יומולדת 6 לבלוג: ספיישל אליס קולטריין

השבוע הבלוג היקר שלי מציין לא פחות משש שנות קיום. לא תאריך עגול בשום צורה, ובכל זאת- כבר הרבה זמן...מספר שאולי קצת יותר ירשים הוא 178 פוסטים שכתבתי מאז 16 באפריל 2011. אני מתייחס לזה כבר כסוג של מפעל חיים ממש ממש קטן, אולי לא מפעל, מקסימום סדנה מאובקת מתחילת המאה העשרים. כשהתחלתי את הבלוג הזה כתבתי המון. המון המון המון. בשנה הראשונה לבדה כתבתי בערך חמישים פוסטים. אחר כך היו תקופות של אי-כתיבה, כשהארוכה ביניהן נמשכה כמעט שנה. השנים עושות את שלהם ואני נהיה יותר ויותר עסוק. פעם יכולתי לבלות את נסיעות הרכבת הארוכות שלי בשינה, קריאת ספרים, וכמובן כתיבת הבלוג. היום אני יוצא מיום עבודה ואז מתחיל לעבוד גם ברכבת, עם לפטופ חבוט ושבור (שגם הוא מציין שש שנות קיום- הגיע הזמן להתחדש). מי שמשלם את המחיר הוא הבלוג הזה, יקיר ליבי. אבל אני עדיין מנסה בשיניים למצוא זמן לכתוב, ומבטיח שהבלוג לא ייסגר רשמית לעולם, גם אם אכתוב רק פוסט אחד בשנה.

בכל יומולדת של הבלוג אני נותן לכם, קוראי הבלוג, איזה צ'ופר קטן. הצ'ופר השנה הוא משהו מאוד מיוחד שעשיתי ביחד עם שדרן 88 אף-אם, גיל מטוס, אדם יקר מאוד שבעצמו מנהל מין מפעל חיים ייחודי וחשוב. לפני שלושה חודשים גיל הזמין אותי לעשות תוכנית ספיישל של שעתיים על אישה יקרה מאוד מאוד מאוד לליבי, מוזיקאית גאונה ואדם מדהים, והכי חשוב- לא מוכרת ולא מוערכת מספיק. מגיע לה שיעשו לה ספיישל. וזאת אליס קולטריין. אני גאה בלא מעט דברים שעשיתי בחיי, אבל בתוכנית הזאת אני גאה במיוחד. כי אני לא יודע כמה ספיישלים כאלה, אם בכלל, עשו אי פעם לאליס קולטריין. אמרתי את זה המון פעמים במהלך שש השנים האחרונות- מטרת העל של הבלוג הזה היא לשיר את הלא מושרים, להכיר את הלא מוכרים. אני רוצה להאמין שמי ששמע וישמע את הספיישל הזה יכיר את אליס קולטריין כמו שצריך להכיר אותה- לעומק, לצלול לתוך העולם והראש הפרטי שלה. אם הצלחנו לעשות את זה בתוכנית, ובזכותה נוסף אפילו מעריץ שרוף אחד- כמוני וכמו גיל- למועדון המעריצים הקטן מדי של אליס קולטריין- דיינו.

תודה אליס על מפעל החיים הלא ייאמן שלך, תודה גיל על ההזדמנות ועל ההשתתפות בתוכנית, ותודה לכל מי שעוקב, מגיב, מפדבק, מתווכח ומפרגן כבר שש שנים. זה אומר המון בשבילי.

