובן) ודעיכתו המוחלטת: ענבר מונה כל מיני חברי קיבוץ שעזבו, או שהתנוונו והפכו לחדלי אישים. הפזמון החוזר הוא "הבנתי שאני לא משתנה בעצם, כל מה שרציתי היה כבר תפוס, הבנתי שאני שוב מתעסק עם אספספת, שמישהו כבר יירה בי כמו בסוס". את השורה הזו, כך נדמה, שר הקיבוץ עצמו, ש"מכיר" בחוסר התוחלת והרלוונטיות שלו. אחת הדמויות בשיר נקראת עקיבא, מה שלדעתי (והיה עוד מבקר שזיהה את זה) מתקשר לשירו המיתולוגי של יוצא הקיבוץ מאיר אריאל "ארול" שגם בו מופיע דמות עם שם זה. לשיר אגב יש לחן ועיבוד מדהימים, איפשהו בין טום וויטס למוזיקה מודרנית של המאה העשרים. ואכן, הבילויים סטו באלבום מוזיקלית מהאומצה-אומצה-פולקה-קברט-רוקבילי-כלזמר-להקות צבאיות שאפיין את הסאונד שלהם באלבומים הקודמים, ובליווי תזמור עשירה של נגנים הם מציעים כאן לחנים ועיבודים הרבה יותר מתוחכמים, כשרק "הורה הסלמה" ו"ניפגש על החוף!" מזכירים שירים יותר מוקדמים. הפתעה נעימה נוספת הוא השיר "חייב להתארגן", ששר לא אחר מימי ויסלר עצמו בהופעת סולו ראשונה. ועוד לא הזכרתי את הנוכחות המבורכת של האקורדיון של ענבר, תוספת שהייתה מאוד מתבקשת ללהקה.

שירים אחרים באלבום הם הרבה יותר אניגמטיים. חלקם גם לא מוסיפים לאלבום, שהוא די ארוך ויכול היה להסתדר עם פחות שניים שלושה שירים. לפחות שיר אחד, "שנאתי את הדירה שלך", לא עומד בסטנדרטים של שאר האלבום. אני מודה שלא כל כך הצלחתי להבין אותו, אבל הוא סובל מלחן וביצוע די משעממים. "ערב ערב" ו"מיס תבל" הם שירים דווקא טובים, כש"מיס תבל" הוא כנראה השיר הכי מדכא שהבילויים הקליטו אי פעם, אבל הם כמו "שירו של האנץ" לא הבנתי מה הם עושים באלבום, והם קצת פוגמים בזרימה הכללית.

הבילויים, שלקחו את שמו של אחד הארגונים הציוניים הראשונים שעלו לארץ בסוף המאה-19 והורידו מהשם את ראשי התיבות, מציעים כאן משנה חדשה, מפוכחת יותר, בוגרת יותר. זה אלבום לא פשוט בכלל, כמעט נטול המנונים שיככבו בהופעות; גם הביקורות שאני קורא הן בין מי שמתלהב למי שממש לא. אין כמעט זכרון לכיף של אלבום הבכורה. אבל זו גם לא בדיוק הקדרות חסרת הסיכוי של "שכול וכשלון". זה קול חדש יחסית של הבילויים, שגם לא מנגנים וגם לא בדיוק אומרים את מה שהיינו מצפים מהם.

סקס משונה בין אבוב לסקסופון

את הפוסט הנוכחי אני רוצה להקדיש לא לאמן או להקה מסוימים, או אלבום מסוים, אלא לכלי מוזיקלי אחד שאני מאוד אוהב- קלרינט באס. מה כל כך מיוחד בקלרינט באס, אתם אולי שואלים, או יותר מזה, מה זה קלרינט באס? מדובר בכלי שנראה כמו תוצר של סקס משונה בין אבוב לסקסופון. המנעד של הכלי מאוד רחב, עד כדי כך שלמעשה הוא נשמע כמו שני כלים שונים- באוקטבות הגבוהות הוא מזכיר קלרינט רגיל, אך הייחוד הגדול שלו הוא בצליל החם, האפל ואפילו המרושע שיש לו באוקטבות הנמוכות- משהו בין באסון לסקסופון באריטון; בגלל זה לטעמי הוא מעניין הרבה יותר מקלרינט רגיל.

האיש שקלרינט הבאס חייב לו יותר מכל והמוזיקאי שהכי מזוהה עם הכלי, עד היום, הוא הג'אזיסט אריק דולפי. דולפי, אחד המוזיקאים הגדולים שאי פעם דרכו על אדמת כדור הארץ (ורבים יסכימו איתי- לא סתם זאפה קרא לאחד הקטעים שלו “The Eric Dolphy memorial Barbeque” ), הפגין שליטה מושלמת בשלושה כלים שונים מאוד- סקסופון אלט, חליל וכמובן קלרינט באס. אבל הוא לא סתם שלט בכלי- הוא למעשה הוציא אותו מהארון, ועשה לו מה שעשה ג'ון קולטריין לסקסופון הסופרן: הוא לקח כלי אזוטרי,  מיושן ושכוח אל והפך אותו לרלוונטי ומרתק לחלוטין. הסגנון הייחודי של דולפי, שכולל קפיצות משתוללות בין האוקטבות וסגנון חורקני שמנסה לחקות את הקול האנושי, בא לידי ביטוי בשיאו כשהוא מנגן בכלי הזה. הנה אחד הקטעים המפורסמים ביותר לקלרינט באס, ביצוע הסולו של דולפי ל-“God Bless the Child” של בילי הולידיי.

