‏הצגת רשומות עם תוויות חנוך לוין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חנוך לוין. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

להתפורר מרוב אהבה, חלק ה' ואחרון: כה אנושיים אנו





בפוסט של היום אני רוצה לסיים את סדרת הפוסטים "להתפורר מרוב אהבה" שבה התבוננתי דרך נקודת מבטם של יוצרים ושירים שונים על אהבה. היו שם כל מיני סוגים של רגשות ומערכות יחסים- אימהיות, תלותיות, מלאות קנאה, מלאות אכזבה, חמלתיות, מעריצות. היום שם הרבה דברים טובים שהאהבה יכולה לתת, וגם הרבה אפלה. רציתי לסיים את החודש ברוח טובה של השלמה, של סגירת מעגל. בחרתי לדבר על שיר כזה, שבניגוד לאהבה הבתולית ומלאת הנעורים של השיר “I’ll be your mirror” של הוולווט אנדרגאונד, לוקח נקודת מבט בוגרת, אולי אפילו מזדקנת, ומסתכל לא רק על מערכת יחסים אוהבת אלא על חיים שלמים זה לצד זה. זהו השיר “Garden Song” של היוצר האוסטרלי הנפלא דיוויד אלן (שימו לב איך הוא מאיית את שמו- Daevid Allen) מתוך אלבומו Dreamin’ a dream משנת 1995.

את דיוויד אלן אני אוהב מאוד מאוד. יליד 1938, אלן הספיק להיות ביטניק, הספיק גם להיות היפי, הספיק להיות פרוגר, הספיק להיות פולקיסט, הספיק להיות אפילו סוג של פאנקיסט ניו יורקי, התנסה בחוויות רוחניות ופסיכדליות רבות מספור, ומיצב את עצמו כמורה הזן המשוגע של הרוק המתקדם, בייחוד הסצנה הקנטרברית שלו. אלן ידוע בעיקר כאיש להקת גונג האגדתית, וכחבר גם ברבות משלוחותיה השונות. מה שאני בעיקר אוהב אצל אלן זה ההומור שלו ואת שמחת החיים. מי שמדמיין רוק מתקדם כאוסף של חנאנות שמצטטים ספרי פנטזיה ומנסים להשחיל שבע שמיניות על תשע שמיניות, מפספס בגדול את ההיפי הצוחק הזה, עם הלב הרחב כל כך. בנוסף, לי אישית אלן נצרב חזק בלב, משום שההופעה שלו עם ההרכב Brainville 3 ב-2006 עדיין זכורה לי כהופעה הכי מדהימה שנכחתי בה בחיי.

בעטיפת האלבום Dreamin’ a dream, מקדיש אלן את האלבום לאשתו (השנייה לכל הפחות, ככל שידוע לי; אלן היה בעבר נשוי למשוררת גילי סמיית', איתה הקים את גונג), אישה בעלת השם יוצא הדופן וואנדנה טוריה לה אנה מוזס ברוס (Wandana turiya le ann moses bruce). אלן מספר כי וואנדנה הייתה דמות מפתח בהחלטה שלו לעזוב את אוסטרליה ב-1988 לאחר שבע שנות התבודדות, ולחזור לפעילות מוזיקלית. בעטיפה הוא מגולל את קורות הזוגיות שלהם, כיצד התאהבו, נפרדו, וב-1993 האש שלהם ניצתה שוב (לאחר שוונדנה נטשה את בעלה לטובת אלן) וב-1994 נולד להם ילד, בנו הרביעי של אלן, שעונה לשם הלא פחות יצירתי יינס אלקסנדר אלקטריק (!) אסלאן אלן. אלן מציין כי וונדנה היא ההשראה לאלבום, ובמיוחד לכמה שירים בו, שהשיר הנפלא “Garden song” הא אחד מהם.