My Favorite Trane

יש הרבה מוזיקאים שאני מאוד אוהב ומוקיר. חלקם, כמו זאפה, קפטן ביפהארט, פיטר האמיל או מאיר אריאל הם ממש מורים לחיים, ואת מה שלמדתי מהם אני מיישם גם בתחומים בחיים שלא קשורים למוזיקה. מורה אחד כזה, והמוזיקאי שיש לי הכי הרבה דיסקים אצלו בבית, הוא הסקסופוניסט ג'ון קולטריין. מה יש באיש הזה שגורם לאנשים להתייחס אליו כאל איש דת ממש (יש אפילו כנסייה על שמו)? קשה לומר. אבל קולטריין הוא דוגמא מדהימה לשילוב המושלם בין מוח ללב, בן שכלתנות לרגש. ברגע שהוא נושף לתוך הסקסופון, משהו במולקולות באוויר משתנה, זה פשוט ככה. מעבר ליכולות המדהימות של טריין והאופן שהוא מנגן, שבאמת יש בו משהו מיסטי, טריין גם עבר תהליך התפתחותי מדהים כמוזיקאי; למעשה, בקריירה לא ארוכה במיוחד- 12 שנה- טריין עבר תהפוכות והתקדמויות בקצב מואץ ביותר, שיכול היה להכיל כמה וכמה קריירות של מוזיקאים אחרים; מחניכות קשה ומאתגרת אצל מיילס דיוויס, דרך פריצה אדירה קדימה במעבדה של תלוניוס מונק, אלבומי הסולו הראשונים שהציגו יכולת טכנית מדהימה שזכתה לכינוי sheets of sound, משם לג'אז מודלי ששבר את השכלולים ההרמוניים המתוסבכים, ואז שינוי סגנון חריף לאוונגרד רוחני שעד היום מאתגר ושנוי במחלוקת. מה אגיד, אני פשוט אוהב מאוד את האיש הזה, כפי שכתבתי כבר כאן, וכאן, וכאן....ועכשיו גם כאן.

לאחרונה קראתי תזה שכתב מוסיקולוג בשם סקוט אנדרסון (Scott Anderson) אודות קולטריין, בו הוא בוחן את ההתפתחות המוסיקלית והמסע האישי-רוחני המטלטל שקולטריין עבר בין השנים הכי טובות שלו, 1960-1967, שהתחילו עם גיבוש הרביעייה הקלאסית המיתולוגית שלו , איתה הקליט את עבודותיו הפופלריות והמוערכות ביותר, והסתיימו עם החמישייה שלו, הרכב הרבה יותר קשה לעיכול. מה שמצא חן בעיניי בתזה של אנדרסון, שבאישורו האישי אני עושה לה כאן אדפטציה (את התזה כולה אני ממליץ מאוד לקרוא כאן), הוא השימוש שלו בקטע אחד מאוד מפורסם של קולטריין- הואלס “My Favorite things”, מתוך "צלילי המוזיקה" של רוג'רס והמרשטיין, סוג של "להיט" של קולטריין. אנדסון בוחן ביצועים שונים- לפעמים שונים מאד- של קולטריין לקטע הזה לאורך השנים, ומדגים את ההתפתחות של קולטריין לכיוונים יותר ויותר נועזים, ניסיוניים והרפתקניים. קולטריין הקליט המון מוסיקה, אבל ל-“My Favorite things” (אני אקרא לו מעכשיו MFT) יש באמת מקום מיוחד, וזהו אחד הקטעים המוזיקליים הכי אהובים אליי. אני אשתדל מאוד לצמצם למינימום ההכרחי את השימוש בתיאוריה מוזיקלית של הרמוניה וכו', מי שרוצה להעמיק מוזמן לקרוא את התזה המקורית.

