חמש שנים עברו בריקודים

אתה סנוב מוזיקלי על פי רוב הסטנדרטים המקובלים, אך למרבה המזל אתה לא שמוק מושלם.

-התוצאה שלי בשאלון "עד כמה אתה סנוב מוזיקלי?"

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי אישית- הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו חוגג חמש שנים. קשה להפריז עד כמה הבלוג הזה חשוב בחיים שלי. יש משהו נרקיסיסטי-אקסהיביציוניסטי בכתיבת בלוג, ויש גם משהו מציצני בקריאת בלוג, אבל הבלוג שלי בסופו של דבר בא ממקום מיסיונרי- לא לפאר את עצמי אלא לדבר על מה שחשוב לי כל כך. לאהוב מוסיקה, לכתוב על מוסיקה, אולי אפילו להטיף מוסיקה, בכל אלה אני רואה סוג של שליחות. כשהייתי תיכוניסט, חנות הדיסקים הייתה עבורי כמו מקדש; הייתי נוסע מחדרה לתל אביב אך ורק כדי לקנות דיסקים, שאותם הייתי פותח מאריזת הצלופן עוד באוטובוס חזור בחרדת קודש, ביראה גדולה, בהשתוקקות וציפיה, ואני עושה את זה עד היום. אם הצלחתי בחמש השנים האחרונות להדביק מישהו בתחושה הזו ולו קצת, הבלוג הזה עשה את שלו.

בשנה הראשונה של הבלוג כתבתי המון המון המון. היה חודש אחד שכתבתי כמות בלתי נתפסת של עשרה פוסטים. מאז הרבה מאוד דברים השתנו ואחד מהם הוא תדירות הכתיבה שלי כאן, שנעה כעת בין אפס לשני פוסטים בחודש. הבלוג כבר נסגר לכמעט שנה ואפילו שקלתי לסגור אותו עכשיו, בפוסט הזה שאתם כותבים, בגלל שאני מתקשה יותר ויותר למצוא זמן בשבילו; אבל אני מרגיש מחויב אל הבלוג ואל מי שטורח לקרוא אותו, וגם אל עצמי, זה עדיין כיף גדול, ויש עוד המון על מה לכתוב ויש לי רשימה מאוד ברורה של פוסטים עתידיים.

במאמר מוסגר- אחת הסיבות שאני כותב פה פחות היא שיש לי משרת כתיבה קטנה וחדשה, בתחום אחר לגמרי שבעצם מתקשר למקצוע שלי (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע) ולעיסוק היומיומי שלי- שזה מחקר ומדע. בהשכלתי אני דוקטור לביולוגיה ואני כעת בפוסט-דוקטורט במכון ויצמן, והתחלתי לכתוב מדע פופולארי בעמוד האינטרנט החדש של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. העיסוק במחקר משליך בהחלט גם על העיסוק שלי במוזיקה ולהיפך- הרבה פעמים כשאני מנגן ומקליט ומופיע ולא בדיוק יודע מה אני עושה ברגע נתון ואיך יישמע הרגע הבא, זה מזכיר לי את העבודה שלי במעבדה, שבה ברוב הזמן אתה באמת משוטט באפלה; וכמו במוזיקה שאני אוהב, גם במדע לפעמים הדרך יותר מעניינת ויותר חשובה מהיעד. בכל מקרה, אתם מוזמנים לקרוא גם את מה שאני כותב שם- אני מאמין שקהל הקוראים כאן ימצא עניין גם בכתבות המדע שלי.

חשבתי מה אפשר לעשות לרגל ציון חמש שנים של כתיבה על מוזיקה, ומתחשק לי לעשות את המתבקש- הרשימה הסודית והפרטית שכל חובב מוזיקה עורך לעצמו, עשרה אלבומים לאי בודד. בעידן בו כל מוסד האלבום הולך לפח ואף אחד לא קונה יותר דיסקים, הדבר הזה הוא שריד לתקופת הדינוזאורים; ובכל זאת, אני דינוזאור גאה (שעדיין קונה דיסקים! לא וינילים!). לא ערכתי בדיקה מדוקדקת אבל נדמה לי שדנתי ברוב, אם לא בכל האלבומים האלו בבלוג ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא הלאה. כמו כל גיק\סנוב של מוזיקה אני עושה רשימה כזו בראש לפחות אחת לחודש, זה מין עיסוק אובססיבי-נרקסיסטי בפני עצמו, מין כתיבת בלוג אישי בזעיר אנפין. 