“Garden song” הוא שיר פולק עדין מאוד, ז'אנר שאלן לא ממש מפורסם בו אבל בהחלט מצטיין בו. אלן מנגן נהדר על גיטרה אקוסטית בעלת סאונד מאוד bright ומיוחד, ומנגן איתו נגן בשם גרהאם קלארק על כינור. בשיר מתאר אלן, בן 57 בזמן הקלטת האלבום ומאחוריו כבר 30 שנות קריירה מוזיקלית, מערכת יחסים שנמשכת חיים שלמים, עד הזקנה. השיר בנוי מארבעה בתים שנעים בזמן, ופזמון חוזר שנשאר פחות או יותר זהה. בבתי השיר, הזוג תחילה מכיר וזורע את האהבה בגן המשותף, לאחר מכן נולדים הצאצאים שבשלב מסוים עוזבים את הקן, ומשם זקנה, ומשם מוות. בעיקר יפים שני הבתים האחרונים, הראשון הוא ההזדקנות המשותפת, נושא שאין עליו שירי אהבה רבים, והשני הוא הפרידה מבת הזוג שהיא גם הפרידה מהחיים עצמם:

And here comes the autumn when leaves turn to gold
And the waning moon silvers me lightly
In the afternoon sun it’s good fun to grow old
As you hold me and lie with me quitely

And when old father time rings the chimes of my years
And I see my life turning around me
When you lay me down in your garden my dear
Will you kiss me and let me go lightly?

באופן אולי מוזר המילים האלו, של הבית האחרון, מתקשרות אצלי ללא אחר מאשר חנוך לוין, אסוציאציה ממש בלתי סבירה בהקשר של דיוויד אלן מכל האנשים. מה להיפי אוהב האדם והתל אביבי הציני ש"אוהב אדם" הוא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשבאים לתאר אותו.  באוסף הנהדר של שירי מחזותיו, "כשתחשכנה עיניי", מופיע שיר ששר יוסף כרמון, "נערת חלומותיי", הלקוח מתוך המחזה "יעקובי ולידנטל", שם שר כרמון כך:

התזעיקי רופא בלילה
כאשר אתעלף לצידך?
התהיי זו את שיראה
מבטי האחרון, הדועך?
התזכרי אותי? התרצי שאחיה?
התבכי על קברי לפעמים?

ואולי זו אחת מהמשמעויות של אהבה- להיות עם מישהו גם בשעותיו הקשות, ואפילו בשעותיו האחרונות. בעיניי הדמיון בין שני טקסטים של שני יוצרים כל כך שונים כמו דיוויד אלן וחנוך לוין מראה על איזו תחושה או מודעות אוניברסלית לחיבור בין אהבה וזקנה, חולי ומוות. לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו, ובמקרה של תרצה ומאיר אריאל אולי אפילו גם אחר כך.

הפזמון החוזר, בשינויים קטנים, הוא שוב אלן ההומניסט, אוהב האדם והטבע ששואף לתקן את עצמו- ומשם את העולם כולו:

For a soul is so real so whole and so free
And a body is so frail and so human are we
Are we dreaming?
Is this the earth dreaming too?
Will we live till we die
Wondering why
Or will we learn to grow
Day by day by day by day by day

אלן מדבר בו זמנית גם אל עצמו, גם אל בת זוגו, וגם אל האנושות כולה כנראה. יש בשיר שלו מסר שהוא גם אישי וגם אוניברסלי. אלן מזכיר לנו שהגוף הוא בן חלוף, שברירי, רק כלי ריק. הנפש היא מה שחשוב, ועלינו כזוג לגדול יחד, יום אחר יום, עד הסוף המשותף. סוף שהוא השלמה עם האהבה ועם החיים עצמם.


אלן סוגר מעגל עם חייו (מיותר לציין שאלן עדיין חי ובועט, גם בעשור השמיני לחייו. אין לי מושג מה שלום חיי הנישואין שלו), ואיתו אני גם מסיים את הסדרה הזו, שבה ניסיתי בעיקר להאיר את נושא הכתיבה השחוק והטחון ביותר בעולם באור חדש יחסית. תודה שקראתם!






