ואז נפתח לי המח

סיק בוי: זו תופעה בכל תחומי החיים.

רנטון: למה אתה מתכוון?

סיק בוי: טוב, בנקודה מסוימת, יש לך את זה, ואז אתה מאבד את זה, וזה אבוד לנצח. בכל תחומי החיים: ג'ורג'י בסט, למשל. היה לו את זה, איבד את זה. או דיוויד בואי, או לו ריד...

רנטון: חלק מחומרי הסולו שלו לא רעים.

סיק בוי: לא, הם לא רעים, אבל הם גם לא מעולים. ובלב אתה יודע כזה שלמרות שזה נשמע בסדר, זה בעצם סתם...חרא.

(אדינבורו, סקוטלנד, אי שם בשנות התשעים של המאה העשרים)

*

בחודש שעבר ציינו בעולם המוזיקה ובאנושות בכלל שנתיים למותו של לו ריד. לאחרונה עשיתי כאן בבלוג מין קטע כזה של החזרת חובות ישנים, ונזכרתי שבעצם לא התייחסתי כלל למותו של ריד בזמנו. כבר כתבתי על ריד בעבר, גם בבלוג הזה וגם במקומות אחרים. אני לא חושב שאני אכה מישהו בתדהמה אם אכריז שריד הוא אחד האמנים העמוקים והמשפיעים ביותר בתולדות הרוק; איש רב ניגודים, מנתץ טאבואים וחוצה גבולות שגם יודע לגעת ולרגש (גם אם הרבה פעמים הרגשות שהוא גורם למאזין הם רגשות מחורבנים). הקריירה של ריד היא אחת המשונות בתולדות הרוק, עם הרבה פיקים נחשוליים מרשימים של יצירתיות והרבה מישורים של בינוניות בין לבין, והרבה יציאות חריגות ומשונות (מספיק שאציין שתי דוגמאות מובנות מאליהן שכבר התייחסתי אליהן בבלוג- Metal Music Machine האגדי\מפלצתי, ושילוב הפעולה עם מטאליקה שהפך בדיעבד לאלבומו האחרון).

מעבר לכשרון הכתיבה ולשירים הגדולים אני חושב שהגדולה של ריד, שתתבטא גם כאן בפוסט, הייתה ההחצנה וההבלטה של אלטרנטיבה. של אחרות, של שונות. לא סתם וולווט אנדרגראונד נחשבת ללהקת הרוק האלטרנטיבי הראשונה. ריד הראה לכולם שאפשר לעשות דברים אחרת- לשיר אחרת, לכתוב שירים אחרת, להתנהג אחרת, להתלבש אחרת, וכמו שנראה בפוסט- גם לנגן אחרת. האחרות של ריד, יותר מאחרויות אחרות- של דילן, ביטלס, בואי ואחרים- הייתה שונה, היא גרמה לך להתנועע בחוסר נוחות בכסא, היא גרמה לך להגיב למוזיקה בצורה אחרת, להרגיש רגשות מורכבים יותר לגבי המוזיקה והשירים, גם רגשות קשים יותר מהרגיל. האחרות הזו הכתיבה לרבים אחריו- כל ה-30,000 איש שהקימו להקה בעקבות הוולווט אנדרגאונד- את טווח האחרות האפשרי והמותר. ריד בעצם נשכב על הגדר והתפוצץ על הרימון בשביל כל מי שבא אחריו, כאומר- חבר'ה, זו הטריטוריה של האחרות כפי שאני מגדיר אותה.

