חודש(יים...) ביפהארט, חלק ד' ואחרון: פותח עוד ארגז של פאנקיסטים

חודש ביפהארט נמתח הרבה מעבר לחודש שהוקצה לו ודלף חצי דרך לתוך יולי. הייתי עמוס בהגשות ודדליינים ושטויות. עכשיו הגיע הזמן לסיים את הסאגה הביפהארטית בפאזה האחרונה בהחלט שלה. הקריירה של ביהפארט היא אחת הביזאריות בתולדות השואו ביז, עם עליות וירידות ונדידה פראית בין המיינסטרים לאוונגרד. אחרי כישלון האלבום Bluejeans and Moonbeams הקונצנזוס היה שהבחור הוא has been, גמור. אבל הוא הצליח להשתקם ועלה מחדש במה שידוע כתקופה המאוחרת של ביפהארט, והאלבום שבו אני אתמקד כאן, בפוסט המסיים הזה, הוא Doc at the radar station מ-1980.

שנת 1975 מוצאת את ביף בשפל הבלתי מעורער של הקריירה שלו. בלי להקה (שוב), בלי חומרים, בלי כסף, בלי חזון, ועם תסבוכת חוזית ומשפטית מפה ועד מדבר מוהאבי. איש אחד נחלץ לעזרתו וזה חבר העבר שהוא גם במקביל היריב האמנותי הגדול שלו, הלוא הוא מר זאפה הנכבד. זאפה עושה צעד שמבינתו הוא ממש לא הכרחי, ומגייס את ביף להיות זמר נלווה בסיבוב ההופעות של ה-Mothers מודל 1975, הלהקה האחרונה בהחלט שזאפה קרא לה Mothers. מה זה אומר זמר נלווה? בלהקה של זאפה היו כבר לפחות שלושה זמרים- הסקסופוניסט נפוליון מרפי ברוק, הקלידן ג'ורג' דיוק, והוא עצמו. זה היה ההרכב הכי מצליח של זאפה עד אז, והוא עמד על סף פירוק.

הדבר האחרון שזאפה היה צריך זה שלומיאל בדמות קפטן ביפהארט, שלא יודע לנגן על כלום ובעיקר משגע את הסאונדמנים. הם גם לא ניגנו יחד יותר מעשר שנים. אבל הוא הציע לו את הספוט, וביף הצטרף כסולן רביעי (!) של ההרכב. הוא הביא את עצמו, סקסופון סופרן, מעט מאוד חומר מקורי, כמה ציורים ועגלת סופר שבה שם את כל מטלטליו. לרוב הוא שר מילים שזאפה כתב עבורו. סיבוב ההופעות הקצרצר שלהם יחד תועד באלבום Bongo Fury, שלא הייתי אומר שהוא פסגת היצירה של אף אחד מהמשתתפים- אם כי בהחלט יש לו את הרגעים שלו. ביפהארט גם תרם, בעילום שם, מפוחית לאלבומים של זאפה On size fits all ו-Zoot Alures.

עד כמה שהשילוב זאפה\ביפהארט היה בעייתי, הוא היה זריקת האדרנלין שלב הבשר הזקן היה צריך כדי לחזור לחיים (ביפהארט לא באמת היה זקן, הוא היה בן 34- בגילי, אבל שנות הקריירה המטורפת שלו עברו עליו כמו שנות כלב, והתחושה הייתה שהוא זקן בהרבה- ונגיע לזה). הוא הצליח לבנות להקה חדשה, לכתוב חומרים חדשים ומבריקים, ואפילו לגייס את אחד מחברי ה-Magic Band הכי משמעותיים, ג'ון "דראמבו" פרנץ', פעם מתופף ומנהל מוזיקלי- הפעם גם כגיטריסט. בנוסף לפרנץ', דמות דומיננטית מאוד הייתה גיטריסט נוסף, ג'ף טפר. ביפהארט נכנס לפאזה הזו, שאפשר לכנות אותה "תחילת הסוף", מפוכח והרבה יותר בוגר. הוא הכיר בעוולות שעשה לחברי הלהקה בעבר ונקט בגישה הרבה יותר מפויסת ובעיקר- בוגרת. לראיה- חברי הלהק צוינו בשמם האמיתי והמלא, כולל Second name, ולא עוד בכינויים ביזאריים ומגוחכים.

הלהקה החדשה, שלראשונה ולאחרונה גם הכילה קלידן במשרה מלאה, הקליטה ב-1976 אלבום אחד, שהיה אמור להיות אלבום הקאמבק הגדול של ביף. הוא הכיל שלל מרהיב של חומרים חדשים וחזקים מאוד, שהיו מעין מיקס של כל הסגנונות הקודמים של הקפטן-  בלוזים עם מגע פסיכדלי, בלאדות עם קמצוץ מסחריות, וגם- לראשונה מזה שנים- ביהפארטיזם בסגנון Trout mask Replica, אם כי שונה- הרבה יותר Tight והגיוני ופחות כאוטי ותמהוני. ביפהארט המשיך באלבום זה את עבודתו תחת החסות של זאפה, כשהאלבום היה אמור לצאת בלייבל שזאפה ניהל עם מנהלו האישי הרב כהן, בזמן שהטכנאי של זאפה, קרי מקנאב, משמש כמפיק משנה באולפן.

אבל אז, ממש לפני שהאלבום, שנודע כ-Bat Chain Puller, היה אמור לצאת, זאפה גילה כי הרב כהן מעל בכספי התמלוגים שלו, והשתמש בהם בין השאר כדי לממן את הקלטת Bat Chain Puller. זאפה זעם, תבע את הרב כהן, והקפיא את Bat Chain Puller משום שבמאסטר היה בבעלותו. גם לאחר שהתביעה הסתיימה, סירב זאפה לתת לביפהארט את המאסטר. האלבום בסופו של דבר יצא רק לפני 4 שנים (!), יותר משלושים וחמש שנה לאחר הקלטתו.