יום רביעי, 27 בפברואר 2013

הנעורים שבאו פתע אל סופם (או: שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם)






היה זה בגיל שלוש
כשאיבדתי את נעוריי
בדרך מגן הילדים אל המקלט.
מטוסים יפי כנף
חלפו מעליי ביעף
והותירו אותי ופני כבושות בעפר.
(חנוך לוין, "היה זה בגיל שלוש")

זה קורה מדי פעם שהטלוויזיה בביתי פתוחה ועל המרקע משודרת "בית ספר למוזיקה". בהייה בטלוויזיה היא עדיין משהו שאני עושה מדי פעם, למרות שזה אינו הדיפולט שלי. בראשון בערב אני ובת זוגי צפינו בתוכנית, שהוקדשה לאחת מעמודי התווך של המוזיקה הישראל, נחצ'ה היימן יבדל"א, שאף כיבד את הערב בנוכחותו עם בתו סי היימן. ילדים עלו ושרו מלחניו בביצועים כאלה ואחרים. כיאה לתוכניות מסוג זה, כל הביצועים היו "מקסימים" ו"מרגשים". עד כאן הכל תקין. ואז עלתה ילדה חמודה בשם זואי, בת 9, ושרה את שירו של נחצ'ה לפי מילותיו של נתן יהונתן, "החול יזכור" (קישור כאן). כאן היה ארוע נדיר ומיוחד, שבו מעלים ילדה בת 9 לשיר שיר שכול, שנהוג לשיר אותו ביום אחד בשנה, יום הזכרון כמובן:

הכל ישוב אל המצולות
זולת הקצף הלבן
נרות הלילה דעכו,
הידידות, האהבה,
הנעורים שבאו פתע אל סופם,
הנעורים שבאו פתע אל סופם.


עומדת ילדה בת 9. ילידת 2004. היא משתתפת בסוג של תחרות שירה לילדים, שבה לכל הילדים נותנים ציון טוב מאוד וכולם מקסימים ומרגשים (הגם שאובייקטיבית חלקם לפחות לא יודעים לשיר). לא ברור לי מי נתן את ההוראה לשיר את "החול יזכור", אם זו הייתה בחירה שלה או שהציעו לה את השיר (כביכול זו הייתה בחירה של המנטור מתי כספי), אבל הילדה הזו עומדת ושרה את צמד השורות "הנעורים שבאו פתע אל סופם". היא רק בת 9, אבל היא חכמה ומכירה את הקהל שלה מספיק כדי לדעת שהרגע הזה הוא כמובן שיא השיר ויודעת שצריך לשיר את השורות האלו בצורה הדרמטית ביותר, והיא עושה זאת בהצלחה. והקהל כולו מתמוגג, מוקסם, מתרגש. נחצ'ה מודה לה מקרב ליבו, סי היימן עצמה נחנקת מדמעות, וכך גם עוד יושבים בקהל, אמנים רבים מאוד, מיהורם גאון ומתי כספי ומשה פרץ השופטים דרך מירי אלוני, שרון מולדבי, אביבה אבידן, ועוד רבים רבים וטובים. מאוחר יותר באותו ערב מתבשר גם שהיא זכתה בתחרות לאותו יום. אף אחד, לרגע אחד, לא עוצר את עצמו ושואל את עצמו: האם זה ראוי, שילדה בת תשע תשיר בפני כל עם ישראל על "הנעורים שבאו פתע אל סופם"? האם לאף אחד זה לא נראה מוזר, עקום, מגוחך, חולני?

עכשיו אני בת חמש,
וכבר לא כל כך צעירה
בשיער ראשי זרקה לא מכבר השיבה.
ובלילות ירח כחולים
סורגת כומתות חיילים
יש שאני עוד זוכרת את נעורי.

כאן אני חייב כאן להצהיר כי אני ממש לא חושב ש"בית ספר למוזיקה" היא תוכנית שטנית ומשוקצת, בטח בהשוואה לתוכניות אחרות מהז'אנר. אני גם לא חושב שהילדים שם מנוצלים, ואין לי בעיה עקרונית עם תחרות שירה לילדים. ברוב הזמן זהו בידור סביר ובלתי מזיק. לא זו הנקודה. הנקודה היא משהו נרחב הרבה יותר. כשילד  ישראלי בן 9 נדרש, לא משנה אם בעיניי עצמו או מטעם ההפקה, לשיר שיר כמו "החול יזכור" עם שורות כמו "הנעורים שבאו פתע אל סופם", צריך לשאול כמה שאלות. האם הילד הזה מבין את השיר ועל מהו? האם הוא מבין על מה נלחמים ומה מנסים להשיג, כדי להקריב את הנעורים שבאו אל סופם, כפי שנתן יהונתן כתב כל כך יפה בשיר? אני לא חושב. למעשה אני מכיר גם הרבה מאוד אנשים בוגרים שאינם מבינים מדוע ולמה קצר פה כל כך האביב, כמו שהיטיב לכתוב דוד גרוסמן לבנו ז"ל שמת במלחמת-יש-ברירה קלאסית. למה למען השם צריכה ילדה תמימה בת 9 לשיר על הנעורים שבאו פתע אל סופם? האם חסרים נושאים אחרים, שסביר יותר שילדה בת 9 תשיר עליהם? ויותר מכל- למה מישהו חושב שזה מבדר?