הביצוע הראשון של קולטריין ל- MFT, שהוא גם ביצוע האולפן היחיד של הקטע הזה, הוא מתוך אלבום באותו השם שיצא ב-1961. באלבום הזה מנגנים אלווין ג'ונס על התופים, מק'קוי טיינר על הפסנתר, ובאסיסט עלום בשם סטיב דיוויס. שנה מאוחר יותר יחליף אותו ג'ימי גאריסון, מה שיגבש סופית את הרביעייה הקלאסית של קולטריין. זהו אלבום מאוד חשוב בקריירה של קולטריין, בגלל MFT, מכמה סיבות: קודם כל, MFT  הוא מופת של ג'אז מודלי. למרות שטריין מנגן את הוריאציה שלו לשיר של רוג'רס והמרשטיין, כל האלתורים הם על מה שנקרא Vamp, כלומר אקורד קבוע, ולא על האקורדים של השיר עצמו כפי שהיה מקובל בבי-בופ והארד בופ. טריין מטשטש בחוכמה את ההגדרות של מינור ומז'ור בקטע וזה נותן לו יופי חמקמק. שנית, קולטריין מציג כאן לראשונה נגינה בסקסופון סופראן, כלי שנחשב מיושן וארכאי, למעשה עד ל-MFT. ואולי הכי חשוב, הקטע הזה איכשהו הפך ללהיט ברדיו (בגרסה מקוצרת כמובן) וזה מה שחשף את קולטריין לקהל הרחב; זו גם אחת הסיבות שקולטריין כל כך אהוד גם על אנשים מחוץ לחוג המאוד מצומצם של הג'אז. מה שכל כך הורס בביצוע הראשון הזה הוא- האלגנטיות והעדינות שלו. קולטריין והחבורה מנגנים בצניעות ובאצילות אמיתית וזה כל כך יפה, מה שאולי מתבטא הכי הרבה בסולו הנהדר של מק'קוי טיינר; העדינות הזו תיעלם בהדרגה עם השנים. עוד משהו שבולט מאוד הוא ההשפעות של מוסיקה מחוץ לעולם הג'אז- יש בנגינה שלו על הסופרן הרבה מאפריקה וממוסיקה הודית, מה שמתקשר לרצון של קולטריין לתקשר עם המאזינים באופן שמתעלה על ג'אז רגיל (לא סתם מאוחר יותר קולטריין יקליט קטעים בשם “Africa” ו-“India”).

הביצוע השני הוא שנתיים מאוחר יותר, מתוך פסטיבל ניופורט 1963, ומופיע באלבום In Newport. קולטריין והרביעיה שלו כבר התבססו והקליטו כבר כמה אלבומים מעולים. אבל ההבדל בין הביצוע הזה לקודמו הוא אדיר. קודם כל יש פה שינוי נגנים- ג'ימי גאריסון מנגן על הבאס, ורוי היינס, מתופף אגדי נוסף, מחליף את אלווין ג'ונס הגדול שבאותו זמן היה בגמילה מהרואין. בניגוד גמור לצניעות המרוסנת של הביצוע המקורי, הביצוע כאן הוא סוער, גועש, וסוחף ביותר; למעשה זהו הביצוע האהוב עליי של הקטע. כולם פה הרבה יותר משולהבים ויש לביצוע תחושה של קטע רוק אפילו. קודם כל, הרית'ם סקשן מנגנת הרבה יותר סוער- בניגוד לדיוויס וגו'נס שבקטע המקורי היו מאוד מופקים, גאריסון ובעיקר היינס יוצאים מגדרם ומנגנים באקסטזה; היינס לא ניגן הרבה עם קולטריין אבל הוא למעשה מנגן כאן סולו תופים לאורך כל הקטע, אף מכת תופים שלו לא נשמעת כמו המכה הבאה, הוא תמיד בתנועה ובעיניי זה מה שמגדיר מתופף טוב. וטריין? הוא פשוט מנגן כמו אדם בטראנס, אין מילים אחרות להגדיר את זה, הוא מפרק את הקטע ואת הכלי שלו לגורמים וזה הכי רחוק שאפשר ללכת עם הסקסופון מבלי לפרוץ את הגבולות ולהתחיל לנגן ממש אוונגרד ו-out there כמו שיקרה בעוד שנתיים. אשר לומר שבשלב הזה, קצת כמו שנברג בתחילת הקריירה שלו שמיצה עד קצה היכולת את הפיתוחים ההרמוניים של ואגנר בטרם פרץ את תקרת הזכוכית והחל להלחין מוזיקה אטונלית, גם טריין הגיע למיצוי הנגינה ה"קונבנציונלית" והוא יתחיל מעתה והלאה לשבור את הכלים- בהתחלה בהדרגתיות ולאחר מכן באטרף.