האחרות של ריד היא זו שתדלקה את האמנות שלו, גם בשירים הכי רגישים ועדינים וגם בקטעים הכי מכוסחים. היא גם הגבילה אותו ולא אפשרה לו להיות אמן מצליח באמת. אמנים אחרים מהסיקסטיז מתחו את הגבולות וגם עברו אותם, אבל ריד היה הראשון להצהיר שזה בסדר לשיר על סמים קשים וסקס ביזארי וזונות וטרנסווסטייטים, שזה בסדר לנגן כל כך חזק שאפילו טכנאי ההקלטות לא יכול להישאר באולפן, שזה בסדר לא לכוון את הגיטרה כי כמו אלברט איילר ריד ניגן רגשות ולא תווים, ושזה אפילו בסדר להתנהג כמו חרא של בנאדם (אם כי לאחרונה יוצאת ביוגרפיה חדשה של ריד שמתארת אותו כיותר מסתם חרא של בנאדם- כמכה נשים; לי נותר רק לקוות שזה לא נכון).  הפוסט הזה יעסוק בשיר אחד ספציפי של הוולווט אנדרגאונד, והשיר הוא I heard her call my name מתוך אחד מאלבומי המופת הגדולים של הרוק אי פעם, White light/ White heat. והסיבה שאני בוחר  בשיר הזה בעצם לא קשורה לשיר, השיר עצמו לא כל כך מעניין- למעט שורה אחת ספציפית מאוד; מה שמעניין בו הוא דווקא נגינת הגיטרה של ריד, אחד האלמנטים החדשניים ביותר בוולווט אנדרגאונד ודוגמא ברורה לאחרות של ריד.

*

השבוע שלי מביס את השנה שלכם.

ריד, מתוך הליינר נוטס של Metal Music Machine, 1975

*

אני מנגן גיטרה כבר למעלה עשרים שנה ואני מאוד מאוד אוהב גיטרה ובעיקר גיטרה חשמלית. יש המון גיטריסטים שאני אוהב והמון סגנונות וגישות שונות לנגינה. יש נגנים כמו רוברט פריפ וזאפה, שמביאים גם חדשנות וזווית אישית וגם עושים את זה עם טכניקה מרשימה ביותר. יש אחרים, כמו סיד בארט ודיוויד אלן, שיוצאים עם הגיטרה למסעות שברור איפה הם מתחילים אבל לא איפה הם נגמרים. יש כאלה כמו טוני איומי ולהבדיל מארק ריבו שמנסים לספר סיפור עם הגיטרה בדרכם העקומה והמחוספסת, עם טכניקה מוגבלת יחסית אבל עם הרבה נשמה ופיל. יש כאלה כמו ג'ורג' האריסון ודיוויד גילמור שהופכים את הגיטרה לכלי כמו-סימפוני, אלגנטי כמו תזמורת שלמה. יש כאלה כמו רולנד ס. הווארד ובליקסה ברגלד שבעצם שונאים גיטרה ומנסים לעצב אותה במכות כדי שתהפוך לכלי חדש לחלוטין. יש כאלה כמו דרק ביילי ופרד פרית' שמפרקים את הגיטרה לגורמים ואפילו לא טורחים לבנות אותה מחדש. אבל אף אחד לפני 1968 לא ניגן גיטרה כמו לו ריד, ואף אחד לא הקליט גיטרה כמו זו שריד מנגן ב-I heard her call my name.

וולווט אנדרגראונד בעצם נוצרה מהגיטרה של ריד. הגרעין הקשה של הלהקה נוצר בעקבות המפגש בין ריד לג'ון קייל, בזמנו מוזיקאי וולשי גולה שכמו חברי Can גם ניגן מוזיקה קלאסית-מודרנית-אוונגרדית וגם התעניין ברוק ובאפשרויות שהוא מציע. ריד עבד בתור כותב שירים להשכיר בחברה שנקראה Pickwick records, וכתב שיר שנקרא The ostrich. קייל באותו זמן ניגן ויולה בהרכב של המלחין המינימליסט הנודע לה מונטה יאנג. אנשי פיקוויק חשבו שלשיר של ריד יש פוטנציאל ו"בשלו" להקה בשם ה-primitives לשם הקלטת השיר. אחד המוזיקאים שלוהקו היה קייל. להפתעתו, ריד השתמש בכוונון גיטרה מיוחד בשביל השיר הספציפי הזה, שבו כל המיתרים כוונו לאותו צליל (מה שכונה The ostrich guitar). הכוונון הזה גרם לגיטרה להישמע בדיוק כמו הדרונים שקייל ניגן עם לה מונטה יאנג, ומכאן נוצר הקשר ביניהם שבסופו של דבר הוביל להקמת וולווט אנדרגאונד.