אז קומו, עורו, תינוקות בני תמותה
אכול, שתה, והרטב מיטה,
ולושו היטב היטב את שדי אמכם
שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם.

אם זואי הקטנה הייתה שרה את השיר בטקס יום זכרון לחללי צה"ל בבית הספר שלה- ניחא. אבל היא שרה את השיר בתוכנית בידור. הקהל באולפן ובבית לא באמת מעוניין להיזכר עכשיו בנופלים, כל שכן לחשוב על מה נפלו ולמה- הוא רוצה בידור קל וזריז. מה יותר מבדר מילדים תמימים וזכים שרים, ואם הם גם בוכים וגורמים לאחרים מסביב לדמוע- אדרבא, מה טוב. לכן צרמה לי כל כך ההופעה הזו, שכל כך הרבה אנשים מוצאים את זה מבדר. כשבתוכנית בידור בפריים טיים ילד שר שיר שכול צבאי בפאתוס רב וכולם מריעים לו, בנאדם נורמלי ושפוי, וחברה שפויה ונורמלית, צריכים להרגיש מאוד לא טוב בבטן.

לא יכולתי שלא להיזכר בשיר של חנוך לוין המצוטט פה, מתוך המחזה "מלכת האמבטיה" שלצערי כנראה לעולם יישאר רלוונטי בארץ. עד עתה הילדה הייתה סתם ילדה מוכשרת, אבל ברגע שהיא שרה שיר שכול כזה היא התעלתה למעמד חדש, מחייב הרבה יותר, היא מתגייסת לכוחות ה"גדולים", גם אם היא לא מבינה את המשמעות. כמו בשיר של חנוך לוין, היא באמת כבר "לא כל כך צעירה"; במובן הזה נעוריה באמת הגיעו אל סופם, התמימות שלה תמה ברגע שמריעים לה כשהיא שרה שיר כזה. ובמציאות בה כל מי שמוליד ילד ישראלי יודע שבעוד 18 שנים הוא שולח אותו לצבא, אף אחד לא חושב שזה מוזר. להיפך, זה סטנדרט.

ואולי משהו בעצם דפוק אצלי, שאני לא מצטרף להתרגשות הזו. אולי אני ציניקן מדי, או לא מחובר לרגשות שלי מספיק, או אפילו לא מחובר לרגשות הלאומיים שלי, או לא פטריוט מספיק, ואולי אני סתם נודניק וזה לא באמת אמור להפריע לאף אחד. אבל בזמן שכולם התרגשו שם באולפן, אני בעיקר ישבתי בבית ושאלתי למה, ואני עדיין מנסה להבין.

ולושו היטב היטב את שדי אמכם
שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם,
שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם.






יום ראשון, 3 ביולי 2011

פגשתי בתותח ביישן: ערב מחווה ל"מלכת האמבטיה", תיאטרון תמונע, 2.7.11




מראיין: אבל בסך הכל אין ספק שאתה רצית פה למתוח ביקורת, אפשר לומר אפילו חריפה, על המצב המדיני והבטחוני שלנו.
חנוך לוין: (פאוזה) בטח! (מחייך)
מתוך הראיון היחיד של חנוך לוין לטלוויזיה