הרשימה הזו בוודאי שונה מהרשימה שהייתי מכין לפני עשר שנים (שבטח הייתה מורכבת בחלקה הגדול מאלבומי פרוג- ברשימה של 2016 יש אולי רק שניים) והיא תהיה שונה מהרשימה בעוד עשר שנים (שאני מנבא שתכלול יותר דיסטורשן); בכל מקרה אפשר ללמוד מהרשימה הזו על הטעם שלי, על המוזיקה שאני עושה ועל הבלוג הזה בכללותו. כמובן שהרשימה הזו סופר מצומצמת וחסרים שם כאן כך הרבה ואיך בכלל אפשר לעשות משהו כל כך טיפשי ומיותר, ואיפה קולטריין ופרעה סנדרס ומינגוס וקינג קרימזון וניקו ודיוויד בואי ולו ריד ושמוליק קראוס וג'רג' ליגטי ועוד ועוד ועוד ועוד; בעצם הרשימה האמיתית והמלאה נמצאת בתגיות של הבלוג. הסתפקתי באמת בצמצום של הצמצום של הצמצום, באלבומים המייצגים ביותר ואלו שאני באמת לא יכול בלעדיהם.אפשר לומר שהרשימה הזו היא סוג של ה-BEST OF של הבלוג ומייצגת נאמנה את הטעם, האישיות וההשכלה המוזיקלית שלי.

אז נתחיל:

Peter Hammill- In Camera

אלבום שהוא אי בודד או יקום בודד בפני עצמו. בעצם זה לא אלבום, זה החבר הדימיוני שלי שמלווה אותי לפחות מחצית מחיי הבוגרים. האמיל הוא מוסד, הוא אנציקלופדיה מהלכת או ספריית בבל של בורחס- מאגר ידע בפילוסופיה, מדע, פסיכולוגיה, ספרות, מוזיקולוגיה. אין גבול למה אפשר ללמוד ממנו, ואני עד היום מנסה כמה שיותר.

The Incredible String Band- The Hangman’s Beautiful daughter

גם האלבום הזה הוא מין יקום בודד, אולי מהכוכב הקטן של הנסיך הקטן, זה עם עצי הבאובב. מישהו הגדיר את האלבום הזה כמוזיקה שחירשים מדמיינים כשהם מדמיינים מוזיקה. קסם שלא מהעולם הזה, ומי שיכול להתחרות ברובין וויליאמסון ומיק הארון במתת כתיבת השירים והנגינה במיליארד כלים- יירש גן עדן.

The Birthday Party- Live 80-81

פשוט מאוד סאונד הרוק מחוספס המושלם, בשילוב עם כתיבת שירים גאונית. המפגש המושלם בין צ'אק ברי, ביפהארט ,ג'וני רוטן ואיגי פופ. אחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות המוזיקה (ניק קייב, אם עוד לא ירד האסימון) מקיא את איבריו הפנימיים, וגיטריסט אחד גדול גדול, רולנד ס. הווארד. ראשים יתגלגלו.

(קטע הפתיחה)

Soft Machine- 3^rd

אלבום שהציל אותי פשוטו כמשמעו מדיכאון וניוון בכאפה המצלצלת של תחילת השירות הצבאי. אלבום שאני חוזר אליו כל כמה זמן, לוודא שהוא באמת קיים. התשובה הניצחת לכל מי שתמה איך מוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לרגש, ובו בעת- השיא של רוברט וויאט כנגן וכותב שירים.