ביצוע שלישי שהתזה דנה בו גם הוא מפסטיבל ניופורט, שנתיים מאוחר יותר, שנת 1965 ויצא באלבום משותף של קולטריין עם ארצ'י שפ בשם New Thing at Newport.  כדי להבין את הרקע לביצוע הזה צריך להבין את המהפך האדיר בסגנון המוזיקלי של קולטריין בשנת 1965, השנה בה חצה את הקווים ועבר לנגן פרי ג'אז בועט. בהשראת נגנים צעירים יותר כמו אלברט איילר ופרעה סנדרס, וכן חלוצים בני גילו כמו ססיל טיילור ואורנט קולמן, טריין החל לנגן יותר ויותר אוונגרדי תוך שימוש בטכניקות קיצוניות יותר של נגינה ומעבר למבנים מוזיקליים פתוחים ומופשטים יותר ויותר; המוסיקה הפכה כאוטית וחסרת קצב יותר ויותר ורוב הקהל של טריין לא אהב את זה, כולל חברי ההרכב שלו שמצאו את המוסיקה רועשת וחסרת הגיון. אני ממליץ על כל אלבום שטריין עשה בשנה המרתקת הזאת, בה לדעתי עשה את אלבומיו הטובים ביותר, סדרה מדהימה של הקלטות שמתחילה בעצם מ-A love Supreme הקלאסי שהוקלט בסוף 1964 ועד Meditations (האלבום האהוב ביותר עליי של קולטריין) שיצא בסוף 1965, הסדרה הזו מתאפיינת ברמות הולכות וגוברות של אטונליות, אקספרמנטליות ואבדן של קצב מוגדר. ההקלטה בניופורט 1965 תופסת את טריין בדיוק באמצע של המעבר הזה, בו הרביעייה הקלאסית עדיין לא התפרקה אבל מנגנת באופן אוונגרדי ודיסוננטי מאוד. אפשר ממש לשמוע כאן את המתחים הפנימיים והכאוס בתוך ההרכב- המבנה של הקטע עדיין דומה לזה של ההקלטה המקורית אבל כבר ממכות התופים האלימות של אלווין ג'ונס בהתחלה אפשר להבין את הסטרס שההרכב נמצא בו: הרביעייה מנגנת באופן אלים ואגרסיבי, מק'קוי טיינר הולך הרבה יותר רחוק מאי פעם בסולו שלו, וטריין עצמו קורע את הצורה של הכלי שלו עם חריקות וצפצופים. אם זאת, זוהי הגרסה הפחות אהובה עליי, משום שניכר שאף אחד מהנגנים לא ממש מרוצה מהתוצאה; בסוף השנה, נופל דבר כאשר טיינר וג'ונס, שנגנו עם קולטריין חמש שנים ברציפות, עוזבים את הלהקה בטריקת דלת.

רביעיית ג'ון קולטריין: קולטריין, טיינר, גאריסון, ג'ונס

קולטריין לא קפא על השמרים והקים הרכב חדש, שניצנים שלו הופיעו כבר באלבום המעבר האולטימטיבי Meditations. סביב טריין וג'ימי גאריסון שנשאר נאמן נבנה הרכב חדש, שונה לחלוטין מקודמו, שניגן מוסיקה שונה בתכלית. בהרכב היו אשתו של טריין, אליס הקולטריין האדירה, שהצטרפותה ללהקה נתקלה בהרמת גבות מסוימת, ובנקודה זו הסגנון שלה היה עדיין מאוד מושפע מטיינר- היא עוד לא פיתחה את הסגנון המיוחד שלה, והייתה לפני שיאה; ראשיד עלי, המתופף הנפלא שבמקום לנסות להיכנס לנעליו הענקיות של אלווין ג'ונס יצר נעליים שונות לגמרי, ועדיין הוא לדעתי מתופף הפרי ג'אז הטוב ביותר אי פעם; וחומר הנפץ האמיתי של ההרכב, הסקסופוניסט הפרוע ביותר  של התקופה, פרעה סנדרס. המוסיקה השתנתה לגמרי, הפכה פתוחה ואבסטרקטית, ואיתה גם השתנה לגמרי “My Favorite things”. הגרסה שהוקלטה במועדון ה-Vanguard ב-1966 ויצאה באלבום המעולה Live at the village Vangaurd again! כבר שונה באופן ראדיקלי מהגרסאות המסורתיות- המבנה של הקטע הרבה יותר פתוח ולא נשאר ממנו יותר מדי, אין כאן שום תחושה של וואלס או של כל קצב אחר, התיפוף של ראשיד עלי נשמע כאילו הוא בא מגלקסיה אחרת לגמרי, וכשפרעה סנדרס מתחיל לנגן על הטנור שלו, כל זכר למבנה המקורי ולשיר עצמו נמחק לחלוטין, הוא מתעלם לחלוטין מהקטע עצמו ופשוט מנגן מה שבא לו. זו חרות מוחלטת אבל היא מלווה גם בכאוס ובהרס של העבר, של הסדר הטוב, ורבים מאוד לא היו מסוגלים לעכל את מה שנתפס כהרס עצמי של קולטריין. למה המוזיקה של קולטריין הפכה להיות כל כך מכוערת, תהו מעריציו, מה הוא מנסה להשיג? אגב, התזה לא עוסקת בביצוע הזה, אבל אני מוסיף אותו כאן.