אחד הדברים הכי מבאסים שיכולים לקרות הוא בואה לעולם של יצירת מופת בלי שאף אחד שם לב. אחד הדברים הכי מענגים שיכולים לקרות הוא איך אותה יצירת מופת מקבלת הכרה מחודשת. שני המשפטים האלה לא לגמרי תקפים למקרה של "מלכת אמבטיה", הקברט הסאטירי האמיץ והמושחז ביותר שאי פעם הועלה בישראל כהצגה, אבל כן תקפים לגמרי למקרה של "מלכת אמבטיה" כמחזור שירים. מדינה שלמה הזדעזעה בזמנו מהמחזה המדהים הזה, שכבר בזמן אמת ידע לזהות את תחלואות החברה בעקבות מלחמת ששת הימים ולהתריע על העתיד לבוא. "אצבע בתחת ושיר בגרון"- אין מילים מדויקות יותר בתולדות הסאטירה הישראלית. לא ייאמן, אבל בזמנו אפילו הרמטכ"ל בר לב נשאל האם לדעתו המחזה מוריד את המוראל הצה"לי. לוין הצעיר זיהה את כל הפרות הקדושות ודאג לשגר עליהם את כל התחמושת שלו- המיליטריזם החולני והנפוח מעצמו, המוות הקדוש-עאלק בשם ערכים שלא מחזיקים מים, הגזענות כלפי הערבים ועולים מארצות המזרח, המוסר העקום של הרג אזרחים ב"טעות",אובדן הנעורים במדינה רודפת מלחמות מיותרות, ההסתגרות של מדינת ישראל בגטו מנותק מהעולם, והחטא העיקרי- אפתיה וקפיאה על השמרים, מתוך מחשבה ש"אנחנו אנשי בסדר". אז מלכת האמבטיה נחשב הישג של לוין, אבל היה שם שותף לדרך- המתופף\מלחין זוהר לוי, אחת הדמויות האניגמאטיות והמוכשרות והמתוסבכות בתולדות המוזיקה הישראלית. לוי הוא סוג של ג'יי די סלינג'ר של הרוק הישראלי- יש לו רזומה מאוד קטן אבל מאוד מאוד איכותי, ובשלב מוקדם מאוד בקריירה הוא ירד למחתרת ופרש. לוי הלחין את פצצות המצרר המכאיבות של לוין לשירים פשוט מדהימים, שילוב של בלוז, ג'אז ורוק פסיכדלי שהקדים אפילו את החדשנות של לוי ב"אחרית הימים" המהוללת, שבשל העובדה שההצגה ירדה כל כך מהר אף אחד לא ממש זכר אותם, וכך הפך אלבום שירי "מלכת אמבטיה" שהוקלט בחיפזון ליצירת מופת שאיש לא שם לב אליה. לפני שנים ספורות האלבום נגאל מיסוריו וסופסוף עלה על דיסק, שבינתיים גם הוא אזל.


לכן, כשהסתבר לי שגיא חג'ג' רב הפעלים, ביחד עם המתופף סתיו בן שחר, הרימו את הכפפה הכבדה ואחרי 4 עשורים מעלים מופע מחווה למחזה, שהוא מופע מחווה בעצם לגאונות המשותפת של לוין את לוי, ושבמופע משתתפים כמה מאזרחי הכבוד של "אינדי סיטי"- יהוא ירון (האיש השני הכי עסוק בשואו ביזנס, אחרי ג'יימס בראון), נועם ענבר (שרק ערב לפני איחד בהופעה סודית את "הבילויים", כמה משמח), טליה אליאב, זאב טנא, הצמד קרימינל פרוג'קט, רות דולורס וויס המדהימה, והדובדבן שבקצפת- ישראל גוריון עצמו, שהיה בהפקה המקורית, שמחתי הייתה רבה מאוד. סופסוף נותנים כבוד ומנגנים את שירי המחזה, שכל כך מגיע להם שינגנו אותם. ולא רק זה- יש כאן הזדמנות מעניינת להפגנת כוח של כמה אמנים ישראלים מה"שוליים הרחבים", כך שאפשר לומר שקיבלנו שני מוצרים במחיר אחד.