בוולווט אנדרגאונד חלק ריד את תפקיד הגיטרה עם הגיטריסט השני בלהקה, סטרלינג מוריסון. למרות שבאלבומים קיבל מוריסון לרוב את קרדיט "גיטריסט הקצב", למעשה לא הייתה הפרדה מוחלטת לפי ריד ניגן lead ומוריסון קצב, והתפקידים התחלפו בשירים שונים. אבל קל מאוד לזהות את הפעמים בהם ריד ניגן סולואים. הסולואים של ריד מתבטאים בשני מאפיינים- האחד הוא היעדר ברור של טכניקה מסורתית ומקובלת, כך שמבחינה טכנית אפשר לומר שריד היה גיטריסט גרוע; השני הוא התעלמות מוחלטת מטכניקה המוגבלת הזו, או התעלות מוחלטת מעל המוגבלות- ריד לא פחד לקחת סיכונים ולנגן במעין נועזות נואשת, כשכל סולו נשמע כאילו הוא הסולו האחרון שריד הולך לנגן. את זה אני מאוד אוהב, וזה למה בעיניי ריד היה גיטריסט נפלא. והדבר הזה הגיע לשיאו ב-I heard her call my name.

*

אקורד אחד זה בסדר. שני אקורדים זו כבר כמעט הגזמה. שלושה אקורדים ואתה כבר בג'אז.

ריד, מקור לא ידוע

*

I heard her call my name מופיע באלבום השני של הוולווטים, White Light/ White heat. אומרים שניתן לקטלג אנשים לסוגים- אוהבי פול מק'קרטני ואוהבי ג'ון לנון, או אוהבי "סיינפלד" ואוהבי "חברים". אני חושב שהחלוקה הזו עובדת גם על מעריצי הוולווטים- ניתן לקטלג את אותם לפי האלבום האהוב עליהם; מי שאוהב את אלבום הבכורה, אוהב מגניבות עירונית ; מי שאוהב את האלבום השלישי אוהב רוק עדין ומלודי אבל לא מתחנף וגם מבקר לא מעט במחוזות הפולק ומי שאוהב את loaded, אלבומם האחרון (אני כמובן לא רואה מקום להתייחס לאלבומים שיצאו בלי לו ריד), אוהב יותר פופ אינדי. ומי שאוהב, כמוני, את White Light, כנראה אוהב שמגרדים לו בפומפיה את עור התוף. White light הוא היציאה הכי רועשת וקיצונית של הוולווטים, אולי אלבום הפרוטו-פאנק החשוב והמשפיע בכל הזמנים. זה האלבום שנודע לשמצה על כך שהוא הוקלט למעשה ללא מפיק (חתום עליו טום ווילסון הנודע, עליו כתבתי בעבר פוסט נפרד; אם לסכם ברוח "אמ;לק", אף אחד עד היום לא מבין מה בדיוק עשה טום ווילסון כמפיק לאורך הקריירה שלו) ובחלקים נרחבים גם ללא טכנאי. צד א' של האלבום רועש ומנסר וחופר (החפירות האלו הן הסיבה שהוולווט לא רק הניעו את מה שיהפוך ברבות הימים לפאנק, אלא גם השפיעו עמוקות על להקות הקראוטרוק הגרמניות) , אבל צד ב' כבר לוקח את הווליום והדיסטורשן והטינופת שרצה במח של ריד וקייל כמה רמות למעלה. את רוב צד ב' לוקח הג'אם האפוסי הנודע  “Sister Ray”, אחד הקטעים הנודעים של הלהקה, שאורך 17 דקות (ובהופעות מסוימות נמתח גם לכדי 40 דקות); אבל את הצד פותח בסערה אדירה ומשתוללת I heard her call my name.

השיר מתחיל, מיד, ללא אינטרו או פייד אין, בזעקת גיטרה של ריד. הוא מנגן את הגיטרה המובילה, סטרלינג מוריסון בגיטרת קצב, קייל מנגן כאן באס וכמובן מורין טאקר חופרת במונוטניות האהובה כל כך שלה בתופים. לאורך האלבום, וגם באלבום הקודם, הכרנו את הסגנון של ריד- צורמני, דיסוננטי, מתריס בכוונה, עם הרבה שימוש מהפכני בפידבק, אבל כאן נראה שריד טעון באיזו אנרגיה אחרת, דמונית. לראיה- הוא הכי חזק במיקס, ובהרבה. נשוא השיר הוא  בחורה לא מושגת, טיזרית, אולי קצת מזכיר את שירו של דילן  “I don’t believe you (she acts like we never have met)”. אחרי בית מהיר שריד יורק בחימת זעם, ואחרי פזמון קצר עם הרמוניות קוליות משונות ומזייפות של חברי הוולווט (משום מה הם עשו את זה בהרבה שירים, ביטלס זה לא) ריד פותח מבער ומגיע סולו ראשון, מהיר וקצר. אחר כך הוא חוזר על הבית הראשון, בפראות עוד יותר גדולה, ושוב פזמון עם קולות הרקע המשונים של שאר הלהקה. ואז, בדקה 2:15, מגיע הרגע הגדול של השיר, כשריד אומר את השורה “And then my mind’s split open”.