חמישיית קולטריין מימין לשמאל: עלי, גאריסון, אליס, ג'ון, סנדרס

הביצוע האחרון שהתזה עוסקת בו, שהוקלט בסיבוב ההופעות של טריין ב-1966 ביפאן ויצא בדיסק המרובע Live In Japan, מראה שזו לא מוזיקה מכוערת, אלא הרכב פורץ גבולות של נגנים מעולים שמתעלים על הגדרות וקונבנציות. בסיבוב ההופעות הזה טריין וההרכב באמת מראים מה הם מסוגלים לעשות, כאשר הסולואים של הנגנים יכולים להגיע גם ל-20 דקות ויותר. ובהתאמה, הביצוע המונומנטלי ל-MFT  מתפרש כאן על פני לא פחות מ-57 דקות, פי ארבע מהביצוע המקורי ההוא מ-1961. למעשה הוא מתחיל מסולו באס נהדר ללא ליווי של ג'ימי גאריסון, על פני 14 דקות- כלומר, אפילו הסולו הזה ארוך יותר מהביצוע המקורי כולו. בנקודה הזו למבנה של MFT  אין כמעט קשר למבנה המקורי ויהיה מי שיטענו שאפשר אפילו לוותר על הכותרת של השיר. טריין מדהים בשני סולואים ארוכים, כולל אחד על סקסופון אלט, כלי שלא ניגן בו כמעט בכלל, אליס קולטריין נותנת סולו יפהפה, והכי מרשים הוא דווקא פרעה סנדרס שכהרגלו לא מתייחס כמעט למנגינה המקורית של MFT  אבל מראה שהוא לא רק ילד מופרע והסולו שלו מפתיע באיפוק (היחסי) שלו. ביצוע עוצר נשימה, שצריך לקחת בערך שבוע שלם של האזנה כדי לעכל אותו, ומראה את שיא ההתפתחות המוזיקלית של טריין. אגב, זהו אינו הביצוע המוקלט האחרון- קיים ביצוע נוסף שהוקלט בהופעה המוקלטת האחרונה של טריין, אך שם איכות ההקלטה כל כך גרועה שלא ניתן ממש להקשיב לו; כמו כן קיים בבוטלגים גם ביצוע מיתולוגי שכולל את טריין, סנדרס ואלברט איילר- הלוא הם האב, הבן ורוח הקודש של הג'אז; הייתי נותן הרבה כדי לשמוע אותו, ואולי הוא ייצא מתישהו. הנה כמה דקות מתוך הביצוע הענק הזה:

ואו, איזה מסע. אין הרבה מוסיקאים שעברו תהפוכות מדהימות כאלה. אין הרבה מוסיקאים בעלי עומק כזה. אלו הסיבות שבגללן אני חוזר לקולטריין שוב ושוב, בכל פעם אני מוצא בו משהו אחר, חדש, הוא כל כך Ahead. אני כל כך מעריץ אותו על המסע הזה, החיפוש המתמיד הזה, חוסר הנוחות עם הקיים והנסיון המתמיד להשתנות ולהתחדש. קולטריין הוא אמן דגול, ואני מקווה שהצלחתי, בעזרת סקוט אנדרסון ו-"my Favorite things", להדגים ולו על קצה הקרחון למה.

כאן גרים בכיף: משפחת קולטריין

טריין היה האב, פרעה היה הבן, ואני-רוח הקודש.