אמנים נוספים מתחום הג'אז ניגנו אחרי דולפי בקלרינט באס (כולל קולטריין עצמו שאף קיבל את הכלי שדולפי עצמו ניגן עליו) אבל עד היום אף אחד לא לקח מדולפי את ה"בעלות" על הכלי. אחד המוזיקאים שכן אימצו את הכלי לחיקם הוא דיוויד מאריי הנפלא, שבדרך כלל מתפקד כסקסופוניסט. מאריי הוא לא ג'אזיסט רגיל ויש לו גם פרויקטים שלא כל כך קשורים לג'אז, כמו מחוות ל אסטנדרטיות להנדריקס ולגרייטפול דוד, והנה עוד קטע כזה שלו עם ה- Gwo-Ka Masters. שימו לב כמה פאנק מוציא מאריי מהכלי ה"אזוטרי".

קלרינט באס מקושר באופן מסורתי לאולם הקונצרטים של המוסיקה הקלאסית. למרות זאת, בניגוד לקלרינט הרגיל שיש לו רפרטואר גדול למדי, יש מעט מאוד יצירות קלאסיות במיוחד לקלרינט באס. הנה אחת כזו, מצוינת במיוחד, של המלחין היווני יאניס זנאקיס (Iannis Xenakis). זנאקיס הוא מלחין מאוד ייחודי, שבשל הכשרתו כמתמטיקאי וארכיטקט מיישם טכניקות ומתודות מהענפים הלא מוזיקליים האלה במוזיקה שלו, וזו אכן מוזיקה מאודדדדדד מאתגרת . בהתחשב בכך, היצירה הזו היא יחסית קלה להאזנה (לפחות עד האמצע), אבל מה שיפה בה הוא האופן שבו שאר הכלים כאן מתייחסים לצליל המאוד מיוחד של הכלי.

מה שכל כך יפה בכלי הזה הוא שיש לו יכולת הבעה מדהימה: הצליל מלא האוברטונים שלו,המנעד הגדול מאוד של הכלי, שניתן להרחבה ע"י שימוש בטכניקות כמו נגינת אלטיסימו, היכולת לעוות את הצליל, ועוד. הנה כמה דוגמאות למה שאפשר לעשות איתו, מאת נגנים שהם על הצומת בין רוק, מוסיקה קלאסית וג'אז- הראשון הוא מייקל לוונסטרן, מנגני קלרינט הבאס המובילים בעולם, בביצוע מעולה לקלאסיקה “Summertime” של גרשווין. הקטע השני הוא של רביעיית קלרינט באס בשם Edmund Welles שעושים ביצוע מדהים ל-“Creep” הנצחי של רדיוהד- שימו לב באיזו דיוק הם מחקים את כל הכלים בשיר המקורי, כולל אפילו הדיסטורשן של הגיטרות בפזמון. זה לא גימיק- זו אמנות לשמה.

בנימה אישית: כבר חודשיים שאני כותב את הבלוג הזה וזה כיף גדול. למי שלא יודע (ואני אניח שזה הרוב), שם הבלוג הוא קטע אינסטרומנטלי מופלא ומחורע של קפטיין ביהפארט ולהקת הקסם שלו. ביפהארט הוא אחד האמנים האהובים עליי ביותר, מהמון המון סיבות שזה לא המקום לפרטם ומתישהו אפרט אותם, והא מאוד מאוד יקר לליבי. בין שאר הדברים הבלתי סבירים שהוא עשה, הוא גם התיימר לנגן קלרינט באס. למן הסר ספק- ביפהארט לא יודע ולא מנגן שום כלי במובן המקובל של המילה וגם קלרינט הבאס לא יוצא דופן בהקשר שלו. בקטע הנ"ל שנקרא “Wild Life” מתוך האלבום המפורסם ביותר של ביפהארט, “Trout Mask Replica”, ביפהארט מדגים את כישוריו המאוד לא אורתודוקסיים בכלי הזה. ביפהארט מנגן, כמו תמיד, כמו ילד מאוד יצירתי שמשחק בצעצוע- הוא לא יודע מה הוא עושה אבל הוא מספיק מוכשר כדי שזה יישמע רענן וחדשני. במאמר מוסגר אציין כי עוד אמן שלא מנגן קלרינט באס אבל עושה בו המון שימוש באלבומיו, וגם מאוד מושפע מביפהארט, הוא טום וויטס (תאזינו למשל לאלבומים Alice ו- Blood Money ותמצאו שם נוכחות רבה של מיודענו).

ולסיום, גאווה ישראלית. גם לנו יש גאון קלרינט באס, כן כן, והוא עונה לשם יוני סילבר. אני עוקב אחרי סילבר כבר הרבה זמן, ויש על מה לעקוב: קצת כמו דולפי, גם סילבר הוא מולטי-נגן מאוד מוכשר שמנגן לא רק קלרינט באס אלא גם סקסופון, חליל, כינור, קלידים ומה לא. הוא ניגן בהרכב של אלברט בגר המופלא, ניגן באלבום שירי דליה רביקוביץ' המצוין של אבי בללי ויהודית רביץ, ניגן ועיבד מוזיקלית את "שירים ליואל" של רונה קינן (עוד אכתוב עליו, ועל עמוס קינן, זה בטו דו ליסט שלי), ואולי עיקר פרסומו הוא החברות שלו בלהקת הבילויים. ומכאן הקטע הבא- מתוך אלבום הבכורה שלהם, אחד האלבומים הכי טובים שיצאו בעשור הקודם. שימו לב לסולו הנהדר שלו בשיר הזה, "מה שלום הזקן של צ'ין קו צ'ן" . בזמן האחרון סילבר אף הוציא אלבום סולו שכולו רק הוא והקלרינט באס שלו, שנקרא Peep holes, שבעוונותיי עוד לא יצא לשמוע. מזל שבן שלו כתב עליו בשבילי (בלינק למטה).

על אלבום הסולו החדש של יוני סילבר