אני רוצה לצרף פה קטע אחד מ-Bat Chain Puller שלא יצא באף אחד מהאלבומים שהוקלטו אחריו ונקרא Odd Jobs. מעבר לכך שמדובר בקטע יפהפה, אני מצרף גם את גרסאת הדמו שלו כפי שביף בעצמו הקליט אותה, על פסנתר. מה שאנחנו שומעים הוא למעשה הלחנה בזמן אמת, כמו שמינגוס היה מאלתר על פסנתר באלבום הקלאסי שלו Mingus on piano- ביף פשוט עושה את כל הקומפוזיציה של כל הקטע על המקום. זה ממש ממש ממש מדהים.

למרות הפיאסקו, ביפהארט הרגיש חזק מאי פעם. הוא לא נתן לחוויה הלא נעימה הזו, עוד סטירה לפנים מעסקי השואו ביז, להרוס לו את הקאמבק. את השירים שהרכיבו את Bat Chain Puller, ורבים אחרים, הוא יקליט מחדש ויפזר בשלושת האלבומים האחרונים בקריירה שלו, שהאלבום Doc at the radar station הוא השני והבולט מבינם. ההרכב של Bat Chain Puller פוזר, וסביב ג'ף טפר ביף בנה בפעם המי יודע כמה הרכב חדש. ההרכב הזה הוציא אלבום חזק מאוד, Shiny Beast שלשמו נוסף גם, בסוגריים, השם (Bat Chain Puller).האלבום המצוין הזה הוא לא מושא הפוסט, אבל מדובר בממתק אמיתי ואלבום קאמבק מצוין. ביף נשמע ב-Top Form והאלבום גם מופק מצוין. חלק קטן מהשירים מגיע מה-Bat Chain המקורי, חלק שירים חדשים. באופן משונה, זה האלבום של ביפהארט שנשמע הכי זאפא-אי.

עוברות שנתיים וההרכב של המג'יק בנד משתנה בפעם הטריליון. הפעם יש לנו את ג'ף טפר, את ג'ון פרנץ' שחזר (שוב!) כגיטריסט שני ומתופף, את המתופף הראשי רוברט וויליאמס, את אריק דרו פלדמן על באס, סינתי ומלוטרון, ושני אורחים- ברוס פאולר, עוד יוצא להקת ה-Mothers של זאפה על טרומבון, וגארי לוקאס, לימים דמות מפתח בסוף הקריירה של ביפהארט וגיטריסט ויוצר בזכות עצמו, שמתארח על גיטרה לקטע אחד. ההרכב הזה הקליט את האלבום Doc at the radar station.

השנה היא 1980. דון ואן ולייט קפטן ביפהארט כבר בן 40, אבל נראה זקן הרבה הרבה יותר. יש לכך שתי סיבות- האחת היא הקריירה שלו, שהתנהלה בצורה פשוט נוראית וגבתה ממנו מחיר אישי כבד. ב-13 שנות קריירה האיש חטף כל כך הרבה מכות וחבטות וסטירות, שהוא כבר הרגיש מחוץ, דרוס, מתוסכל ובעיקר מאוד מאוד עצבני. Doc at the radar station הוא האלבום הכי כועס שהקפטן הוציא ואחד האלבומים הכי מלאי כעס ששמעתי בחיי. הסיבה השניה שהקפטן נראה זקן היא מה שבסופו של דבר יביא את הקץ על הקריירה שלו וגם לחייו- מחלת הטרשת הנפוצה הארורה, שהחלה (ככל הנראה) לקונן בגופו ולתת את אותותיה.

אבל הזעם, העייפות, התסכול, הכעס, תחושת חוסר ההערכה מחד ושכולם גונבים ממנו השראות ורעיונות מאידך, והבריאות שמחילה להתרופף הביאו את הקפטן למה שלא מעט אנשים מחשיבים לפסגה שלו. Doc at the radar station הוא אלבום מרהיב וסיבוב ההופעות של 1980-1981 שנלווה אליו, סיבוב ההופעות האחרון של הקפטן, היה אולי סיבוב ההופעות הכי חזק בכל הקריירה שלו.

Doc at the radar station מציג מוזיקה עוקצנית, דוקרנית, מציקה במיוחד, עם גיטרות שחותכות את המיתרים כמו סכיני גילוח, עם באס נפיץ כמו בקבוק מולוטוב ותופים שרק רוצים שמישהו יחזיק אותם כדי שלא ישברו למישהו את הפנים, עם מלוטרון תלוש במיוחד (אני לא סבור שאני מכיר איזושהי להקה שהשתמשה בכלי הזה בשנות השמונים, ביפהארט גילה אותו באיחור של עשור!), ובעיקר עם ביפהראט שכבר בכלל לא שר קווים מלודיים אלא רק רוטן, גועש, קוצף וגם ממש צורח. בעצם, כל האלבום הזה הוא סוג של טייק אוף על Pאנק ונגזרות הפוסט שלו, כשלביפהארט הייתה התחושה שהוא בעצם סנדק הPאנק האמיתי ולא איגי פופ, ושכל להקות הPאנק והפוסט פאנק למעשה גנבו ממנו בלי בושה.

זה גם האלבום עם הליריקה הכי טובה של ביפהראט אי פעם. הזעם הקדוש של ביף יוצא החוצה בצורה מושלמת למשל בשיר השני, Ashtray heart:

You used me like an ashtray heart

Case of the punks

Right from the start

.

.

.