המילה האנגלית mind  היא אחת המילים האלה, שבלתי ניתן לתרגם אותה לשפה אחרת. Mind זה בעצם קצת שילוב של ה"חומרה"- המח עצמו, החומר האפור והלבן הלכוד בגולגולת- וה"תוכנה", שהיא התודעה, או אם תרצו להיות מטאפיזיים מעט, הנפש. Mind יכול להיות גם "ראש", לא במובן של Head אלא במובן של "אין לי ראש לזה". כשריד אומר שMind שלו “Split open”, אפשר להבין את המשפט בכל מיני דרכים. אחת היא שהמח שלו נפתח והתפוצץ פיזית, כי מישהו ירה לו בראש או משהו. אחרת היא שהתודעה שלו נפצעה או נפגעה. דרך נוספת היא, אם לצטט את יונה וולך המנוחה, שתת ההכרה שלו נפתחה, כמו מניפה. ועוד דרך היא, כמו שאומרים בעברית, שה"ראש שלו נפתח"- התודעה שלו מוצפת עכשיו בדברים חדשים, במין טייק פסיכדלי משונה ברוח התקופה (אם כי הקטע של ריד היה הרואין, לא LSD). וברגע הזה, דקת 2:15, קורה משהו מרהיב פשוט- ריד מפסיק לשיר, וחולפת בערך חצי שנייה לפני שהוא מתחיל לנגן את הסולו השני של השיר...

...ואז זה קורה. במה שנשמע כמו מכת גרזן לראש (אולי אותה מכה שפצחה את גולגלותו של וואלדו ג'פרס, גיבור השיר-ספוקן וורד “The gift” שקייל מקריין בתחילת האלבום) הגיטרה מנגנת ספק-תו-ספק-פידבק, ואנחנו מקבלים את התחושה שלא משנה מה ריד התכוון במשפט “My Mind split open”, זה באמת קרה. בתוך חצי השנייה הזו בין סוף המשפט לתחילת הסולו, ריד עבר איזו התעלות, הוא שיגר את עצמו לאיזה מימד אחר, וחזר ממנו שונה, טרנסצנדנטלי, מורחב. התודעה שלו, המח שלו, הראש שלו, כולם באמת נפתחו או התפצלו, ומתוכם יוצא סולו הגיטרה הכי מפלצתי ואימתני שנשמע בכל תולדות הסיקסטיז. ריד לא יודע מה הוא עושה, אבל הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע, והוא נותן את כל מה שיש לו.

הסולו הזה נמשך מנקודה זו עד סוף השיר, שתי דקות ועשרים שניות, כלומר הוא תופס קצת יותר מחמישים אחוז מהשיר כולו. ובסולו הזה ריד מעמיס ושופך את כל המטען התרבותי,  הרגשי, המטאפיזי, הנרקוטי שלו. אפשר לשמוע בסולו הזה הדים ברורים של אבירי הפרי ג'אז, אורנט קולמאן ובעיקר בעיקר אלברט איילר, אפשר לשמוע את הפרוזה הניסיונית והבלתי קוהרנטית בסגנון ה-Cut up של וויליאם בורוז, את השירה משוללת הרסן והאסוציאטיבית של אלן גינסברג, את האימה וה-Gore האמריקאי של אדגר אלן פו, את הפקטורי של וורהול, את השפרצות הצבע של ג'קסון פולוק, את מלחמת וייטנאם, את ההתנקשויות בקנדים ובמרטין לות'ר קינג, את הנטיות המיניות של ריד עצמו, את טיפולי החשמל שריד עבר בילדותו כדי למגר את ההומוסקסואליות שלו, את החוויות הנרקוטיות שלו. פעם שמעתי במסגרת שאינני זוכר מהי את פולחן האביב של סטרווינסקי בקונצרט של הפילהרמונית (אני חושב), הקונצרט היחיד של תזמורת שראיתי בחיים, בגיל 17, ואחד הנגנים הרצה לנו על היצירה לפני הקונצרט, ואמר שביצירה הזו יש את כל הזבל של המאה העשרים; בפרפרזה, בסולו של ריד יש את כל הזבל של שנות השישים.

ריד, כאמור, עושה יותר מלנגן בגיטרה- הוא חובט בה, מכה בה, מעוות אותה, נאבק בה, מתפתל איתה, אונס אותה, רוצח אותה. הוא נלחם במיתרים האלה ומוציא משם צלילים שעוד לא נשמעו אפילו אז, צלילים שאף אחד לא חשב שאפשר להוציא, צלילים שכולם חשבו שאסור לנגן. צלילים של אלימות, ייאוש, כאוס, התעלות. לקולטריין יש אלבום עם פרעה סנדרס שאני מאוד מאוד אוהב שנקרא Meditations מסוף 1965. על אף השם השאנטי מדובר באלבום רועש מאין כמוהו. זה גם מה שריד השיג פה- מדיטציית רעש. בשלב מסוים ריד והגיטרה שלו הופכים למין חיית פרא סימביוטית, מין Incredible hulk כזה, והאינטנסיביות כל כך גדולה עד שקייל מחליט להפסיק לנגן לכמה תיבות כדי להגדיל את האפקט הדרמטי. ריד מותח את המיתרים עוד ועוד, מפדבק כמו מטורף, כמו איילר וסנדרס וקולטריין לפעמים הוא לחלוטין מתעלם מכלל המוזיקה של העולם המערבי. ואז זה נגמר. הם פשוט מפסיקים לנגן. ואז מתחיל Sister ray שזה סיפור אחר לגמרי.

הרבה אנשים שישמעו את הסולו הזה, אז כמו היום, יזדעזעו ממנו. הוא יישמע להם לא קוהרנטי, צורם, לא מוזיקלי, או פשוט גרוע. אבל אני חושב שאני מצליח להבין מה ריד ניסה לעשות כאן, ובעיניי הסולו הזה, ונגינת הגיטרה שלו בכלל- בוולווט ובמקומות אחרים- ממצבים אותו כמוזיקאי וגיטריסט גדול, כזה שמתעלה על דברים שנגנים אחרים מתאמצים שנים כדי לשלוט בהם, מתעלה במין זלזול מופגן כזה, כדי להגיע למישורים רוחניים גבוהים יותר. מיק רונסון, גיטריסט the spiders from mars של דיוויד בואי ושותפו של בואי להפקת ועיבוד Transformer האגדי של ריד (גם עליו כבר כתבתי) ציין איך בהקלטות האלבום ריד היה פשוט לוקח גיטרה ומתחיל לנגן בחוסר אכפתיות בולט, בין אם הייתה מכוונת ובין אם לא. הזלזול הזה קיים גם ב-I heard her call my name- זין עליכם, אקדמאים מדופלמים, גיטריסטים משופשפים, אני עושה עכשיו את הדבר שלי ואני עושה אותו יותר טוב מכם. לסיום- הנה שתי דוגמאות שאני אוהב לנגינת הגיטרה של ריד מחוץ לוולווט- האחת היא בשיר images מתוך songs for drella, פרויקט המחווה לוורהול שריד וקייל הרימו ב-1990, והשיר Ecstasy מתוך אלבום ההופעה של ריד Animal Serenade מ-2004.

*

ולסיום, ציטוט ריד אחרון, שוב ממקור לא ידוע:

אנשים צריכים למות בשביל מוזיקה. אנשים מוכנים למות עבור כל דבר אחר, אז למה לא עבור מוזיקה?

Beneath the underdog, part 1: לא רק בלונדינית

במקור, הבלוג הזה היה אמור להיקרא Beneath the Underdog, כשם האוטוביוגרפיה של צ'ארלס מינגוס (ספר מאוד מומלץ, אם כי קשה לי להאמין שמינגוס אכן כתב אותו בעצמו). לרוע המזל יש כבר בלוג כזה, כך שהשם נזנח. אבל באופן כללי, המוטיבציה שלי לכתוב על מוזיקה היא להציג ולתת פוקוס ובמה לאנדרדוגים למינהם. תנו לי את הנשכחים, את הזנוחים, את האנדרייטד שלכם. והחודש, ואולי קצת אחריו גם, אני רוצה לכתוב סדרה של פוסטים שעוסקים באנדרדוגים מובהקים, מסגנונות שונים ומזמנים שונים. כי יש בעיניי משהו נורא מרגש באמן נחבא אל הכלים שפתאום יוצא לאור. מעבר לזה שהנושא מעניין אותי, ההשראה העיקרית לכתיבת הסדרה הוא הסרט הדוקומנטרי של מרטין סקורסזה על ג'ורג' האריסון, “Living in a material world”. האריסון הוא כמובן האנדרדוג האולטימטיבי, האיש הסופר מוכשר וסופר ביישן שלרוע מזלו נפל לתוך להקה שחולקת שניים מהכשרונות המוזיקליים הגדולים ביותר אי פעם. האריסון הוא גם דוגמא לאנדרדוג שיצא לאור ובגדול, ואלבומו האלוהי All Things Must Pass הוא בעיניי, ובעיני רבים, האלבום הטוב ביותר של פליט ביטלס אי פעם. במובן מסוים האריסון כבר לא אנדרדוג ולכן לא אכתוב עליו, יש עוד מספיק אנדרדוגים.

האנדרדוג הראשון הוא בעצם אנדרדוגית, ובעיניי אחת הדוגמאות הכי קלאסיות לאנדרדוגיות, וזו ניקו. אפשר להגיד שגם במקרה של ניקו היא כבר זוכה היום להכרה כאמנית מוערכת, אבל הפער האדיר בין האימאג' שלה בתחילת דרכה לאמנות הגדולה שלה עדיין מזכה אותה בתואר אבירות במסדר האנדרדוגים. בשנות השישים ניקו נחשבה כעוד דוגמנית בלונדינית לוהטת ולא יותר מסלב. אנדי וורהול הצניח אותה לתוך הוולווט אנדרגראונד כאקט שיווקי, התרומה שלה ללהקה הייתה צנועה ביותר (בכל זאת, שירה בשלושה שירים זה לא ממש קאנון, למרות שאפשר תמיד להגיד- איזה שלושה שירים!!), יכולת השירה שלה עם המבטא הגרמני העצום נחשבה כקוריוז בלבד ואף אחד לא חשב שיש לה משהו חשוב או מהותי לומר. אלבום הבכורה שלה, Chelsea Girls (כשם סרט של וורהול בו היא משתתפת), גם הוא נעשה למעשה תוך התעלמות ממנה- היא לא תרמה לו כמעט שום חומרים, והמפיק האגדי טום וילסון (איש מרתק שאולי בעתיד אקדיש לו פוסט) התערב בעיבודים נגד דעתה. בקיצור, אם היה עליכם להמר ב-1968 מי מהמוזיקאים של התקופה הולך לספק הצהרה אמנותית חשובה ושוברת מוסכמת, ניקו ממש לא הייתה בראש הרשימה.

 את אחלה חמודה. ניקו

אבל ניקו הייתה האדם האחרון שכדאי לזלזל בו, מסתבר. בלי שאף אחד שם לב, היא החלה לעבור שינוי אישיות מאוד חד. זה התחיל מהמראה החיצוני: ניקו הייתה בלונדינית טבעית אבל בחרה לצבוע את שיערה לשחור פחם, צעד לא פחות ממזעזע באותה תקופה, וכמו כן היא חדלה להתאפר והחלה להזניח את עצמה מה שכמובן חיסל את קריירת הדוגמנות שלה. צעד נוסף במטמורפוזה היה התנהגות חברתית שונה, ניקו שהייתה מהדמויות הבולטות בבוהמה הניו יורקית של התקופה הפסיקה לתקשר ולהתחכך. אבל השינוי הגדול ביותר היה השינוי המוזיקלי. ניקו לא ממש הייתה מוזיקאית מיומנת אבל היא הצליחה לשלוט בכלי בלתי שגרתי אחד- ההארמוניום. מה זה הארמוניום? זה למעשה עוגב קטן ונייד, מין כלי מקלדת שהנגן צריך להפעיל ע"י דוושה שמזרימה אוויר לצינורות, והצליל הוא drone מהדהד שנשמע קצת כמו מלודיקה. היכולת של ניקו על הכלי, שהתמצתה בעיקר בפירוקי אקורדים מינוריים רפטטיביים, הכתיבה למעשה את כל המוזיקה שלה ושל סגנון הנגינה הייחודי. השירים שניקו כתבה היו Unheard of באותה תקופה- הם נשמעו כמו הכלאה בין מוזיקה קאמרית, ארופאית מאוד, אפילו בארוקית, לאוונגרד בלתי מובן. ניקו גם החלה לכתוב טקסטים, שהציגו אישיות אינטיליגנטית אך מבולבלת ולא ברורה, עם תחושה חזקה של ניתוק.  

ב-1969 ניקו נכנסה לאולפן להקליט את אלבומה השני, The Marble Index. הפעם היא הייתה הנחושה להציג את הפרסונה האמיתית שלה, של האמנית העצמאית, ולא הבובה על חוט מ-Chelsea Girls. למטרה זו היא גייסה אנדרדוג נוסף, אולי אנדרדוג נצחי, ג'ון קייל. קייל היה חבר מאוד משמעותי בוולווט אנדרגראונד, אבל הוא עמד בצילו של לו ריד. שנה קודם הקליטו הוולווטים את האלבום הכי כסאחיסטי (וגם הכי טוב) שלהם, White Light/White Heat שהוא בעיניי אחת מיצירות הפאר של מוזיקת הרוק אי פעם, וזה גם האלבום הכי שלהם שקייל הכי השפיע בו והכי השתתף בו. אבל קייל וריד הסתכסכו, וקייל נפלט\פלט את עצמו מהוולווטים, כך שגם הוא רצה להתחיל למצוא את עצמו כאמן עצמאי. שני אלו, ניקו וקייל, התאימו זה לזה כמו כפפה ויצרו מין ברית אנדרדוגים; קייל כנראה נרעש מהחומרים של ניקו ומיהר לעבד ולהפיק לה בפועל את האלבום. מכיוון שניקו לא ידעה לנגן כלום חוץ מהארמוניום, קייל לקח על עצמו, בהתלהבות, לנגן את כל שאר הכלים באלבום- ויולה, גיטרה, באס, פסנתר, סינטיסייזר ועוד. המעורבות של קייל באלבום כל כך גדולה, שלדעתי מגיע לו קרדיט משותף איתה על האלבום, ומבחינתי זה גם אלבום שלו.

 ניקו וקייל

האלבום הזה הוא אחד האלבומים האהובים עליי ביותר. מה שכל כך מפעים בו הוא הניתוק הכמעט אוטיסטי שבו: ניקו ממש בנתה יקום מוזיקלי משל עצמה, תחת התנאים שלה. כששומעים לראשונה את השיר הראשון, “Lawns of Dawns”, התחושה היא שאנחנו שומעים מין גרסה נשית עתיקה של ביהפארט- יש פה גיטרה חשמלית עם סאונד ג'אז, ההארמוניום הזוחל הזה של ניקו, גלוקנשפיל והקול העמוק והאדיש של ניקו עצמה- ושם דבר לא מתחבר זה לזה, כל הכלים מנגנים במנותק ובמקביל והאפקט המצטבר הוא אדיר. לפי הסברה השיר מושפע מחוויות פיוטי שניקו לקחה עם ג'ים מוריסון במדבר- נשמע הגיוני. ב-“No One is there” יש תחושה אחרת לגמרי- השיר קיבל עיבוד מלא של כלי מיתר והתחושה היא שנזרקנו 400 שנה אחורה. “Across from behind my window screen, demon is dancing down the scene” שרה ניקו ומצמררת במין מנגניה מקפצת, וזה נשמע כאילו אין עוד אף אחד בעולם חוץ ממנה ומהויולות של קייל. ולא רק שדים מאכלסים את שירי האלבום- אמזונות, נזירים ואפילו יוליוס קיסר בשיר על שמו מרכיבים את השירים הקודרים האלה. קשה אפילו לומר אם האלבום מלנכולי, הסאונד שלו הוא סאונד של חלום הזוי. מלבד שירת ימי הביניים והמון הזייה יש גם כמות נכבדה של ביזאריות ואוונגרד, כמו ה"שיר" הבלתי סביר “Facing the Wind” שלוקח את חוסר החיבור בין הכלים בשיר לקיצוניות, ו-"Evening of Light" המאיים שמסיים את האלבום המקורי (שאורך רק 30 דקות), נשמע כמו חלום בלהות, ואפילו היה לו קליפ סרוט במיוחד עם איגי פופ, ובו קייל מפציץ בויולה הכי חורקנית שהוא יכול.

שני שירים כאן בולטים ביופיים הבוהק והמרגש עד דמעות מעל לכל השאר. הראשון הוא “Ari’s song” שמוקדש לבנה של ניקו, ששמו כמובן ארי. לארי וניקו הייתה מערכת יחסים הזויה ופרוורטית: היא הרתה אותו מהשחקן הצרפתי השרמנטי אלן דלון, שלא הכיר בילד, וניקו הסרוטה, שכבר בשלב זה הייתה חזק בהרואין (ולפי מה שקראתי פעם, גם נתנה קצת לארי) לא יכלה לתפקד כאם ולמעשה הילד גדל אצל סבתו, אמו של דלון. צריך להבין שניקו הייתה דפוקה, דפוקה, דפוקה. אולי ככה זה שכאתה גדל כילד בגרמניה הנאצית וכשאבא שלך מת במחנה ריכוז לאחר ניסויים רפואיים. למרות חוסר יכולתה להיות אם אמיתית, ניקו חשה חיבור חזק לארי, במין שותפות גורל של דפוקים. וכשהיא שרה לו “Sail away, sail away my little boy, let the wind fill your heart with love and joy” על רקע הסינטיסייזרים המשונים של קייל, התחושה היא, בהעדר מילה מתאימה יותר בעברית, otherwordly.

אבל השיא, ובעיניי אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם, הוא “Frozen Warnings”. כשמו, התחושה של השיר הזה היא קיפאון - הליווי המוזיקלי מאחורי ניקו נדמה תקוע וקפוא בזמן, ומעליו, הרבה מעליו, היא שרה את המלודיה הקופצנית שלה. לשיר יש לחן פשוט ביותר, אולי ארבעה תווים, אבל כאן הניכור המוזר של האלבום יוצר תחושה אחרת עם המאזין, ניקו לא סתם יצרה עולם משלה אלא בפעם הראשונה היא ממש מכניסה אותך פנימה, וזה יפהפה שאין לתאר. ובשלב מסוים מגיעות המילים, שהן לדעתי שירה צרופה:

Over railroad station tracks

Faintly flickers a modest cry

From without a thousand cycles

A thousand cycles to come

A thousand times to win

A thousand ways to run the world

In a similar reply

והנה ביצוע מהופעה מ-1983:

ניקו וקייל המשיכו לשתף פעולה ויצרו עוד שני אלבומים בסגנון דומה, Dessertshore ו-The end וגם הופיעו ביחד עם בריאן אינו וקווין איירז באלבום ההופעה המפורסם\מושמץ June 1^st 1974, עוד ארוע ששווה פוסט. כולם מעולים, אבל The Marble Index  היה הרגע המהמם הזה שבו ניקו שברה את האנדרדוגיות שלה והפעה לאמן דגול ומיוחד. ומילה לסיום על ג'ון קייל. אני נורא אוהב את ג'ון והקריירה שלו מדהימה, אבל בעיניי העבודה שלו כאן- ובאלבומים האחרים עם ניקו- היא השיא שלו, היכולת שלו גם להבין את החזון של ניקו וגם לשרת אותו בצורה הכי טובה שאפשר, תוך שליטה וירטואוזית בכמות אדירה של כלים, היא פשוט נפלאה. ולסיום הפוסט, הנה הגרסא שלו ל-“Frozen Warnings” מתוך הדוקומנטרי Nico Icon מ-1995. לא סתם הוא הבין אותה יותר טוב מכולם.