תיאטרון "תמונע" היה מלא עד אפס מקום. הקהל היה מורכב משתי קבוצות גיל עיקריות- אנשים מבוגרים בני 50-70 שחוו את תופעת "מלכת אמבטיה" בזמן אמת, ואנשים בגילאי 20-40 שבאו לשמוע על מה היה הרעש ולהינות מהמופע ברטרוספקטיבה. המופע היה מורכב כאמור מליין אפ של זמרים אורחים שעלה לבצע שירים בתורות, בליווי להקה שהורכבה מסתיו בן שחר על התופים, עודד שכטר על הבאס, וגיטריסט שגם נתן קולות רקע שבעוונותיי לא קלטתי את שמו (מצטער, אם מישהו מוכן לעזור ולומר מי זה היה, אל תהססו....). ראשון עלה ישראל גוריון. כמה כבוד יש אל האיש הרזה כשלד הזה, שלפני יותר מארבעים שנה היה אחד מכוכבי הבידור הישראלי. גוריון נתן ביצוע אנרגטי ביותר לשיר הראשון, "אנשי בסדר", ביחד עם מקהלת זמרות אפקטיביות ביותר. אחריו בא נעם ענבר ועשה ביצוע מכוסח לקטע הבלוז "היה זה בגיל שלוש". אציין כי נעם הוא לדעתי אחד הזמרים הטובים בארץ ומאוד נהניתי ממה שהוא עשה, אבל בשיר הזה נתקלתי בבעיה שצצה במופע הזה כמה פעמים - הלהקה שלייותה את השירים לא הייתה הדוקה מספיק, וניכר שהם לא עשו מספיק חזרות, בעיקר הרית'ם סקשן של שכטר ובן שחר לא עבד מספיק טוב ביחד. וגם הסאונד התגלה כלא טוב- למרות קולו האדיר של נעם, לא קל היה לשמוע אותו. אודה כי עצם קיום הארוע הזה הוא נס כך שקצת לא נעים לי להתקטנן, אבל הרישול שבביצועי הלהקה היה ניכר וזה קצת חבל.

יהוא ירון ארוך הגוף נתן אחלה של קברט ב"הגטו שלי", קרימינל פרוג'ט (לא הכרתי אותם, מגניבים) עשו עיבוד נועז יחסית של רגאיי ל"אחים צ'מבלולו". רות וייס הנפלאה, שמעולם לא יצא לי לראות אותה בפורמט של להקה, עלתה לשיר את "רגעים יפים", שזהו אולי השיר הכי אדיר בכל התקליט, שיר שמגולל בגאוניות את השיעמום שבסתם מוות של יומיום, לא הרואי ולא כלום. רות היא כידוע מדהימה בפורמט של פסנתר ושירה אבל לי היה נראה שהיא לא במיטבה, נדמה לי שהיא עוד לא התרגלה לשיר עם להקה ובשיר הזה היא הייתה קצת פושרת (מאוחר יותר, בחלק השני של המופע, היא חזרה לעצמה עם ביצוע מהפך קרביים ל"חיוו ומותו של מר גוסקינד", שיר שרק בזכות הביצוע שלה בכלל שמתי לב מחדש לקיומו בין שאר השירים המהממים ב"אחרית הימים"). זאב טנא נתן ביצוע פראי להדהים ל"הבטחה"- זו פעם ראשונה בחיים שאני נתקל בטנא, שהוא בלי ספק איש מוגבל מאוד מוזיקלית (הלהקה לא הצליחה לשמור איתו על סינק ולמעשה היה די ברור שהוא עושה את זה בכוונה) אבל מפצה על כך בטירוף הכאריזמטי שלו, מין פורטיס אבל רק עם הפסיכיות. טליה אליאב, שאת אלבום הסולו יוצר הדופן שלה עדיין לא פענחתי עד הסוף, נתנה ביצוע מאוד ממזרי ל"פגשתי בתותח", שיר של פחות מדקה וחצי במקור שהיא הפיחה בו חיים חדשים. מצוין.