אלברט איילר

אחד הארועים המכוננים בתולדות הג'אז התרחש בשנת 1961, כשהסקסופוניסט האולטרה-אגדי ג'ון קולטריין, כבר אז אגדה חיה מתגבשת , עזב את חברת הג'אז הגדולה יחסית והמכובדת Atlantic וחתם בלייבל חדש, קטן וחסר זהות ברורה בשם Impulse!. טריין היה אז בן 35 ומאחוריו כבר קילומטראז' נכבד והמון ריספקט, הן כסיידמן של מיילס דיוויס ות'לוניוס מונק, והן כמנהיג של הרכב עצמאי שהלך והתגבש, אחד ההרכבים המיתולוגיים ביותר בתולדות הג'אז. המעבר לאימפולס! מסמן את השלב המודרניסטי ביותר בקריירה של טריין, וניתן לציין שני שלבים עיקריים- ההקלטות של טריין בין 61'-64' בהן שכלל את הסגנונות שפירסמו אותו- הארד בופ וג'אז מודלי- עד גבול היכולת, עם הרביעייה המופלאה שלו; ובין השנים 65'-67' בהן קולטריין עבר לנגינת אוונגרד כסחנית, נגינה פתוחה וחסרת קצב מוגדר, וכן פירוק הרביעייה הקלאסית ומעבר לחמישייה שלו, הרכב אחר לחלוטין והרבה יותר שנוי במחלוקת. כך טריין, שהיה מבוגר בלפחות עשור משאר הנגנים בלייבל, בעצם הגדיר את הסאונד והזהות של כל הלייבל ומיתג אותו כפורץ דרך וחדשני: החל מאמצע שנות השישים, הסלוגן של הלייבל היה “The new wave in jazz is on Impulse!” . כלומר- הלייבל מזוהה עם כל מה שחדש, חתרני והרפתקני. טריין הפך לכוהן והאב המייסד של תנועה של מוזיקאי ג'אז חדשים- צעירים, פרועים, הרפתקנים וזועמים. אנחנו מדברים גם על תקופה שבה יש התעוררות בקרב צעירים אפרו-אמריקאים, שרוצים שיוויון זכויות ולגיטימציה, רוצים להכיר ולחקור את המורשת האפריקאיים שלהם, שונאים את האליטות הישנות בג'אז שטוענות שהם מנגנים "אנטי-ג'אז" (כפי שטענו נגד קולטריין עצמו).

רק אל תאפר לתוך הסקסופון. קולטריין

בקיצור, הלייבל אימפולס!, תחת הנהגתו של מפיק העל ומנהל הלייבל בוב ת'ייל, ייצג את ה"היפים" בקרב הג'אז בשנות השישים, חבורה שהורכבה בעיקר ממוזיקאים צעירים שסבבו סביב טריין- או שניגנו בהרכבים ובאלבומים שלו, או שהושפעו ממנו. במשפחת קולטריין-אימפולס! המורחבת אפשר למנות את אלברט איילר (שדווקא הוציא בלייבל את האלבומים הכי פחות טובים שלו), המתופף אלווין ג'ונס, הבאסיסט ג'ימי גאריסון, הסקסופוניסט מריון בראון, הפסנתרן מק'קוי טיינר, החצוצרן פרדי האברד ורבים וטובים (מינגוס הדגול הוציא שם שלושה אלבומים מדהימים, למרות שבין מינגוס לקולטריין לא היה שום קשר מעולם).

 אבל היום אני רוצה להתרכז בשלושה "צאצאים" ישירים שאת יצירותיהם החשובות ביותר הוציאו בלייבל בשנות השישים\שבעים- אשתו השנייה של טריין, אליס קולטריין, וצמד הסקסופוניסטים שסומנו בין היורשים של טריין, דומים מאוד אך שונים מאוד- פרעה סנדרס וארצ'י שפ. השלישייה הזו הוציאה באימפולס! בשנות השישים המאוחרות\שבעים המוקדמות סדרה של אלבומים מדהימים, מאוד ברוח התקופה- מהורהרים, מרחיבי אופקים, עשירים בחופש ובחיפוש רוחני. חשוב לי רק לציין: יש לי אובססיה לכל מה שמריח קולטריין וג'אז חופשי\אוונגרדי כבר שנים, ועל טריין, פרעה סנדרס ואליס קולטריין כתבתי גם ב"שרת העיוור", כך שאני קצת חוזר לדברים ישנים שכתבתי מתוך פרספקטיבה חדשה. זה לא פוסט מיחזורי אלא סקירה של מיקרו-סצנה ומי שרוצה להעמיק במה שכתבתי בעבר מוזמן להיכנס ללינקים שאפזר פה ושם.