You picked me out, brushed me off

Crushed me while I was burning out

Then you picked me out

Like an ashtray heart

Hid behind the curtain

Waited for me to go out

כאן מתוך הופעה מדהימה ב-SNL, אולי קליפ ההופעה הכי טוב של ביף אי פעם, מישהו אשכרה צועק SHIIIITTT שם בקהל בסוף מרוב ההלם:

אני לא מכיר הרבה שירים עם כל כך הרבה כעס. אבל באלבום יש הרבה כאלה, ושימו לב למשפט “Case of the punks”. הקו הזה, שביף מרגיש שתפסו עליו טרמפ, מופיע גם בשירים אחרים, למשל בשיר Sue Egypt בו הוא שר:

I think of all those people who ride on my bones

That nobody hears that nobody sees that nobody knows

I think of all those people who ride on my bones

That nobody hears, that nobody dares

That nobody sees, that nobody cares

I think of all the dust that collects on the chairs

ויש עוד הרבה קטנות כאלה, קטעים שבהם ביף תוקע למאזין אצבע בעין. בשיר הנפלא Dirty Blue Jeans הוא שר על מישהי שהיא "לא רעה, היא רק מרושעת באופן גנטי", בBest Batch Yet הוא אומר שגם הפנינות הכי יפות הן רק "כדורי קרטון", ובקטע הקצרצר Telephone הוא מסיים עם התייחסות ל"שד עם קרני פלסטיק". הקו העצבני, השלילי, נמצא כאן לכל אורך הדרך ובכל שיר, ואולי השיא הוא בשיר האחרון הבלתי ייאמן עם השם הלא פחות בלתי ייאמן Making love to a vampire with a monkey on my knee, שבו ביף, לראשונה בקריירה שלו, ממש מקלל:

God, please fuck my mind for good

Making love to a vampire with a monkey on my knee

Oh fuck that thing, fuck that poem

Eyes crawl out like maggots

הזעם הזה בא מהקישקעס לא פחות מזה של ג'ון ליידון, אבל הוא הרבה יותר אפקטיבי בעיניי כשהוא מגיע מאיש בן ארבעים, על סף מחלה כרונית, שנמצא בשואו ביז 13 שנה ולא הצליח להרוויח שקל. מכאן יצאו ביף והלהקה, בלי דראמבו שפרש ממנה סופית אלא עם גיטריסט אחר, ריצ'ארד סניידר, יצאה לסיבוב הופעות מאוד מוערך- ואחרון בהחלט. יש לא מעט חומרים ברשת, ומדובר באמת בהרכב ההופעה הכי טוב שביפהארט אי פעם החזיק. אפשר להתרשם מההופעה הנפלאה הזו בצרפת:

אבל הוא כנראה ידע שזה סוף הקריירה שלו. מותש מזעם ומעוני, כשגופו מתחיל לבגוד בו, ביפהארט הצליח בתקציב אפסי להרכיב עוד שירים מ-Bat Chain Puller וממקורות אחרים את האלבום האחרון בהחלט שלו, Ice Cream For Crow, שיצא ב-1982. לאלבום לא נקבע סיבוב הופעות מראש,  ואחרי כמה זמן היה ברור שבעצם לא יהיו הופעות- הסיפור של ביפהארט נגמר. הוא עבר לצייר, ולמעשה מאז סוף שנות השמונים נעלם לחלוטין מהעין הציבורית עד למותו. אז לקח לי הרבה יותר זמן מהמתוכנן, אבל פה אני מסיים את ספיישל ביפהארט, ונראה לי שאשתדל מעתה והלאה לא לכתוב עליו יותר, האמן הכל כך נפלא הזה. לא היה כמו, לא יהיה כמו, ואין כמו ביפהארט. ובמבה.

בונוס- קבלו שוב את הוויט סטרייפס בביצוע ממיס ל-Ashtray heart:

לא ממש מוזיקת לאונג'

 ג'ון הוא מהאנשים האלה שאם תלך איתם בשדה הם ימצאו צינור ישן ויתחילו לנגן איתו ולהוציא ממנו סאונד ממש טוב. הוא מאוד מוזיקלי, עובד עם הכי טובים, אבל אף פעם אל תלך לדוג איתו.

-טום וויטס

הדבר שאני הכי אוהב בבלוג הזה הוא לכתוב על מישהו שלא כתוב עליו בעברית כמעט כלום. אפשר למצוא חומרים על כל אחד בכל מקום בעולם, אבל לקורא העברי יש עדיין המון טריטוריות לא מוכרות. טריטוריה לא מוכרת כזו היא המוזיקה הנפלאה של איש רנסנס אמיתי, אייקון דאונטאון ניו יורקי אסלי, איש שאולי חלקכם מכירים את הפרצוף שלו אבל מעטים מכם שמעו אותו מנגן, וזהו ג'ון לורי(John Lurie) . בהתגלגלות אחרת של הדברים, לורי יכול היה להיות גדול ומוכר לפחות כמו זורן, אבל כמו איוב נפלו על לורי הרבה צרות בחיים- מחלה כרונית (ליים) שפוגמת קשות בתפקוד שלו, התנהלויות מסובכות עם חברות תקליטים, ואפילו תקרית עם סטוקר שירד לחייו (!). הצרות האלו גרמו לכך שכבר כ-15 שנה לורי לא מנגן, אם כי מצבו ככל הנראה משתפר.

 לורי הוא גם הרבה יותר ממוזיקאי- הוא גם שחקן (שאולי אתם זוכרים אותו מהמאסטרפיסים הראשונים של ג'ים ג'ארמוש ועל כך המשך), צייר (מה שהוא עושה לפרנסתו גם היום) ואף יצר סדרת טלוויזיה אוונגרדית-קאלטית-ביזארית בשם Fishing With John, שזה בדיוק מה שמתרחש בה- לורי, שאין לו שום ניסיון בדיג, יוצא לדוג עם חבריו הקרובים- ג'ארמוש, וויטס, דניס הופר- והחוויות המוזרות שהם חווים. בכל מקרה, מפעל חייו של לורי הוא הרכב הג'אז-Pאנק-פיוז'ן המופלא שלו, The Lounge Lizrads, ומוזיקה שעשה לסרטים. אתם מוזמנים!