אבל בלי ספק הרגע החשוב והמרגש בערב היה הרגע בו עלה ישראל גוריון לבמה. בגרון ניחר (זו הייתה ההופעה השנייה באותו יום של המופע) הוא הקדים ואמר כי זוהר לוי עצמו, נמצא כאן איתנו באולם. האורות עלו לרגע, וכאן היה לי רגע מרגש ביותר, משום שאני עמדתי 30 סנטימטר ליד האיש בכסא הגלגלים, המשקפיים העגולות והגבות העבותות, שחבש כובע מצחייה, לגם בירה קורונה ומדי פעם תופף עם השירים. לא הייתי בטוח שזה אכן אותו אדם מהראיון ההיסטורי והנדיר שנתן ל"מעריב" לפני שנה, אבל גוריון בעצם אישר לי שאני עומד ליד לא אחר מזוהר לוי עצמו. וואו. ואז הקהל הריע לזוהר בסטנדינג אוביישן של כמה דקות, וכל כך התרגשתי בשבילו, האידיאליסט הבלתי מתפשר והעקשן והחמור סבר הזה שלא הסכים לאחד את "אחרית הימים" בשביל הכסף, שאחרי כל כך הרבה שנים של חוסר פעילות תכנן לחזור לנגן אבל אז הכו בו בזה אחר זה התקף לב וארוע מוחי ומאז הוא בכסא גלגלים. זוהר נשאר בפנים חתומות לאור התשואות האלו אבל היה ניכר בו שהוא מתרגש מאוד. אני לא חושב שמעולם הריעו לו כך. רק בשביל הרגע הזה היה שווה לבוא. ואז גוריון שר את "אבי היקר", השיר הכי מפורסם ועצוב וכואב במחזה כולו, והוא עשה את זה כל כך טוב ששמעתי את זוהר, בנקודה מסוימת, נאנח במין התנשפות כזו.


לאחר שכל אחד מ-11 שירי המחזה נוגנו, החל החלק השני- שלמעשה הוגדר ע"י סתיו בן שחר כ"עוד שירים של חנוך לוין", שחלקם הולחן גם הוא ע"י לוי. בין השאר, יהוא עלה שוב ובגיטרה באס מרובת לופים עשה ביצוע מאוד ייחודי ל"חיה לי מיום ליום". טליה אליאב לקחה ממנו את הבאס ועשתה יופי של ביצוע ל"בצער לא רב, ביגון לא קודר"- רוקיסטי, זועם, ואולי כדאי שתמשיך לעשות אותו בשאר ההופעות שלה. בכלל, טליה מאוד מעניינת, אני צריך להתעמק בה קצת יותר. אחד משיאי הערב מבחינתי היה הביצוע של זאב טנא לשיר "אני בדרכי למוסד הסגור"; זה שיר מאוד מיוחד כי זה אחד מתוך שני שירים שאני מכיר שזוהר לוי שר במקור בעצמו. במקור לוי עשה לזה ביצוע מטורף לחלוטין ומלא אנרגיות, וטנא, שאמר כ"נגזר עליו לשיר אותו", בהחלט לא נשאר חייב. את הערב המאוד מוצלח, על אף חוסר ההידוק והכימיה בין נגני הלהקה המלווה, סגרו שני שירים מ"אחרית הימים" שהיום כבר בהחלט מקבלת את מקום הכבוד שלה בדברי המוזיקה הישראלית- "גוסקינד" ששרה רות וכבר ציינתי, וביצוע סוחף ביותר של הגיטריסט שאינני זוכר לבושתי את שמו ל"אין מקום לשניים על עמוד חשמל".

מבחינתי האישית היה ערב נפלא. אז לא היה סאונד טוב, סו פאקניג ווט. לפעמים לוקח 40 שנה עד שמכירים ביצירת מופת כשהיא כזו, וכשזה קורה זה מאוד מאוד מרגש. התחושה בסוף הייתה שבעצם לא השתנה כלום- אנחנו, כחברה, עדיין כל מה שחנוך דיבר עליו, ואולי יותר גרוע, כי היום אנחנו הרבה יותר אדישים. בישראל 2011, אפשר לנגן את שירי "מלכת אמבטיה" ולתת להם להמשיך הלאה. אף אחד לא ישאל את בני גנץ מה הוא חושב על זה שניגנו את "מלכת אמבטיה" בתמונע. אבל לפחות אפשר ליהנות ולהעריך את המוזיקה הנהדרת של זוהר לוי. בסוף, כשהאורות עלו, אזרתי אומץ, ניגשתי לזוהר לוי (לא הייתי היחיד...), אמרתי "תודה רבה" ולחצתי את ידו. באמת ערב נפלא.

וידיאו בונוס: מהאוצר הבלום "סוף עונת התפוזים", ובו ראיון נדיר עם זוהר לוי משמנות התשעים (מתחיל מ-4:35)