האיש והשיח. סנדרס

אתחיל ב"צאצא" הכי ישיר של טריין, פרעה סנדרס (Pharoah Sanders). לצד אלברט איילר, פרעה היה הסקסופוניסט הפרוע ביותר של התקופה בזמן שניגן עם קולטריין- הנגינה שלו הייתה כאוטית לחלוטין וכולה רגש מתפרץ, מאה אחוז איד. לא ניתן היה לפספס את הסאונד האלים והמתפרץ שלו ואת השאגה המפורסמת שלו אפשר לזהות מקילומטרים. פעם נורא אהבתי את פרעה, היום אני יכול להגיד שאני עדיין מאוד נהנה לשמוע אותו אבל הוא עצמו מודה שהוא מוזיקאי ומלחין קצת מוגבל, שלא לומר one trick pony; באימפולס! הוא הוציא את אחד האלבומים הכי המדהימים באמת של הסיקסטיז, Karma מ-1969 (ביקורת בשרת), ג'אם ארוך מאוד, קצבי מאוד, ועתיר משתתפים וטקסטורה שהורכב מאיזון מושלם בין נגינה "רוחניקית" לכסאח אדיר, כמעט פסיכדלי, בקיצור-מוזיקה מפוצצת מח באמת, גם עבור אנשים ששונאים ג'אז. פרעה ראה כי טוב ומאז הוציא באימפולס! כעשרה אלבומים שכולם פחות או יותר ניסו לשחזר את הנוסחה הזו, עם פחות או יותר אותם נגנים, ברמות שונות של הצלחה. מתוך המוצלחים והטובים אפשר לציין את Black Unity, שמורכב מקטע גרוב אדיר אחד בן 37 דקות שבנוי על שני מתופפים ושני באסיסטים, את Deaf, Dumb, Blind שבו לראשונה הציג יכולת נגינה מאוד מרשימה על סקסופון סופראן, ואת האלבום הכי טוב ומגוון שלו בלייבל- Thembi שבו הוא מנגן כמות בלתי נתפסת של כלים וגם חורג מהנוסחה קצת בהיותו מורכב מכמה קטעים קצרים יחסית.

ג'ון ואליס קולטריין

נמשיך באליס קולטריין (Alice Coltrane)הנהדרת. נשים בג'אז אינסטרומנטלי הן מחזה נדיר ביותר ואליס היא אחת היחידות שבולטות בתחום. ג'ון שילב את אליס כמחליפה של מק'קוי טיינר בהרכב שלו, נעליים ענקיות שאליס לא ממש חשה בהן בנוח, ובהקלטות של ההרכב בולט שאליס לא ממש מוצאת את מקומה ולא ממש באה לידי ביטוי. בשל כך, היצירות הנהדרות שהקליטה מאוחר יותר כאמנית סולו לא זוכות לתשומת לב מספקת. למעשה רק אחרי מותו של טריין התחילה אליס להקליט בעצמה, כשאלבומה הראשון, A Monastic Trio מ-1968, מורכב למעשה מהחמישייה האחרונה של טריין, מינוס טריין עצמו. אבל אליס לא שהתה בצילו של בעלה ופיתחה סגנון מובחן ואישי שמושפע רבות ממוזיקה קלאסית וממוזיקה הודית; אליס עברה תהליך של המרת דת להינדו, ומאז שילבה מוזיקת עולם בכלל ומוזיקה הודית בפרט ביצירה שלה. אליס גם התמחתה בכלי נוסף שאינו ג'אזי כלל- הנבל, שהתאים כמו כפפה להשפעות ההודיות שלה. אלבומים נוספים שאסור לפספס אם Ptah The El-Daud  עם פרעה והסקסופוניסט ג'ו הנדרסון; האלבום המדהים Journey in Sachidananda, האלבום הכי "הודי" שלה, שגם בו מנגן פרעה בסקסופון סופראן מדהים (חבל שלא ניגן יותר על הכלי), וצמד אלבומים מאוד מיוחד- Universal conciousness (עוד ביקורת בשרת) ו-World Galaxy שמסמנים את שיא ההתפתחות של אליס כיוצרת ייחודית ומכילים עיבודי כלי מיתר מאוד הרתפתקניים.