לורי הוא סוג של התגלמות של כל מה שאני אוהב במוזיקה ובמוזיקאים ובאיזשהו מקום אולי המוזיקאי שהייתי רוצה להיות (ואני לא). יש לו את התשוקה הנכונה, את הכיוון הנכון, הוא מוכשר להחריד והוא Cool בטירוף. בזמן ההכנה (הארוכה מאוד) לפוסט הזה קראתי ראיונות איתו וראיתי את הסרטים של ג'רמוש והתאהבתי יותר ויותר (מהקישור לג'רמוש נולד גם הפוסט הקודם, זה עם ניל יאנג והפסקול ל-“Dead Man”). רק את הסדרה Fishing with John מצאתי די משעממת- לורי לא טוב  כמו ג'רמוש בלעשות סדרה או סרט על כלום. אבל לא נורא, לא חייבים להצליח בהכל.

לורי עצמו מנגן מגוון כלים, אבל ההתמחות שלו הוא סקסופון אלט. תמיד הייתה לי בעיה עם סקסופון אלט כי הוא סוג של נופל בין הכסאות- אין לו את העומק והעוצמה של סקסופון טנור, ואין לו את הייחודיות של סקסופון סופרן. ובאמת, אין הרבה נגני אלט שאני אוהב, אבל לורי מנגן נפלא על הכלי- ומה שהכי יפה הוא שניתן לשמוע את ההתפתחות שלו עם השנים- באלבום הראשון של הליזרדס הוא חורק בכוונה, ובאלבומים שאחרי הוא מנגן מאוד מלודי עם צליל הרבה יותר עגול ומלא. להפתעתי אני מוצא שהצליל ה"בוגר" שלו יותר יפה. בכל מקרה הוא תמיד שומר על הראש ה"לורי"- היצירות שלו תמיד עקומות באיזו צורה, עם חוש הומור קצת מעוות ואפל, בעיקר בתחילת הדרך.

החזון המקורי של לורי היה לשלב את מה שהתחולל בלואר איסט סייד בניו יורק של תחילת שנות השמונים- הסצנה התוססת של ה-No Wave, בעיקר בהשפעת ג'יימס צ'אנס והקונטורשנס- עם הג'אז העקום של תלוניוס מונק מצד אחד ואלברט איילר מצד שני. לורי היה מהראשונים שהבינו שאפשר לנגן ג'אז חזק כמו הופעות פאנק, ושאפשר להמשיך מאיפה שהסקסופון המטורף ב- Fun House של הסטוג'ס הפסיק. ביחד עם אחיו אוון הוא הקים את ה-Lounge Lizards, שעשו סנסציה לא קטנה בזמנו בשילוב הלא אורתודוקסי של אוונגרד-Pאנק-ג'אז-נויז-ווט דה פאק- הפאנקיסטים שהיו באים להופיע נהנו עד השמיים, מבקרי הג'אז חמורי הסבר של ניו יורק טענו שזו רק פארודיה על ג'אז. בהמשך העשור לורי עידן  ושכלל יותר ויותר את הסאונד וההלחנה עד לרמות שכמעט לא ייאמנו. במקביל הוא הופיע בסרטים "זרים" ו"נרדפי החוק" שפרסמו את ג'ארמוש והביאו לו תהילה, כשהוא כותב את המוזיקה לסרט הראשון ומשחק לצד וויטס ורוברטו בניני בשני (שהוא אחד הסרטים האהובים עליי, כשראיתי אותו בפעם הראשונה רציתי שהוא לא ייגמר לעולם). ובשנות התשעים הוא החל להיות פחות פעיל והתרכז בעיקר במוזיקה לסרטים (Get shorty) ובאלבום קונספט מוזר שבו הוא המציא לעצמו דמות של זמר אפרו-אמריקאי-יהודי (!!!!!!!!!1). החל משנות האלפיים לורי פרש ממוזיקה כאמור, וזה עצוב מאוד.

לורי התעניין באוונגרד ג'אז והיה עד לסצנת הלופטים בניו יורק של אמצע שנות השבעים, אבל התאכזב מהנישתיות של הסצנה. אחר כך עבר ללונדון, בדיוק לחזות בעליית הפאנק, אבל גם שם התאכזב. אחר כך חזר לדאונטאון ניו-יורק ונקלע לאחת הסצנות המרגשות והמסעירות ביותר- להקות כמו הקונטורשנס שהוזכרו לעיל, DNA  המעולים וזורן. אחיו אוון הצטרף אליו והם החליטו להקים להקה שתישמע ככה:

הייתה לי בראש הרבה זמן להקה שתוכל לנגן מנגינות כמו אלו של מלחינים קלאסיים מתחילת המאה העשרים- וארז, ווברן, מסיין, אבל גם תוכל לאלתר ושיהיה לה Feel היפנוטי של מוזיקת עולם, כמו מבאלי ואפריקה. אבל באותו זמן זו תהיה ממש להקה שהנגנים בה יעבדו אחד עם השני, לא סתם להקה של נגנים שכירים, אלא קצת כמו שהביטלס היו. והכי חשוב שמעל הכל, רציתי שכשנופיע זה יהיה כמו טקס פולחני ולא סתם הופעה.

עכשיו תגידו, נכון שזה נשמע כמו להקת החלומות שלכם? מי לא רוצה להקה כזו?

האלבום הראשון של הלאונג' ליזרדס הוא לא בדיוק להקת החלומות שלורי ייחל לעצמו, אבל הוא לא רחוק מזה, מבחינת הרעש וההשפעה שלהם. ההרכב הכיל, מעבר לבאס חשמלי ותופים, את לורי על סקסופון אלט, אחיו אוון על פסנתר, והגיטריסט המפורסם ארטו לינדזי מ-DNA. האלבום הזה, שוויטס מציין כאחד מעשרים האלבומים האהובים עליו, הוא מין יצור כלאיים בלתי-קדוש של הפאנק-פוסט פאנק-נו וייב הניו יורקי עם הארד בופ ואחריו הפרי ג'אז של שנות החמישים והשישים, עם הרבה השפעה מפסקולים של סרטים הוליוודיים ישנים, ותחושה חזקה של חוסר חשיבות עצמית. הלהקה קיבלה המון תשומת לב מהמועדונים של הלואר איסט סייד, וממסד הג'אז שנא אותם. לורי כתב וניגן קווים מלודיים עקומים, מעיקים, מגרדים כאלה, והאיש שמשך את הלהקה חזק מאוד לאוונגרד היה לינדזי- לאורך כל האלבום, לינדזי לא מנגן אפילו מנגינה נורמלית אחת, אלא רק חריקות וחרקושים רוויי אפקטים (לורי טוען כי הוא כלל לא ידע לנגן אחרת בזמנו). האלבום מאוד סוחף וכייפי בדרכו המעוותת והוא מאווווווד מייצג את הזמן והמקום שבו הוא נוצר, אבל אישית אני מעדיף דווקא את ההישגים שלורי ישיג אחר כך. בכל מקרה, כאן המקום להתחיל.