Frank Zappa- Uncle Meat

אין שום דבר שהם לא יודעים לנגן, גם אם חלקם לא ממש יודעים לנגן. השילוב המושלם בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין מוסיקה קלאסית של המאה העשרים לדו-וופ זול של שנות החמישים, ומלחין\מעבד\גיטריסט\מושך בחוטים שהוא קונצרן מוזיקה מונומנטלי, שהאלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס לקוסמוס שלו. מה היינו עושים בלעדיו?

Carla Bley- Escalator over the hill

הממותה המפלצתית הגדולה של הג'אז, אבל זה אלבום שהוא הרבה יותר מג'אז ואולי הרבה יותר ממוסיקה, המקבילה המוזיקלית של Finnegans Wake לג'ויס, אלבום שאפשר לכתוב עליו בלוג שלם, שכמו זאפה גם הוא התבשל במוחה הקודח של אמנית אחת גדולה. מרכז את כל הכח היצירתי בג'אז ובמוזיקה בכלל בשנות השישים.
(זו ממש לא העטיפה המקורית)

Miles Davis- Get up With it

האלבום האחד ברשימה הזו שפיתח אותי בעיקר כמוזיקאי. גם זה מקוטלג למען הנוחות כג'אז אבל אני שומע פה כל כך הרבה דברים אחרים- ממוזיקה מינימליסטים ודרונים ואמביינט דרך קראוטרוק ופסיכדליה וכלה בFאנק וג'יימס בראון. השראה בלתי נגמרת וראש פתוח לנצח. 
(רק הקטע הראשון- ובלי העטיפה)

Igor Stravinsky- The Rites of Spring

המפץ הגדול של כמעט כל המוזיקה שאני אוהב לשמוע ולנגן, הסינגולריות שממנה כל היקום הזה פרץ ובעבע החוצה. בלי היצירה הזו העולם כולו היה דל ועלוב יותר. מופת של המצאה, יצירתיות, תעוזה, והכי חשוב- Passion אינסופי.

Michael Nyman- Drowning by Numbers

כנראה המוזיקה הכי עגולה ויפה ושלמה שבני אנוש מסוגלים ליצור. גם כאן אני שומע כל כך הרבה דברים במקביל ובמשולב- מהאלגנטיות של באך ועד הנוקשות של המינימליזם. בהלוויה שלי אני רוצה שהאלבום הזה ינוגן.
 (קטע אחד בלבד- אחד הקטעים הקלאסיים האהובים עליי ביותר ושיא האלבום)
 

מאיר אריאל- ירוקות

השיא הגדול של הנביא הגדול. קצת סוגר מעגל עם האלבום של האמיל- גם זה חבר, אולי לא בדיוק דימיוני אבל חבר למסע או מורה דרך. דמות מופת בתרבות הישראלית-יהודית והאלבום הזה מתחיל במדרש משיר השירים ומסיים בשיר השירים עצמו, והוא גם ההוכחה שמדובר גם במלחין ענק, לא רק דברן-תמלילן-ממלמלן.
(שיר הפתיחה)

וזה הסוף. למי שהיה לו ספק, הבלוג לא נסגר ולא ייסגר. במילותיו האלמותיות של סמואל בקט, במה שהוא המוטו של חיי, I can’t go on- I’ll go on.

להתפורר מרוב אהבה, חלק ג': דוקרת כצור, צורבת כעקרב

לרעייתי היפה תרצה

אהובתי האיומה והנדגלת

אני מקדיש אוסף זה

של ילדים לא חוקיים

כפיצוי מה על

שעות

גנובות

-הקדשה מתוך ספר השירים "נשל הנחש"

יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים; איומה, כנדגלות.

-שיר השירים ו', ד'

בפוסט הקודם הסדרת "להתפורר מרוב אהבה" התוודענו לאהבה החולנית והמעוותת של פיטר האמיל לגרושתו לעתיד, אהבה שהיא בלי ספק לא טובה ולא בריאה. האמיל ואליס בסופו של דבר פירקו את החבילה. הפוסט הנוכחי יעסוק בזוג שנראה שכנגד כל הסיכויים הצליח איכשהו לעקוף את כל המוקשים של הזוגיות, אולי בדרכים בלתי שגרתיות אבל בכל זאת, ותיאור המאבק הזה מתואר בשיר "מים מתוקים" מאת מאיר אריאל, מתוך האלבום "זרעי קיץ" מ-1993. מאיר שיתף אותנו במערכת היחסים הסוערת, הקשה והאוהבת שלו עם אשתו האגדית, "האיומה והנדגלת", תרצה. אני חייב להצהיר כאן קבל ועדה, שזהו לדעתי הצנועה שיר האהבה העברי הגדול ביותר שנכתב. שיר אהבה לא סטנדרטי בעליל, על שני אנשים לא סטנדרטיים בעליל.

