I shall not live in vein

זו פעם שנייה שאני הולך לכתוב על אפרת בן צור בתוך כמה חודשים, ולא בכדי. בפעם הקודמת כתבתי אודות האלבום השני שלה, שנקרא בפשטות "אפרת בן צור". אפרת מוציאה אלבומים לאט לאט, פעם בחמש-שש שנים, וכשזה קורה זה אירוע אמיתי. וכמה חגיגי ומיוחד שהאלבום כולו באנגלית וכולו מוקדש לשירי המשוררת אמילי דיקינסון. דיקנסון ידועה בהסתגרות שלה מהציבור, בניתוק שלה מהעולם ומהחברה, דברים שאינם זרים לבן צור עצמה כמדומני. אבל האלבום הזה שונה מאוד מהשניים הקודמים של בן צור, למעשה מכל מה שידעתי וחשבתי עליה קודם לכן. לפני שבוע היה לי את הכבוד והעונג לחזות בבן צור ובלהקת הליווי הנפלאה שלה מבצעים את האלבום בשלמותו, ושירים אחרים, באוזןבר.

לפני ההופעה הזו, ראיתי את אפרת פעם אחת, ב"צוללת צהובה" בירושלים, לפני ארבע-חמש שנים. אפרת ההיא הייתה מבוישת משהו, סהרורית. היה נראה כי היא לא ממש מרגישה בנוח על הבמה, ולא לגמרי מבינה מה היא עושה שם. היא כמעט לא דיברה בין השירים. לא הגיע הרבה קהל, בערך עשרים איש, אבל ישבתי מאוד קרוב לבמה, והרגשתי לגמרי בהופעה פרטית. למרות המבוכה-משהו של בן צור, זו הייתה הופעה נפלאה. שרתי בקול גדול ובדמעות את השירים הנהדרים של בן צור, שהטביעה את החדר כולו בעולמה הפנימי.

האלבום החדש של בן צור, Robin, הוא אלבום מאוד מפתיע שמגלה אפרת בן צור אחרת לגמרי. יש משהו מאוד שונה באופן שבו היא שרה באלבום. קודם כל, אולי זו האנגלית שגורמת לה להישמע יותר בוגרת, או הקונטקסט המכובד של משוררת בת המאה ה-19. בן צור שרה בצורה הרבה פחות מתיילדת, פחות מאנפפת, פחות מרקיעה שחקים, ומשתמשת בקול נמוך יותר, עמוק יותר, עם חוטים דקים אך ברורים של גוספל ובלוז. עם זאת, המוזיקה היא לגמרי בן צורית, עם הלחנים המינוריים המדהימים שאף אחד אחר בארץ לא מלחין, עם הצליל ההזוי והילדותי- האוטוהרפ של בן צור, הפעמונים, הגלוקנשפיל של גיורי פוליטי, צליל גיטרת הפנדר הוינטג'ית של עומר הרשמן המצוין, הצ'לו של קרני פוסטל (שלא הייתה בהופעה בירושלים, וגם לא בהופעה באוזןבר, על כך בהמשך).

גם ההופעה באוזןבר היא אופרה אחרת. קודם כל, האוזןבר היה מפוצץ. כמה נחמד לראות שורות של כסאות ישיבה מלאות באנשים באוזןבר. האווירה חגיגית, אמנם פחות אינטימית וגם ישבנו הרבה יותר רחוק מהבמה, אבל מאוד שמחתי לראות שאנשים באים לראות את אפרת, נראה שהיא בסוג של שיא הקריירה המוזיקלית הלא עקבית שלה. לבמה עולים עומר הרשמן בגיטרות, אסף שתיל המעולה בפסנתר, גיורי פוליטי על התופים וכלי ההקשה, וכוכב הערב מלבד בן צור- גיא לוי, שסוג של מחליף את קרני פוסטל (שאפרת מסרה שהיא נמצאת בצרפת, מוסרת ש"מזג האוויר נפלא", ושאפרת כתבה לה ש"אצלנו זה קצת יותר מורכב") על באס וגם עושה את תפקידי הצ'לו של פוסטל. ואפרת עולה- לבושה בשמלה שחורה אלגנטית, חמושה בגיטרה קלאסית, אוטוהרפ- אותו כלי מיתר פרימיטיבי ומוזר, תוף בודד שהיכתה בו מדי פעם וכמה פעמונים.

זו אכן אפרת אחרת. היא לא מדברת הרבה בין השירים, לא מצגיה את כל השירים, מתנשפת מאוד בין השירים וניכר שההופעה היא מאמץ גדול עבורה. אבל יש לה נוכחות, יש לה סקס אפיל, יש לה ביטחון עצמי, יש לה מה להציע והיא יודעת את זה. ההופעה מוקדשת לאלבום Robin  שמבוצע כולו, ארבע שירים מתוך אלבום הבכורה "צוללת", שני שירים מתוך "אפרת בן צור" וקאבר קטן ויפהפה ל-“I can’t help falling in love with you” של אלביס. השירים של Robin הם קצרים וקולעים , מושתתים על טקסטים קצרים יחסית, מדויקים ומדודים, באים והולכים במין סוויש שכזה, אבל באופן סוחף שמשאיר אותך שקוע בכסא, מתמוגג. במיוחד בולטים “I’m Nobody” הנהדר שבן צור מרשה לעצמה לשחרר צעקות אקסטזה בסופו, “Remembrance”  ו-“While I was fearing it” שבהם גיא לוי עושה כשפים על הבאס, ושיא האלבום בשיר “One fainting robin”, שיר שנראה שמגיע רק פעם בכמה שנים, כשהרגע בו בן צור קופצת מהאוקטבה הכי נמוכה שלה לאוקטבה הכי גבוהה פשוט מדהים.

השירים העבריים נשמעים מאוד שונה- הם בקצב אחר, מהורהרים יותר, "מרוחים" יותר, הזויים יותר. אפרת שרה בהם אחרת- גבוה יותר, ילדותי יותר. אבל זו אותה אפרת נהדרת שדמעתי בגללה לפני כמה שנים, ואיזה כיף שגם היא בסביבה. את שירי "צוללת" אני קצת פחות אוהב, למרות ש"צוללת" ו"קח אותי" הם חלק בלתי נפרד מהזהות של בן צור. השירים מתוך "אפרת בן צור" יפים יותר, בעיקר "כבר הרבה ימים" שזכה לביצוע פסיכדלי עוצר נשימה. הלהקה ירדה מהבמה אחרי קצת יותר משעה, ואז עלתה בן צור להדרן לבד, שרה את השיר של אלביס על האוטוהרפ, ובסוף השיר, במחווה נפלאה, הרימה את ידיה לתנועת חיבוק של הקהל...לסיום הלהקה עלתה לשיר את “Till the end” שמסיים את Robin בתרועת ניצחון שקטה.

כאמור, אפרת נמצאת בשלב מאוד טוב של הקריירה שלה, היא מקבלת הרבה הערכה ואהבה מהקהל הביתי. היא גודלת, מתפתחת, משתנה, מגוונת, וזה פשוט כיף לראות ולשמוע. על ההופעה הנפלאה הזו אני חושב כבר כמה ימים. אני כבר מת לדעת מה היא טומנת בחובה לעתיד.

תודה לדורון אור על צילומי הוידאו

השותפה לדירה

השבוע התחלתי לראות את "האלבומים", הסדרה של קוטנר בערוץ 8, והפרק הראשון שראיתי היה על אלבום הבכורה של אביתר בנאי. אלבום כל כך מדהים ומונמנטלי, בלי ספק אחת היצירות הגדולות שנעשו בארץ, כל כך מונומנטלי שבעיניי שום דבר שאביתר עשה מאז לא מגיע לקרסוליו. כמו שהאלבום מופלא גם סיפור העשייה שלו והפרק עליו היו נהדרים. אחד הדברים שבעצם מתגבשים מהפרק הוא שזו לא יצירה רק של בנאי, אלא היה מאחוריו צוות שלם של עוזרים שהחזיקו לו את היד: צח דרורי, אסף אמדורסקי, חיים שמש, קורין אלאל. בנקודה מסוימת, צח דרורי, המעבד שיש לו מניות אדירות על האלבום, אומר שכשהוא ואביתר החלו לעבוד על האלבום, אביתר היה "שבור לב" והוא "לא ידע מה זה שבור לב". לפי מה שדרורי אומר, השירים של האלבום נוצרו מתוך שברון לב. בשלב אחר הדיון מתמקד ב"שמתי לי פודרה", שם אביתר בנאי אומר משהו מאוד משונה- שהוא הביא לשיר את שותפתו לדירה, אפרת בן צור, ש"במקרה" שרה נורא יפה, אז הוא הכניס אותה לשיר.

וזהו. זה כל האזכור שיש לאפרת בן צור בהקשר של הפרק על אלבום הבכורה של אביתר בנאי. אה, יש שם עוד שתי תמונות סטילס שלה. אין ראיון איתה, כל המעורבות שלה באלבום מתוארת בשתי שניות בדיוק. אולי ברגע השיא של הפרק הדיון מגיע בשיר הכי כואב, טעון, וטוב באלבום, שיר מלא כעס, זעם וקנאה, אחד משירי הפרידה הכי קשים ויוקדים ושונאים שמישהו אי פעם כתב למישהי בעברית, וזה כמובן "תאטרון רוסי" עם השורות הבלתי נשכחות "אני כועס ומקווה שתכשלי, שתמשיכי לרעוד ולפחד משיגעון, אמן תישארי לבד לנצח". בנאי אומר שהוא כבר לא שר את השיר הזה בגלל השורות האלה, כי זה לא משהו יפה לאחל למישהו להישאר לבד לנצח, ואחרי שאביתר מסכים לנגן את סוף השיר בביצוע נהדר ומלא פאתוס כמו השיר המקורי, קוטנר אומר לו-"אתה עדיין כועס עליה, הא?"

שותפה לדירה- איזה אנדרסטייטמנט. למי שלא מכיר ולא יודע, אפרת בן צור הייתה בת זוגו של בנאי לפני האלבום, והיא הרבה יותר מ"שותפה לדירה"- היא בעצם מושא השיר "תיאטרון רוסי" ("יפה וערומה בתיאטרון רוסי" מתייחס ישירות להצגה "כפר" בתיאטרון "גשר" בה אפרת בן צור הופיעה בין השאר בסצנת עירום קצרה). אי אפשר לפספס את זה שהיא המוזה לשברון הלב של בנאי. ועוד משהו- בקרדיטים של האלבום, אביתר מודה לכל מי שניגן עימו באלבום, למשפחתו, והתודה האחרונה היא- "לאפרת". לא ברורה לי ההחלטה להתעלם ממנה בדוקמנטרי הזה- אולי לבקשתו של בנאי או לבקשתה שלה- אבל היא סוג של נוכח נפקד בכל מה שקשור לאלבום הזה.

אני נורא נורא אוהב את אפרת בן צור,ורציתי לכתוב עליה המון זמן. חשבתי בהתחלה לכתוב עליה בסדרת האנדרדוגים שלי אבל זה לא יהיה מדויק שכן בן צור היא לא בדיוק אנדרדוג כמו שהאחרים היו- היא אף פעם לא הייתה חלק בלהקה ואף פעם לא הייתה בצל של אף אחד; לעומת זאת היא עדיין לא נתפסת כזמרת. בן צור היא בעיקר שחקנית שפעם בחמש-שש שנים מקליטה אלבום ומופיעה בתדירות די דומה, ומקריאת ראיונות איתה נראה כי היא עצמה לא ממש תופסת את עצמה כזמרת או כמוזיקאית, וגם לא ממש כשחקנית. בן צור היא סוג של חייזר סהרורי, קצת כמו שבנאי עצמו מצטייר מ"האלבומים". באיזשהו מקום, החיבור בינהם על רקע רומנטי ואומנותי הגיוני מאוד- שניהם יוצרים אמנות שמפליגה למחוזות לא מוכרים לרובנו; בנאי מתאר עולם חצי-אוטיסטי של אדם מוזר שלא מתחבר ולא מבין מה הולך, ולעומתו בן צור מצטיירת כילדה נצחית, חולמנית ומנותקת שלא מנסה אפילו להתחבר. מאוד מוצא חן בעיניי הדימיון ביניהם, בזרות ובניתוק המשותפים שלהם, ברגישות הרבה, בעולמות הפנימיים שהם מציירים. כמובן, בן צור כנראה תמיד תיזכר כ"זאת שעליה נכתב 'תיאטרון רוסי' וזאת ששרה ב'שמתי לי פודרה'", מה שעושה אותה סוג של אנדרדוג של אביתר בנאי.

לגבי המוזיקה שלה, בן צור היא מסוג האמנים שמחלקים אנשים לשתי מחנות- אלו שלא מסוגלים בשום פנים לשמוע את הקול הילדותי, הגבוה, המאנפף והמשונה שלה, ואלו שנמסים והופכים לשלולית דמעות כשהם שומעים את הקול הזה. אני, מיותר לציין, שייך למחנה השני, כפי שקרה לי בהופעה קטנה בה ראיתי את בן צור עם עוד איזה עשרים איש ב"צוללת צהובה" בירושלים לפני כמה שנים. פשוט בכיתי כמו ילד קטן. קודם כל, בן צור בצניעותה לא תסכים אבל אני חושב שהיא מלחינה יוצאת מהכלל, אולי דווקא מהמשחק הילדותי הזה במנגינות. ודבר שני זה כמובן הקול שלה, שלדעתי הוא ממש שמיימי.

ב-2006 בן צור הוציאה אלבום שני, חסר שם. 5 שנים עברו מאז אלבום הבכורה שלה, "צוללת". באופן מעניין, הצוות מאחורי "צוללת" היה כמעט זהה לצוות שעשה את "אביתר בנאי"- צח דרורי, אסף אמדורסקי ובנאי עצמו שאף תרם כמה לחנים. לאלבום השני באה בן צור אחרת- בלי בנאי, ההימור שלי הוא שהם החליטו לנתק קשר אבל אני באמת לא יודע לבטח, אבל עם צוות גדול של מוזיקאים תומכים- אסף ואייל תלמודי, אדם שפלן, שלומי שבן, עודד פרח, ברי סחרוף וחברי בום פם ורוקפור. אבל בעיקר השינוי הגדול הוא ההתבססות המוחלטת על לחנים של בן צור, ולמעט טקסט אחד- "הילדה שרה לנחל" של לאה גולדברג שעוד נגיע אליו- טקסטים של בן צור; כך שזהו למעשה אלבום ההתבגרות שלה.

"אפרת בן צור" הוא אחד האלבומים הישראליים הכי הכי  אהובים עליי. זה מסע בתוך זרם תודעה של אישה-ילדה (בן צור הייתה בת 37 כשיצא האלבום), שבמשפט ילדותי אחד ופשוט גוללת עולם שלם של הנפש. אני חושב שהטקסטים של בן צור- לכאורה פשטניים ואולי אפילו דלים מבחינת תוכן- הם חסרי תקדים במוזיקה הישראלית, יהיה מי שיגיד שהם דלים, אני חושב שהם פשוט מזוככים. יש בכתיבה שלה איזה יסוד מיסטי, חמקמק, מטאפיזי אפילו, שמעיד על אישיות סהרורית וחולמנית. המסעות של בן צור בתוך חלומות, זכרונות, רעיונות, רגשות ומחשבות הם כובשים ומסחררים. בעולם של בן צור שורה סופר נאיבית כמו בשיר "אבוא אלייך": "אבוא אליך ביום הזה, יהיה יום בהיר, אקח אותך לטוס איתי באווירון, ביום הזה לא נסתיר את אהבתנו" יכולה להתקיים בלי הרמת גבה, כי זו בן צור וזה העולם שלה. שלא לדבר על "כבר הרבה ימים", בלי ספק השיר הכי מדהים באלבום עם לחן פסיכדלי יוצא מהכלל, שבו היא "חולמת, אני חולפת אחורה בזמן, ממשיכה לפני שהיינו, אני עומדת אותו מקום, ועל העצים יש סרטים לבנים, יש פרחים, יש רוח קולה, שם ילדה עם אמא שלה, ויש שקט". בום- השורות האלה מצמידות אותי לכסא, אני לגמרי שם עם בן צור ואמא שלה. העולם הפנימי הזה סופר שברירי ונראה קפוא בזמן, כל העולם החיצוני ממשיך לרוץ, כמו בשיר המופלא עם הלחן הכי יפה באלבום, "חושבת על זה" :"מטוס חוצה את השמיים, אני בבית, אהוביי נסעו רחוק רחוק, כתבו על ארצות יפות, וזה עשה להם טוב", ואז היא גם ממיסה אותי עם השורות "לא אוהבת לעזוב, אני חולמת על זה, אני חולמת לאהוב".

 ויש בעולם הזה גם הרבה הפרעות והרבה יסודות מעורערים, כמו בשירים "עוד לא שם", עם הלחן הכי כסאחיסטי ומסתורי שבו בן צור שרה: "משהו נעשה, שהיה צריך להיעשות, הלוואי ויהיה לי אומץ להמשיך, עוד לא שם אך בקרוב אהיה", ובשיר הכי רוקי באלבום, "מפלצת", שבו מכניסה בן צור באופן מבריק שתי שורות מתוך קריאת שמע על המיטה, שהן אולי המוטו לכל האלבום בעיניי: "ואל יבהלוני רעיוני, וחלומות רעים והרהורים רעים". וואו, זה ממש פרויד פוגש את הרמב"ם פוגש את....אביתר בנאי. האויב הכי גדול של הנפש, של כל אחד מאיתנו, ושל בן צור עצמה, הוא אנחנו בעצמנו, עם המחשבות שלנו. אז מי פה פשטני? בעצם בן צור מגישה כאן את אחד האלבומים הכי עמוקים ואינטרוספקטיביים במוסיקה הישראלית אי פעם.

התייחסות מיוחדת מגיעה לשיר "הילדה שרה לנחל". למעשה השיר הזה הופיע קודם באלבום "שרות לאה גולדברג" שבו מגוון זמרות שרו שירים מוכרים יותר ופחות של המשוררת. השיר הזה בולט כאן מאוד, משם שבן צור הצליחה לבחור שיר של משוררת אחרת ולהתאים אותו כמו כפפה אליה. למעשה מקריאת המילים יכולתי לחשוב שבן צור עצמה כתבה את השיר: "לאן ישא הזרם את פני הקטנים, למה הוא קורע את עיני, ביתי הרחק בחורשת אורנים, עצובה אוושת אורני". נראה שבן צור ממש נבחרה ע"י יד הגורל לשיר את השיר הזה, והזהות בינה לדמות הדוברת בשיר נראית מושלמת.

וזה לא הכל, יש כאן גם כאמור מוסיקה נפלאה. בן צור היא לא ממש נגנית, היכולת שלה בגיטרה מסתכמת פחות או יותר בנגינה על מיתר אחד (ובאמת בקרדיטים של חלק מהשירים היא כתובה כמנגנת ב"מיתר"), אבל יש לה פמליה שלמה של חברים תומכים, חברים למסע, והאלבום מגוון מאין כמוהו; מהפסנתר הדומיננטי והעמוק של שלומי שבן ב"כל יום", דרך עיבוד המיתרים והמלודיקה של פיטר רוט ב"אבוא אלייך", דרך ההזיה ההיפנוטית של "כבר הרבה ימים", הופעת האורח המלבבת של בום פם ב"שטה" (בעיקר הטובה של טובי), השילוב המהמם בין הבנג'ו של יוצא "הברירה הטבעית" מיגל הרשטיין לחמת החלילים של אייל תלמודי ב"חושבת על זה", לגיטרה הקלאסית המתגלגלת של אורי בראונר כנרות ב"עוד לא שם", הדיסטורשנים המחוספסים של רוקפור ב"מפלצת" ועד הגיטרות החשמליות המלטפות והמרגיעות של ברי סחרוף ב"אחר כך יתגשמו" היפהפה שמסיים את האלבום ואת המסע לעולם של בן צור, שיר סופר אופטימי שבו בן צור בעצם אומרת לנו שהיא תשרוד את המסעות שלה.

אפרת, אפרת...איזה אלבום, איזה מסע מרגש. אני כבר מת לשמוע את האלבום החדש שלך שכולו שירי המשוררת אמילי דיקנסון. מת לדעת לאיזה מסע תקחי אותי הפעם.