ב-1984 מגייס ג'ארמוש את לורי, ששיחק כבר בסרט הבכורה שלו Permanent vacation,  ומלהק אותו לתפקיד ראשי בסרטו המפורסם "זרים" (Stranger than paradise), אחד הסרטים המפורסמים ביותר בתולדות קולנוע האינדי. בנוסף, ג'ארמוש הפקיד בידי לורי גם להלחין את הפסקול. לורי החליט דווקא לא לקחת את הליזרדס, אלא הלחין פסקול לפאקינג רביעיית מיתרים (הוא עצמו לא מנגן). הפסקול מינימליסטי ו"מרוקן" ממש כמו הסרט עצמו, והוא מהפנט באותה מידה ומראה על הוורסטיליות האדירה של לורי. הפסקול יצא באלבום של לורי, ביחד עם יצירה נפרדת שלא קשורה לסרט בשם The resurrection of Albert Ayler, מעין סוויטה של 16 דקות המוקדשת לסקסופוניסט המיתולוגי והאהוב על לורי. ביצירה מנגנת מין מוטציה של הליזרדס, עדיין עם לינדזי על הגיטרה החורקת, וזו יצירה נפלאה גם היא- הכלאת אוונגרד-ג'אז-מוזיקה קאמרית-מודרנית-אטונלית שגם מצליחה להישמע מאוד דומה ליצירות של איילר.

חמש שנים לאחר אלבום הבכורה של הליזרדס יוצא No Pain for cakes שהוא כבר אלבום שונה לגמרי. קודם כל, ההרכב השתנה לחלוטין- מלבד האח אוון שנשאר, הצטרף סקסופוניסט נוסף, רוי נת'נזון, וטרומבוניסט בשם קרטיס פוקס שגם השתתף ביצירה לכבוד איילר, והשינוי הכי חשוב: במקום ארטו לינדזי נכנס גיטריסט לא פחות בלתי-שגרתי ואייקוני, גבירותיי ורבותיי, מיסייה מארק ריבו הגדול גדול גדול. איזה תענוג לאוזניים לשמוע את שני הגאונים האלה, לורי וריבו, מנגנים יחד. מעבר לשינוי בפרסונל, המוזיקה מאוד השתנתה- היצירות והעיבודים של לורי (ואוון) הרבה יותר מורכבים, מתוחכמים, מעודנים ובוגרים. לורי התרחק מאלמנט הPאנק ומכניס הרבה יותר ג'אז קלאסי ומוזיקת עולם, וההרכב הוא בוודאות אחד מההרכבים הגדולים של עולם הג'אז של שנות השמונים. אם כי בשלב זה שמם של הליזרדס יצא לשמצה בקרב חוגי הג'אז בגלל האלבום הקודם. בלי קשר, באותה שנה, 1986, לורי נותן הופעה מפעימה ב"נרדפי החוק" המושלם של ג'ארמוש. חתיכת שנה.

שנתיים לאחר מכן מגיע המאסטרפיס של לורי בעיניי, האלבום השלישי של הליזרדס, Voice of Chunk. ההרכב הוא אותו הרכב מהאלבום הקודם, אבל הרוח החדשה של האלבום הקודם מגיעה כאן לשיאה. לורי מנגן כמו זהב טהור והשילוב בינו לסקסופונים של נת'נזון מדהים לגמרי, כמו למשל ביצירה המינימליסטית המהממת “A paper bag and the sun”. למעט קטע אחד אין פה את הרוח האגרסיבית של האלבום הראשון, אבל למי אכפת כשמוזיקה כל כך כל כך פאקינג טובה. 

שנות התשעים מתאפיינות בהאטה בפעילות של לורי, בד בבד עם הופעתם של בעיות הבריאות שלו. יוצא לליזרדס, באיחור של עשור, אלבום רביעי ואחרון (לא יצא לי לשמוע אותו). הוא מוציא גם את אלבום הקונספט שהזכרתי לעיל (שוב, לא יצא לי לשמוע אותו, חפשו Marvin Pontiac), ואפילו מקים טריו חדש בשם John Lurie National Orchestra. קשה מאוד להשיג את ההקלטות האלו, גם במרשתת, למרות שלורי מוכר הכל דרך הלייבל הפרטי שלו. מה שכן הצלחתי לבדוק הוא אלבום מצוין שמאגד שני פסקולים, Africa Swim and Manny & Lo, האחרון הוא סרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון הילדה. האלבום הזה מאוד מומלץ, בעיקר בגלל שלורי מנגן פה גם גיטרה ואפילו קצת שר, ובגלל מגוון מכובד של נגנים כמו ריבו  ואנשי הטריו האגדי Martin Medeski & Wood. זה אחד הדברים המוזיקליים האחרונים שלורי עשה- עם חילוף המילניום לורי פרש בצורה שקטה יחסית, ומאז הוא מסתגר לרוב בבית, מצייר הרבה ומדי פעם מתראיין, בעיקר בשנים האחרונות.