"מים מתוקים" שייך לקטגוריה של שירים של מאיר אריאל העוסקים בזוגיות שלו עם תרצה, או מתייחסים אליה בצורה זו או אחרת. בשירים האלו מעולם לא ציין מאיר את שמה המפורש של תרצה, אלא הסווה את זהותה בשמות אחרים: בלומה, תקווה, צלילה, דורה. זה לא סוד שהזוגיות של מאיר ותרצה אריאל לא הייתה פשוטה ולא הייתה רגילה. על פי השמועות שתרצה לא הפריכה אותן, וכן על פי השירים במידה ולוקחים אותם כפשוטם, היו להם נישואין פתוחים, עם הרבה התפרפרויות והרבה התכסחויות. למשל, בשיר "תקווה", שם מתוארת זוגיות בין מחבר השיר עם אחת בשם תקווה, אבל כשנמאס לו ממנה הוא חוזר לאשתו שלו, ששמה בלומה, ואפילו לשכנה (כלומר הוא מזגזג בין שלוש נשים במקביל). בשיר הזה למשל קשה להגיד אם תרצה אריאל ה"מקורית" מיוצגת ע"י תקווה (שמתוארת בשיר כדמות סוערת, אולי אפילו גבולית, שככל הנראה מנהלת גם היא מערכות יחסים נוספות במקביל לזו של דובר השיר), בלומה האשה שיושבת בבית וכביכול לא יודעת מכלום, או שתיהן (ואולי אף אחת מהן?). בשיר "דאווין של שיר מחאה" שמתאר סצנה פסיכדלית שאולי גולשת לחילופי זוגות, משלטט הדובר בין אשתו צלילה בין דורה "רפוית הכפתור", הפתיינית, שלפחות לילה אחד בעבר קיימה איתו יחסי מין, גם כאן תרצה היא אולי בין צלילה לבין דורה.

ויש גם רגשות קשים יותר, אפלים יותר, אלימים אפילו. בשיר "ברנרד ולואיז" מתוארת גם אלימות בין בני הזוג, מילולית ופיזית. גם בלי האלימות הזו, יש שם בני זוג שמתנגחים זה עם זו בדרכים אחרות, אולי פחות כואבות פיזית אבל יותר צורבות נפשית. גם ב"נשל הנחש" יש רמז, או יותר לרמז, לאלימות כלפי בת הזוג של הדובר, בתוך מכונית. המכונית והאלימות, הפעם מילולית, ביחד עם הרבה דמעות וצער, תופיע גם ב"היכנסי כבר לאוטו וניסע". שיר יותר סטנדרטי, נקרא לזה, הוא "לא יכול להוריד ממך את העיניים" שמוקדש באופן ישיר לתרצה (שאף מצולמת עם מאיר בעטיפת האלבום "ברנרד ולואיז"), שם הוא שר "ארגוני נשים מתנפלים עליי בתוכחה\ שאני עוזב עליך את כל עול הבית והמשפחה, מה שנכון\ אבל מה אעשה, אין לי פנאי, לא אין לי פנאי\ לא יכול להוריד ממך את עיניי". כמו שנראה, השיר הזה מבטא עמדה הרבה יותר מתונה כלפי תרצה וכלפי הזוג אריאל בכלל, מאשר עמדתו הקשה והנוקבת של "מים מתוקים".