ארצ'י שפ

וכאן נעבור לארצ'י שפ (Archie Shepp), ששונה מאוד משני הרוחניקים פרעה ואליס. ארצ'י בא ממקום קצת אחר, הוא לא היה חלק מההרכב של טריין למרות שהוא ניגן באלבום פורץ הדרך Ascension וחלק עם טריין אלבום הופעה בניופורט, וגם ניגן בסשנים של A love supreme המפורסם, למרות שהקטעים בהשתתפותו לא יצאו באלבום המקורי. שפ ייצג צד אחד של מהפכת הג'אז השחורה- לא הסטלן שמחפש את עצמו, אלא הצעיר השחור, האינטלקטואל והזועם שמעריץ את מלקולם אקס. שפ הוא לא רק מוזיקאי- הוא בכלל בא מעולם הדרמה ולמד משחק ואף כתב כמה מחזות, והוא גם מורה למוזיקולוגיה- והגישה שלו היא יותר אינטלקטואלית; בהתאמה, קצת יותר קשה להיכנס למוזיקה שלו שהיא הרבה יותר זועמת. שפ גם גיבש סגנון מאוד ייחודי בסקסופון, כזה ששואב ממסורות יותר מוקדמות מקולטריין- כמו הסקסופוניסטים בן וובסטר וקולמן הוקינס- אבל עם הרבה אש בעיניים. אלבומו הראשון בלייבל, Four for trane הוא כנראה אלבום המחווה הראשון לקולטריין וכמעט כולו מורכב מעיבודים מאוד מיוחדים לקטעים של טריין. אלבומים אחרים הם Mama Too Tight, מפלצת אוונגרד במשקל כבד שכוללת הרכב גדול, Fire Music שמכיל קטע בלתי נשכח לזכרו של מלקולם אקס כולל הקראת פואמה של ארצ'י, אלבום ההופעה Live in San Francisco שמכיל הרכב מרתק של שני באסיסטים, האלבום The Magic of Ju-Ju שבו הקליט שפ את אחד הקטעים הכי מפורסמים שלו ושל תנועת הפרי ג'אז בכלל, קטע הנושא שהוא סולו סקסופון אדיר מימדים בן 18 דקות בליווי ארבעה פרקשניסטים, והפייבוריט שלי-האלבום The Way Ahead, אלבום מדהים שבו מראה שפ באופן חד משמעי שהוא מחובר למסורת הבלוז והג'אז המסורתי, למרות הרעש והזעם. ולא לשכוח את האלבום המרתק Attica Blues, האלבום הכי פוליטי של שפ שמשלב לראשונה גם רית'ם-אנד-בלוז, Fאנק וגם שירה. איך, איך פספסתי את ההופעה שלו בארץ לפני כמה שנים?

מעניין ששלושת המוזיקאים הענקיים האלו הפסיקו לשתף פעולה עם הלייבל בשנות השבעים המוקדמות, פחות או יותר באותו זמן. בנוסף, העזיבה של הלייבל התלוותה גם לשינויי סגנון- גם סנדרס וגם שפ הפכו להרבה יותר מלודיים ורכים, ואליס למעשה זנחה את הג'אז כמעט לחלוטין והתרכזה במוזיקה הודית "אסלית". במקביל בוב ת'ייל עזב את הלייבל בעצמו, כך שכל הזהות של הלייבל כפורץ דרך ואוונגרדי השתנתה. אבל התקליטים האלה של "מורשת קולטריין" הם עדיין התקליטים הכי מפורסמים וחשובים של החבר'ה האלה.