 

בקיצור, זה אמן גדול שבגלל מזל רע קצת נשכח, וכאן אני ממלא את חלקי ומנסה לגלות לכם אותו. מאוד לא סביר שלורי יחזור אי פעם לנגן אבל אם זה יקרה אני אהיה הראשון לשמוע את הקאמבק שלו. אולי לורי עוד יצליח להקים את ההרכב החלומי שלו, זה שינגן מסיין מאולתר מבאלי כמו הביטלס. עד אז, יש פה גוף מאוד מכובד של מוזיקה לשמוע אותה.

הופעה חיה בתוך קופסא מלאה לכלוך

תודה, גם אני אוהב את התספורות שלכם.

-ניק קייב, מתוךLive 81-82

אולי בהשראת חגי תשרי, אולי בהשראת יום כיפור וחשבון הנפש שאני אמור לעשות בו, אולי בהשראת הפוסט הקודם על Can, אני ממשיך לסגור חשבונות פתוחים, קרי- פוסטים שהתכוונתי לכתוב לפני שנים ולא הגעתי אליהם. שני הפוסטים הבאים יהיו כאלה, ואני ממשיך את חשבון הנפש עם אלבום לייב, או שמא עליי לומר שזה אולי אלבום הלייב האהוב עליי ביותר בעולם, של אחת הלהקות האהובות עליי בעולם, להקה ששמה אוזכר יותר מפעם אחת בבלוג אבל עדיין לא נתתי לה את הבמה שהיא ראויה לה. הלהקה היא The Birthday Party המופלאה והאלבום הוא Live 81-82.

מי שאולי לא בקיא בקריירה של ניק קייב או בהיסטוריה של הפאנק והפוסט-פאנק והרוק האלטרנטיבי בכללותו, אולי יתייג ויפטור את הפארטי כ"הלהקה הראשונה של ניק קייב" (שזה גם לא פרט מדויק). זו הנחה שגויה מאוד. קודם כל, זו לא הלהקה של ניק קייב. זו הלהקה של קייב, רולנד ס. האווארד, מיק הארווי, טרייסי פאו ואפילו של המתופף שהועף מהלהקה בבושת פנים, פיל קאלברט. קייב אמנם כתב הרבה חומרים אבל השתוו אליו האווארד (מגדולי גיבורי הגיטרה של כל הזמנים, כפי שכבר כתבתי) בתרומת חומרים שווה והארווי בעיבודים ובחזון המשותף, כשפאו וקאלברט מהווים חטיבת קצב מדהימה ובלתי שפויה שתומכת בהכל מאחור (סוג של). מעבר לכך, זו להקה מאוד חשובה ומאוד ייחודית אפילו בנוף של הפוסט-פאנק, אחד הזרמים המרתקים ביותר של הרוק בכלל; וגם עם קייב היה בטעות עולה לאוברדוז ההרואין הגדול בשמיים (והוא לא היה רחוק מזה) ממש לפני אלבום הסולו המונומנטלי הראשון שלו From her to eternity הוא בוודאות היה כבר ממוקם בפנתיאון המוזיקאים-המיתולוגיים-קצת-פחות-אך-בהחלט-ראויים של מועדון 27. רוצה לומר- שלו נעליכם מעל רגליכם, הקריירה של הפארטי לכשעצמם היא עשירה ומספיקה בהחלט כדי לרשום אותם בספרי ההיסטוריה.

ואחרי האפולוגטיקה הכנראה מיותרת הזו- לייטמוטיב שהופיע בפוסטים האחרונים הוא קונספט הלהקה המאוזנת-מושלמת, משולש או  ריבוע או מחומש או משושה זהב שמתפקד יחד בהרמוניה מושלמת. דוגמאות שהעליתי- קאן, פינק פלויד, קינג קרימזון בהרכביה הטובים, סוואנס. הפארטי גם משתייכת למועדון הזה, אבל אחרת. במכאניקה בסיסית קיים מושג של שיווי משקל יציב לעומת בלתי יציב. דמיינו גולה מאוזנת בתוך שקערורית עגולה, מוצבת ממש במרכז השקערורית. לא משנה לאן תזיזו את הגולה- ימינה או שמאלה- היא תמיד תחזור למרכז. זהו שיווי משקל יציב. עכשיו קחו את הגולה הזו והציבו על גבי גבעה עגולה. לא משנה לאן תזיזו את הגולה, היא תמיד תיפול הצידה- היא לעולם  לא תמצא את מקומה חזרה למרכז. על שיווי משקל בלתי יציב כזה הייתה בנויה הפארטי; על הסך הכולל של העצבים, הזעם, העוני, הרעב, ההתמכרויות לכימיקלים והסכסוכים הפנימיים של חברי הלהקה- כל אחד בתוך עצמו וגם זה עם זה. זו להקה שבנויה על מתח, על קרקע עשויה מלאבה בוצית של הר געש שעשויה להתפרץ בכל רגע. הפארטי תמיד מנגנים כל שיר כאילו זה השיר האחרון שהם הולכים לנגן, תמיד על פני תהום, או שהם יצליחו לסיים את השיר או שהם הולכים לפוצץ אחד את השני במכות. הגדולה שלהם הייתה, בעיניי, היכולת לשמר את המתח הזה בלי שיתפוצץ (פיצוץ אכן היה, אבל רק אחרי משהו כמו ארבע שנים); כמו הקויוטי בסרטי הלוני טונס, הם תמיד הצליחו ללכת כמה וכמה צעדים על קרקע דמיונית מעל לתהום, מבלי להביט למטה ואז ליפול. זה הסאונד של הפארטי, זו דרך החיים של הפארטי- להישמע תמיד שניה אחת לפני ההתמוטטות הגדולה. וזה עבד.

מערך הכוחות בלהקה היה כזה- חטיבת הקצב של טרייסי פאו ופיל קאלברט היא זו שסיפקה את קרקע הלאבה הבוצית עליה עמדה כל הלהקה. הם הצליחו לנגן מקצבים ממש מורכבים ברפטיטיביות מעוררת הערכה, כשפאו מוסיף תיאטרליות רבה בתנועות דמויות משגל, כאילו הוא מזיין את הבאס תוך כדי נגינה בה. קאלברט מעולם לא הסתדר עם שאר חברי הלהקה ולבסוף הודח על סעיף חוסר יכולת; אני לא שומע את זה, לא בהקלטות האולפן ולא בהקלטות הלייב. הוא היה מתופף מצוין שקיבל על עצמו משימה ממש לא פשוטה. על הבוץ המבעבע הזה, מדיף צחנת ביצות דוחה וירקרקה, עומדות שתי גיטרות- האחת של מיק הארווי, איש מאוד חשוב בסיפור של ניק קייב, והשנייה של רולנד ס. האווארד. במשפט אחד- הווארד המציא סגנון נגינה חדש וגישה ייחודית לסאונד. בדומה לגיטריסטים כמו לו ריד בוולווט אנדרגראונד ודילן קארלסון איש Earth (ספוילר לשני הפוסטים הבאים שאני מתכנן לכתוב), האווארד מעולם לא ניגן סולואים וירטואוזיים ולא הפציץ ב-Shredding מעורר תדהמה, לא עשה פרצופים משונים, לא ניגן על פני צוקים וגם לא יצא מכנסיה עם גיטרה חשמלית בלי מגבר. כמו ריד וקארלסון, האווארד היה למעשה צייר גיטרה- הגיטרה שלו הייתה ציור סוריאליסטי מעוקם מימדים וזמן-חלל, משהו בין התפוחים של מאגריט לשעונים הנוזליים של דאלי. הפנדר ג'אגואר שלו שהשפיעה על דורות של גיטריסטים ואומצה אפילו ע"י אייקון רוק כמו קורט קוביין, פשוט ריחפה לה בחלל החדר כמו פיל ענק בחנות חרסינה. הארווי, מצידו, תמך בגאונות של האווארד בתפקידי גיטרה משניים, והיה לו תפקיד משמעותי בעיבודים ובסאונד (זה נכון גם לגבי ה-Bad Seeds של קייב), ואחרי שקאלברט הועף הוא תפס את מקומו על התופים (צעד שגוי לדעתי משתי בחינות- הארווי לא ניגן טוב יותר מקאלברט, ובנוסף הלהקה אבדה גיטריסט). ועל משענת הקנה הרצוץ הזו, על הכלונסאות הרופפות של שתי הגיטרות האלה, ניצב לו הסולן קייב. אנשים צרחו ברוק לפני קייב ואחרי קייב, אבל אף אחד, גם לא איגי פופ וגם לא ג'ים מוריסון וגם לא ג'וני רוטן וגם לא בואי, לא עשו מה שהוא עשה בפארטי- הוא ערבב יחד זעם, ייאוש, עצבנות, ובעיקר- עייפות ומותשות, ופשוט הקיא אותם החוצה עם כל הקישקעס והדם והזיעה. רוצה לומר- קייב לא היה הראשון שצרח, אבל הוא היה הראשון שהקיא.

והקיא הזה הוא בסיסי בהבנה של מה הפארטי ניסו לשדר ולעשות. המילה הנכונה והמתאימה ביותר לתאר אותם והמוזיקה שלהם היא- רעל. זו מוזיקה רעילה שעושים אנשים רעילים שמנגנים בצורה רעילה וחיים בצורה רעילה ונראים רעילים. המשגל הבלתי-קדוש של פאו עם הגיטרה, הסיגריה התמידית בפרצוף הבובה החולני של האווארד, הלוק הפרנקנשטייני-ביטלג'וסי של קייב, הסמים, האלימות, הצרחות, הזעם, הזוהמה. הם נגנו ככה כי הם רצו לנגן ככה; והם נגנו ככה כי הם לא יכלו אחרת. וזה מוביל אותנו ל-Live 81-82 שהוא בעיניי התיעוד הכי טוב והכי נאמן לרעל ולקיא של הבירת'דיי פארטי. הפצצה המתקתקת הזו התפוצצה, או כמעט התפוצצה, הכי טוב והכי יפה בלייב; אלבומי האולפן טובים מאוד בלכידת הרוח החיה של הלהקה אבל זו עדיין גרסה קצת מבויתת של חיית הפרא הזו שרק רוצה לשחרר את הרסן ולנשוך חזק חזק.

This is the only band approved birthday party live album

-מתוך הליינר נוטס ל-Live 81-82

17 קטעים יש ב-Live 81-82. עשרה מתוך הופעה ב-1981 בלונדון, שישה מתוך הופעה בגרמניה ב-1982, ועוד קטע (שאני מתייחס אליו כאל בונוס בלתי רצוי, כפי שאסביר בהמשך) מיוון 1982. תשעה שירים, יותר מחצי, הם מתוך אלבום האולפן הטוב ביותר שלהם בעיניי, Junkyard (אם כי רבים מחשיבים דווקא את צמד האי.פי Mutiny/The Bad Seed, ההקלטות האחרונות של הלהקה, כשיא שלהם; אישית אני מוצא שההקלטות האלו מצוינות אך קצת מזכירות יותר את הסאונד העתידי של הבאד סידס ועל כן אני דווקא אוהב אותם פחות), ארבעה שירים הם מהאלבום המצוין Prayers on fire, עוד שלושה באים מהתקופה המוקדמת יותר של הלהקה, והקטע האחרון מיוון הוא קאבר ל-Funhouse המפורסם של הסטוג'ס (או כמו שקייב מציג אותו- "זה שיר שעשו הלהקה הזו, סטוג'ס"). הקטעים מלונדון הם כנראה הדבר הכי טוב שהלהקה אי פעם הקליטה מהבחינה המוזיקלית גרידא- קודם כל האיכות מצוינת שזה כבר חשוב באלבומי לייב, אבל יותר חשוב, הם מנגנים כאן מדויק, כואב, והכי חשוב- Tight. פאו וקלברט צולחים קטעים מורכבים כמו A dead song בדיוק של שעון שוויצרי קצת ישן אבל בהחלט מתקתק, האווארד את הארווי מספקים סאונד גיטרות יוצא דופן ברשעותו ובעקמומיותו, ועל כולם מנצח קייב בפרפורמנס פשוט מושלם- הוא נשמע כמו איזה שד שתוי שהגיע דרך שער ממימד מקביל ותפס מיקרופון. לקייב הייתה יכולת מדהימה לצרוח את החיים ואז לקפוץ לשירה מיואשת ומיוסרת יותר בשבריר של שנייה; כשקייב נובח “My life is a box full of dirt” בשיר הקדמוני-פרימיטיבי “Zoo music girl” (שבו הוא גם יורד לקהל עם המיקרופון ומכריח אנשים לשיר איתו את הפזמון) אתה יודע שהוא צודק. השיא מבחינתי הוא בשיר “King Ink” שאותו הוא פותח בנהמה הכי חייתית ובהמית שניתן בכלל לדמיין, ובשלב מסוים הצרחות שלו כל כך חזקות במיקס עד שהן בולעות את כל הלהקה ואת כל הסאונד בחדר; כשבסיום השיר הוא מחרחר “Oh yeah, what a wonderful life” המאזין פשוט לא יודע אם לצחוק או לבכות.

חולפת שנה; שבעת השירים האחרונים באלבום לקוחים מ-1982. פה הלהקה נשמעת אחרת- הרבה פחות Tight והרבה יותר כואבת, מדממת, נואשת ו-מילת המפתח- עייפה. הם פשוט נשמעים מותשים, רצוצים, גמורים. אלו בדרך כלל לא דברים שאנחנו שומעים, או רוצים לשמוע, בלהקת רוק. אנחנו רוצים את הרוק שלנו צעיר, בועט, מלא חיים. אבל הפארטי נשמעים כאן כאילו הם מגרדים את עצמם מהמיטה. וזה נפלא בעיניי. למעטים מאוד היה את האומץ לחקור את הפן הזה של הרוק, הפאן העייף והכואב של הבוקר שאחרי שרק רוצה לחזור למיטה ושיקפצו כולם (את אותה עייפות הווארד המשיך לחקור גם בלהקה שלו, These immortal souls שכתבתי עליה כאן). השיר “Dead Joe” בוער מרוב שנאה עצמית- קייב ושות' מנגנים כאילו זה הדבר האחרון שהם רוצים לעשות; ב-“Hamlet”, השיר האהוב עליי של הפארטי בכלל (שייקספיר בחיים לא היה מדמיין שהגיבור הדני המיוסר שלו היה גומר בשיר של הפארטי), קייב מוציא קולות של אסיר שמתחנן על חייו לפני כיתת יורים; ו-“She’s hit” מקבל ביצוע איטי כמו תהלוכת הלוויה או כמו המוות עצמו. איכות ההקלטה פחות טובה ופייר- הם גם מנגנים פחות טוב; לפי הליינר נוטס הארווי מחליף את קאלברט על התופים בשני הקטעים האחרונים אבל לדעתי זו טעות ואני חושב שהוא מנגן תופים בכל ההופעה, וזה פחות טוב בעיניי. אבל המיץ התוסס והחמצמץ, המיץ של הזבל, שיוצא מההופעה הזו....

קטע לא מההופעה, אבל ודיאו מאוד מייצג, אחד מקטעי היוטיוב האהובים עליי בכל הזמנים:

נקודה שחורה אחת יש באוסף החי הזה, שחורה משחור ומצערת, וזה הביצוע ל-“Funhouse” בסוף האלבום. קודם כל, האיכות של הקטע איומה. כשאני אומר איומה אני מתכוון שזה נשמע שמישהו הקליט את ההופעה במיקרופון צעצוע ב-20 שקל בתוך ארוך מלא בגדים נעול, מצופה בשעווה, עטוף בצלופן ומישהו גם טרח להוסיף כמה קרטוני ביצים מסביב. איך לעזאזל קטע באיכות כל כך ירודה מוצא עצמו יחד עם ההקלטות הבהירות של שאר האלבום אני לא יודע. אבל יותר גרוע מהאיכות, זה הביצוע. אלו הפארטי במירעם (כמו שאמא שלי אומרת), ולא במיטבם. שום דבר מהרמוניה התוססת והשיתופית של הפארטי לא נמצא פה. קייב ושות' פשוט רוצחים את השיר ואז מתעללים בגופה שוב ושוב עד שלא נשאר ממנה כלום. הדבר היחיד שמעניין בביצוע הוא הסקסופון שמנגן ג'ים ת'ירוול, או בשמו המוכר יותר Foetus שתורם סקסופון פרי ג'אז מוטרף בהתאם לסקסופון שמופיע בשיר המקורי. אני יכול להעיד שאת Live 81-82 שמעתי עשרות פעמים אבל אני מוצא את הקאבר ל-“Funhouse” כל כך דוחה ו-offensive שאני מסוגל לשמוע יותר מכמה שניות ממנו. ואולי גם זה תיעוד נאמן של הלהקה; הם יכלו להיות, אני מניח, גם ממש ממש גרועים.

מילה לסיום שממש לא קשורה לפארטי אבל קשורה לחיים האישיים של קייב. לפני כמה שבועות קיבל קייב בשורת איוב מוחצת; בנו בן ה-15 נפל מצוק בברייטון, עיר מגוריהם, אל מותו. כאב צעיר אני לא יכול לבטא במילים כמה מזעזע זה נשמע. ב-1982 אולי קייב לא דמיין שהוא יאריך ימים עד 2015, שיהיו לו בנים ושהקריירה שלו תהיה כל כך משמעותית ונוגעת בכל כך הרבה אנשים. ברוח החגים והשנה החדשה אני רוצה לאחל לו כל טוב (אין לי מושג מה אפשר להגיד אחרי ארוע כל כך נוראי) ואני יכול רק לקוות שהוא יאסוף את עצמו וימשיך ליצור.