מה כל כך יפה וגדול ב"מים מתוקים"? בקריאה ראשונה זה לא נראה כמו שיר אהבה בכלל. אולי להיפך, השיר הזה נראה אפילו מיזוגני, שונא נשים, שוביניסטי. אבל זו הגדולה של השיר הזה, הוא לא מיפייף. הוא לא מתחנף למאזין ולא מוכן לעשות לו חיים קלים. הוא לא מוכן שייקחו אותו כמובן מאליו, כמו רוב שירי האהבה הלהיטיים יותר. החיים זה לא פיקניק, זוגיות זה לא פיקניק, משפחה זה לא פיקניק, ומאיר אף מגדיל בשיר ואומר שכל הלוקשים שהאכילו אתכם לא נכונים. גם זוגיות טובה ואוהבת יכולה להיות קשה, אפילו להיראות כמו סיוט יומיומי. אם זה נשמע לכם קשה ומייאש ומדכא- בעסה. זו המציאות. כל השאר זו פארודיה או העמדת פנים. אבל דווקא מהקושי הזה, מהסיוט הזה, מאדמת המדבר שמתוארת בשיר, פורצים מים מתוקים, צומחים פרחים, צומחת אהבה. אז השיר הזה הוא שיר מנצח משום שהוא שיר מלא כנות, מאת איש מלא כנות שמעולם לא הסתיר את חטאיו ואת פגמיו.

נקודת המוצא של השיר היא המשפט המופיע בראש כל בית- "אהובתי כמו ארץ מדבר". באופן אישי אני מתעב את המדבר, אם כי רבים מוצאים בו הרבה חן ואפילו קדושה. מין תנ"כיות כזו. מקובל שאלוהים עצמו גר או מוצאו מן המדבר, ליווה את בני ישראל במדבר והעמיד אותם במבחנים קשים, גם תמך בהם וגם ניגח אותם, גם סיפק להם את המן וגם היכה אותם במרורים מסוגים שונים. למרות שלי קשה עם המדבר (בעיקר בגלל אסוציאציות צבאיות), יש משהו בשממה המצמיתה הזו שמכניס באדם את מה שמתואר במילה יפיפייה באנגלית awe- גם יראת כבוד, גם פחד אלוהים, וגם משהו מרשים, גדול מהחיים. וככה רואה מאיר אריאל את רעייתו- גם כמדבר איום שלא צומח בו כביכול שום צמח, או בהקבלה שום רגש אנושי, שתובע ממנו להיות נקי וצח, שלא קונה שום הצגה שלו ושם גינוני מחזר, שהוא "דוקר כצור וצורב כעקרב", אבל גם כמקום של קדושה, כמשהו דגול, "חודר לעצם כרוח קדים קרה", הוא בעצם מעריץ את האשה הזו, שכמו אלוהים הבוחן את אמונתם של בני ישראל במדבר, היא רק בוחנת אותו כל הזמן- "מייבשת אותי לראות אם אשאר". זה לא שהיא רעה, היא פשוט "לא מתמסרת קל אם בכלל".

בית מעניין מאוד בשיר הוא בית המעבר בין הבית הראשון והשני, זה שדווקא אינו נפתח ב"ארץ מדבר":

היא לא אוהבת שאני מדבר

היא אומר שאני משקר

אפילו בשתיקה

כמו לא שווה אפילו יריקה

כאן מצטיירת תמונה של אישה שרודה בבעלה. לא רק שהיא לא רוצה שידבר, אפילו השתיקה שלו מרגיזה ומרתיחה אותה. עד כדי כך יש לה בטן מלאה עליו, והיא חושבת שהוא לא שווה כלום. מדוע היא בעצם עוד מחזיקה אותו, ומדוע הוא עדיין בסביבה אם הוא כל כך סובל תחת נחת זרועה? היה אפשר לקרוא את השיר כמיזוגני, שמאיר הוא מעין מאזוכיסט שנקלע או בעל כורחו או דווקא להנאתו למערכת יחסים משפילה וכוחנית. אבל מאיר יודע שהוא לא בדיוק שה תמים ולא טלית שכולה תכלת:

בטח לא שוכחת

ועדיין לא סולחת

לימים ארוכים ארוכים

כבר ודאי הייתה עוזבת

אלמלא הייתה חושבת

שתמצא בי מים מתוקים

מאיר יודע שהוא האכיל את תרצה בהרבה חצץ וקש וגבבה. הרבה ימים, הרבה שעות גנובות, וכמו בהקדשה שפותחת את הפוסט, אולי השירים שהוא כותב לה הם סוג של פיצוי. ואולי ההתעקשות שלה לעשות לו מופעי זכרון כל שנה היא סוג של פיצוי חוזר שלה. וכאן טמון הסוד- מה המדבר של תרצה מקבל ממאיר? קצת מים מתוקים. מאיר הוא מין נווה מדבר. אולי אפילו לא באמת נווה מדבר, אולי רק תקווה לנווה מדבר. תרצה רק חושבת שתמצא בו מים מתוקים, אפילו זה לא בטוח, אבל בכל זאת היא מאמינה בו. והוא? למרות כל החצץ שהיא מאכילה אותו, למרות כל הניסיוניות שהיא מעמידה אותו בהם, למרות כל הייבושים והעקיצות והדקירות וההשפלות שהוא חוטף ממנה, דווקא אז הוא אוהב אותה יותר. אז זו לא מערכת יחסים לא שיוויונית, אחרי הכל. ואחרי כל החרא שהם אוכלים זה מזה, הם מוכנים להתמיד. לחצוב את הסלע המדברי ולהוציא ממנו, במאמץ רב, מים מתוקים לרוויה.

פאק, זה כל כך יפה.

מאיר אריאל ותרצה הגדיש התחתנו ב-1966. אהבו הרבה, כעסו הרבה, סבלו הרבה והמשיכו לאהוב. מאיר מת 33 שנה אחר כך. ותרצה ממשיכה, בהרואיות משיחית כמעט, להנציח את בעלה האהוב והמכעיס, גם במחיר של פשיטת רגל. ממשיכה בדבקות לפרסם כתבים ושירים ולהעלות מופעי הנצחה. מאיר עדיין רודף אותי, עדיין לא נותן לי מנוחה, היא אומרת בראיונות. אז כמו שאמר האדמו"ר הגדול רוברט זימרמן יבדל"א,למות זה לא הסוף. אני מצדיע לאהבה שלהם, ומצדיע לשיר הזה, ולמשורר הגדול שכתב אותו. 

משורר,

זה לפעמים כל אלה ביחד

גם אוכל אותה חזק

גם עושה מזה שיר

גם יושב ומסתכל על עצמו איך הוא אוכל אותה ונותן לזה ציון

המממ....לא רע אלכסנדר,

שיחקת אותה, פן.

שיחקת אותה ואכלת אותה,

ירשת וגם רצחת או להיפך.

סבלת, כתבת, אהבת.

-מתוך "מאיר אריאל עצמאי בשטח: כל השירים"

געגועים למלכות דוד

הימים ימי בחירות, והמצב בכי רע. ראש ממשלה קלוש במיוחד הולך להיבחר בשלישית, ולא רק שאיש אינו מנסה להתחרות בו, להיפך, נראה שגם מתנגדיו הנחרצים רוצים בעצם להצטרף לחגיגה. המצב מבחינתי האישית כל כך עגום, שהדרך היחידה להתמחם מהפיאסקו הזה שנקרא "בחירות" הוא סרט, ועוד סרט מוזיקלי, ועוד סרט מוזיקלי ישראלי, וזהו "מסע הבחירות" המשונה, ההזוי, ועם זאת הפיוטי, של מאיר אריאל, שנערך לפני 25 שנה, סוכות תשמ"ח. אותו מסע בו ארז אריאל את להקת "כריזמא" , שני וואנים וצוות צילום, ביחד במשך שבוע חרשו את הארץ כמעט מדן ועד אילת, כשהם מופיעים מול קהלים דלילים ולעיתים אדישים, בלי כסף או תהילה, תחת איזשהו קונספט שברירי של מסע בחירות.

אריאל היה אז בן 45. לא איש צעיר במיוחד, מאחוריו הרבה מילים יפות שכתב לאחריו, קריירה שנעה בהילוך שני בין כתיבת מילים לחרישת שדות וגזברות בקיבוץ משמרות, ותחושה תמידית של ניתוק וזרות. אריאל היה נטע זר במוזיקה הישראלית, שמעטים גילו עניין באלבומיו. ב-1987 הוא בדיוק מוציא את "ירוקות", אלבומו השלישי, הסוגר את טרילוגיית (אם אפשר לקרוא לכך טרילוגיה) "שירי חג ומועד ונופל וגלוי עיניים ירוקות". זהו אלבומו היפה ביותר והאהוב עליי ביותר, וגם האישי ביותר כנראה, כשברקע מות אביו של אריאל, אותו אבא שחוזר ואומר וכו'. הציבור הישראלי לא ממש ידע לאכול את הטקסטים הארוכים והמורכבים, את צורת ההגשה הייחודית ואת האופי הבלתי שגרתי של אריאל, עוף מוזר כאמור ש"כשהוא שר- זה מדבר" כפי שהעיד על עצמו. על הצלחה מסחרית אין בכלל על מה לדבר. כך או כך, אריאל מגיע לידידו הוותיק, הגיטריסט יהודה עדר, עם הרעיון המשונה של טור מצפון הארץ ועד דרומה, תחת האטצלה של מסע בחירות. הזמן- במקביל לתקופת הבחירות שבה זכה שמיר, ושבועות ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. עדר מארגן את העסק ומביא את הבאסיסט מיקי שביב שגם שר ממש מצוין, את רע מוכיח שהיה אז בסך הכל בן 17, תלמיד של עדר בבית ספר רימון, ואת ידידו של אריאל, הסנדק הגדול של הרוק הישראלי, יואב קוטנר כמובן, כקוריוז על בונגוס (שעבור זוהי תחילתה- וסופה- של הקריירה המוזיקלית שלו). באורח נס, למישהו גם עולה הרעיון של לתעד את המופע בסרט. וכך יוצא "מסע הבחירות", בבימויו של אידו סלע.

"מסע הבחירות" אינו סרט טוב במיוחד. יש בו תחושה ברורה של חפיף, מין מישמש של קטע הופעות, קצת דיבורים בוואן של הלהקה, קצת תובנות, קצת קטעים מאחורי הקלעים. הוא לא מעורר כמעט שום שאלות לגבי אופי המסע ואופי הלהקה. אין שום תהייה מה זה המסע הזה, למה יוצאים אליו, ומהם התחושות של אריאל כשהוא מופיע מול עשרה אנשים בירוחם. גם אין ממש התייחסות מעניינת לחברי הלהקה של אריאל; רע מוכיח למשל לא מוציא במשך כל הסרט אף מילה, בזמן שהייתי שמח לשמוע מה עובר עליו בתור בנאדם בן 17 שמתבקש לנגן עם בנאדם מבוגר ממנו בשלושים שנה שהוא במקרה גם גדול כותבי השירים הרוק הישראלי; ומה לגבי קוטנר, שאינו מוזיקאי בכלל, איך הוא מרגיש לחלוק אותה בה לא רק עם אריאל אלא עם מגה נגנים כמו עדר ושביב? מהבחינה הזו, הצופה נכנס לסרט עם הרבה תהיות ויוצא מהסרט פחות או יותר עם אותן תהיות. הסרט לא באמת מלמד אותנו משהו על אריאל, המסע שלו והאנשים שמסביבו.

אבל זה בהחלט סרט ראוי לצפייה, מהנה, ואפילו קאלטי. וזאת משום שהוא מספק הצצות יקרות מפז אל אריאל האיש. למשל, כשאריאל המשולהב מגלה כי ההופעה של הלהקה בעכו מסתיימת מוקדם מהצפוי בשל הפסקת חשמל (יזומה או לא), הוא לא מתבאס, הוא פשוט אומר שלום בדרכו המחויכת וממשיך הלאה. או למשל, כאשר אריאל הצרוד אינו מסוגל לשיר והוא מתנצל בפני כמה חיילים על כך שהוא נאלץ לבטל את ההופעה. כמה צניעות, כמה אגביות, כמה חוסר אגו. מעבר לכך, אריאל הוא אדם כאריזמטי ומצחיק ביותר. כאשר הוא צוחק על עצמו על כך שפעם קראו לו "הצנחן המזמר", כאילו הוא יורה ואז כותב ואז שוב יורה, זהו סטנד אפ משובח.

בנוסף, הסרט מספק כמה רגעי קאלט שמבלי להתכוון אומרים גם כמה דברים על המקום בו אנו חיים. זה קורה בעיקר בשתי סיטואציות בהן אריאל נפגש עם מפקדי צה"ל: בסיטאוציה אחת הוא מתעמת עם מ"פ דתי בצנחנים שבודק בקפידה את מילות שיריו ולבסוף מאשר אותן על בסיס זה שהוא אינו מבין אותן, ו"מה שלא מבינים- לא מזיק", וכל זאת בזמן שאריאל מתגרה בו ומתריס ש"ירושלים של זהב זה לא שיר על אהבת הארץ, זה שיר געגועים למלכות דוד". בסיטואציה שנייה, אריאל מתנצל בפני מפקדם של אותם חיילים שלפניהם הוא אינו מסוגל להופיע בשל צרידותו, וזה נוזף בו על כך שגרם לבזבוז משווע של זמן וכסף לאוגדה כולה, ומסיים בכך שהוא "הולך לספר למפקד האוגדה" על המחדל של אריאל. פשוט מבריק! רגעים משעשעים אחרים מתרחשים כאשר אריאל מופיע מול אנשים בערי פריפריה נידחות שאיש שם לא שמע את שמו, ואכן, ראש מועצת ירוחם מכנה אותו "מאיר אריאלי" וצופה יורחמי אחר מכנה אותו "מאיר עזריאל".

ויש גם מוזיקה. ומוזיקה משובחת. יש משהו מכמיר לב בלראות את אריאל, מופיע מול אנשים שממש אין להם מושג מה הוא רוצה מהם, ונותן שם את כל כולו. וכך גם עדר, שביב וכו'. הם מבצעים שירים מתוך הטרילוגיה, ואלו מעולים. בולט מאוד הביצוע של "שיר כאב" בירוחם, וכן הביצוע של "טרמינל לומינלט" בבריכה בקיבוץ סמר (עם כמה תיירות טופלס, לא לשכוח!), והשיא המוזיקלי של הסרט- הקטע "נאום בחירות" בעכו. כאשר אריאל מכריז שהוא יאפשר ל"בוחריו" לעשן קנאביס, והם מריעים לו- זהו רגע קאלטי מאין כמוהו.

ויש גם רגע אחד, המסיים את הסרט, פיוטי ונשגב. רגע אחד של קולנוע אמיתי. בלילה לאחר ההופעה בקיבוץ סמר, אריאל וחברי הלהקה רוצים לרדת לאילת. אבל אז, משום מקום, תופס אותם מבול מטורף שמציף את המדבר כולו ואת הכביש לאילת. סיכוי של פעם במיליון וזה נופל דווקא על מסע הבחירות של מאיר אריאל. הם מבלים את הלילה בקאמפינג, וכשהם מקיצים הם מבינים שאין להם ברירה אלא לחזור אחורה. ואז יש שני שוטים פשוט נפלאים, לצלילי "נשל הנחש" הנצחי כל כך של אריאל: האחד הוא של אריאל, עייף, מובס, מבואס, כשהוא מבין שאין ברירה אלא לחזור אחורה. והשני הוא שוט ארוך ואיטי במיוחד, שבו הוואן של הלהקה נוסע לאט לאט וחוצה שלולית ענקית באמצע המדבר. ואז כותרות, ונגמר הסרט. משהו בשוט הזה כל כך מהפנט, וכל כך סימבולי. מאיר אריאל, הדון קישוט של המוזיקה הישראלית, מנסה לעשות טור הופעות מטורף ברחבי ישראל, ולבסוף איתני הטבע מביסים אותו והוא נאלץ לחזור לביתו.

הסרט במלואו- ביוטיוב: