‏הצגת רשומות עם תוויות אמביינט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמביינט. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 1 ביוני 2016

שמש Oׂ)))






זה לא שלא שמעתי מוזיקה קיצונית בחיי, אבל המוזיקה שלהם היא כמו מוצג של אסלה במוזיאון - נראה כאילו היא נועדה רק כדי לעורר שיחה ולא כדי להיות יצירה מוזיקלית אמיתית. עמדתי חצי שעה (מתוך הופעה של שעה) ושמעתי המהום של עשרות מגברים. זה עמוק? זה מינימליסטי? זה בולשיט? זה נחשב כמוזיקה? למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את זה?
-תגובה מאת אופיר סוויסה, מתוך הפוסט "האדמה תחת רגלינו"

עכשיו הגיע הזמן לפוסט שאני כבר מזמן רוצה לכתוב. כמו שכתבתי כאן קודם, בשנתיים האחרונות הטעם שלי נפתח ופתאום מצאתי את עצמי מקשיב להרבה יותר ווליום והרבה יותר דיסטורשן. מסעותיי בעולמות הדיסטורשן הביאו אותי למי שהם כנראה הכהנים הגדולים של התחום, השאמאנים של הפאז, הקפטנים של הנויז, הלוא הם Sunn O))). את שם הלהקה הוגים פשוט "סאן" אבל אני לא יכול להיפטר מההרגל הישן וקורא להם סאן או, שאף אחד לא יחשוב שאני מדבר על אריס סאן או משהו.


הבסיס של Sunn O))) הם הגיטריסטים סטיבן או'מאלי וגרג אנדרסון. כמו ב"רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", המחזה המדהים של טום סטופארד (ואחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים) שניהם כל כך דומים פיזית זה לזה ומנגנים בצורה כל כך דומה שאני לא בטוח אם הם לא מתבלבלים בין האחד לשני בעצמם. או'מאלי ואנדרסון אימצו את החדשנות של דילן קארלסון והאלבומים המוקדמים של להקת Earth, עליהם כתבתי כאן בהרחבה- הדרון מטאל, המבוסס נטו על סאונד ומינימליזם ובדרך כלל משולל תופים, כשהמקצב כל כך איטי- אם הוא קיים בכלל- שהמוזיקה מרגישה כמעט סטטית לחלוטין. Earth  כבר מזמן שינו סגנון ועברו הלאה, אבל Sunn O))) החליטו להמשיך בדיוק איפה ש-Earth הפסיקו- ולשכלל את הנוסחה עוד ועוד ועוד.

מפעל חייהם של או'מאלי ואנדרסון הוא מפלים אדירים ובלתי נגמרים של דיסטורשן ופידבק. קצת כמו קריימר שבפרק אהוב עליי במיוחד של "סיינפלד" ממשיך לנסוע באוטו כדי לראות כמה זמן אפשר להמשיך לנסוע אחרי שמד הדלק מגיע לאפס, או'מאלי ואנדרסון רוכבים על האקורדים האדירים והואגנריאניים שלהם עד שהם נגמרים- וזה לוקח המון זמן. הקטעים של Sunn O))) לרוב נעים סביב עשר עד עשרים דקות, וכולם מוקדשים לפולחן המקודש של הווליום והתדרים הנמוכים. צריך באמת באמת לאהוב סאונד עמוק של גיטרה מחושמלת כדי להעריך ולהתחבר למה שהם עושים. בכל זאת, מדובר בלהקה שנקראת על שם חברת מגברי גיטרות- והשם מחייב.


הבסיס של המוזיקה מאוד פשוט וסופר מינימליסטי, שלא לומר פרימיטיביסטי או סתם פרימיטיבי- האקורדים העצומים האלה. אבל מהר מאוד Sunn O))) הבינו שבכל זאת צריך גם קצת גיוון, ואת הגיוון הזה הם משיגים בזכות הרחבת היריעה- בין אם הרחבת ההרכב הבסיסי של Sunn O))) , או שיתופי פעולה עם אמנים אחרים לאלבומים משותפים. את ההרכב עצמו הם מגבים עם שותפים מזדמנים- כמו הווקאליסט הנהדר אטילה צ'יהאר שמתמחה בקולות נמוכים דמויי שדים מהשאול ומתבל גם בשירת גרון מונגולית, הגיטריסט\פרקשניסט\מולטי אינסטרומנטליסט\וואט-דה-פאק הנפלא אורן אמברצ'י, וטוס ניווניוזן (אין שום סיכוי בעולם שאני מבטא את זה נכון) שגם מוסיף סינטיסייזר מוג לחוויות הדרון. באלבומים שונים שלהם מתארח ארסנל מרשים של אורחים- מג'וליאן קופ הבלתי נלאה ועד טרומבוניסט הג'אז המפורסם ג'וליאן פריסטר, שמבוגר מאנשי Sunn O))) בארבעה עשורים. בנוסף, Sunn O))) גם חולקים אלבומים עם הרכבים אחרים- כמו Earth, הלהקה היפנית המשובחת Boris, האנסמבל הסקנדינבי Ulver, Nurse with Wound, ושיתוף הפעולה שבעצם בזכותו התחלתי לשמוע אותם עם אליל האוונגרד שלי, סקוט ווקר. על כמה מן האלבומים האלה אני אכתוב כאן.

אוסף שיתופי הפעולה המרשים והמגוון הזה מדגים יפה עד כמה המוזיקה של Sunn O))), שבמבט ראשון מרגישה כמו חומת בטון ועופרת בלתי חדירה ובלתי עבירה, היא בעצם מתקשרת, סוחפת וגם מרגשת. כי בעצם, Sunn O))) רק מתחפשים ללהקת מטאל- אבל הרוח היא בעצם רוח של ג'אז, במובן שזו מוזיקה נועזת, הרפתקנית מאוד, לא מקובעת על מבנים נוקשים, שהולכת רק קדימה ולא מסתכלת אחורה. חוסר היכולת להגדיר מה בדיוק Sunn O))) עושים היא בדיוק התכונה שמושכת אליה מאזינים שכלל לא שומעים מטאל בדרך כלל- אוהבי דרון, מוזיקה מינימליסטית, אמביינט, נויז וג'אז אוונגרדי (בכלל, אני חושב שחובבי מטאל הם ממש מיעוט בקרב מעריצי הלהקה).

תכונה נוספת שאני מאוד מאוד אוהב בלהקה הוא חוסר הפשרות המוחלט שלה. כמו כת של שני אנשים, כמו שני פאקירים, או'מאלי ואנדרסון החליטו שזה מה שהם עושים בחיים והם הולכים עם זה עד הסוף. בשביל לשמוע אותם צריך סבלנות של ברזל (בגלל האיטיות) ואוזניים עמידות במיוחד (בגלל הווליום). זה מפחיד, זה מאיים, זה רועש בטירוף, ולפי דיווחים הווליום בהופעות כל כך אסטרונומי עד שהטיח מתפורר מהתקרה. ואם זו לא אומנות אז אני לא יודע מה כן. ובפרפראזה על משפט מפורסם של מארק אי סמית' מה-Fall, אם זה או'מאלי, אנדרסון וסבתא שלך על בונגוס- זה Sunn O))).


אז כאן אני אסקור כמה אלבומים אהובים וטובים של ההרכב, כולל שיתופי פעולה מעניינים. האלבום הראשון והבסיסי ביותר הוא האלבום הראשון באורך מלא, Void. זה גם האלבום עם הכי פחות אורחים. זה הסאונד הכי בסיסי של Sunn O)))- או'מאלי ואנדרסון והגייזרים העצומים שהם מוציאים מהגיטרות ומהמגברים שלהם. זה כל כך מינימליסטי שאין לי עוד הרבה מה לתאר, מלבד שהאלבום מכיל באופן נדיר קאבר לשיר של מלווינס. אלבום יותר ורסטילי הוא Black One, שממשיך בסגנון קצת יותר אפל וגותי ומועשר באורחים רבים כמו אמברצ'י שהוזכר לעיל ו-ווקאליסטים שונים, שלפי עדות הלהקה אחד מהם הוכנס לארון מתים (!) וההקלטה נעשתה דרך העץ. אף אחד מהשניים הוא לא מאלבומיהם הגדולים באמת, אבל זו בלי ספק טבילת אש ראויה.






האלבום שנחשב נכון להיום למאסטרפיס הגדול- ובצדק- של Sunn O))) הוא האלבום Monoliths and Dimension מ-2009. כאן היריעה רחבה ביותר ומכילה את אטילה הבלתי נלאה, דילן קארלסון איש Earth, אמברצ'י, שני נגני טרומבון ובינהם פריסטר שהוזכר לעיל, מקהלה (!) ואנסמבל גדול של כלים קלאסיים- כלי מיתר, פסנתר, פעמונים ואפילו נבל. גם אם לא תאהבו שום דבר מהפוסט הזה אני מציע לנסות להתמקד באלבום הזה בכל זאת, כי הוא מראה עד כמה ניתן לפתח את הדרונים הבסיסיים של Sunn O))), שהם כמו מצע אורז עליו מוגשת ארוחת גורמה עשירה ביותר. הוא גם מראה כמה סאן או פתוחים ורחבי אופקים. מדהים במיוחד הוא הקטע האחרון, “Alice”, מחווה ממיסה במיוחד לאליס קולטריין הגדולה שאני כל כך אוהב- הסוף שלו, עם כלי הנשיפה הנמוכים ממתכת, הוא קתרזיס מזכך במיוחד ויכול לגרום גם לסלעים להזיל דמעה.




ויש גם אלבומי הופעה חיה. אני אודה שהאג'נדה שלי לכתיבת כל הפוסט הזה הוא שאני רוצה לראות את Sunn O))) בארץ (וזה כבר כמעט קרה ועל כך בהמשך), ואולי בעזרת הפוסט אצליח לעודד מודעות מסוימת שלבסוף תביא את הלהקה. מותר לבנאדם לחלום לא? בכל מקרה, קשה קצת לנבא איך תהיה הופעה של סאן או מבחינת מי יעלה לבמה בדיוק ומה הם בדיוק ינגנו (אין כל כך טעם לדבר על סט ליסט או שירים מוכרים כי בעצם אין ממש כאלה), אבל בטוח שזה יהיה מאוד רועש ושלא תראו הרבה כי סאן או מפוצצים את הבמה בערפל (וגם מכסים את הראש בגלימות נזירים). ממה שראיתי ביוטיוב ושמעתי מאנשים זו חוויה עוצמתית מאוד אבל ממש לא פשוטה. יש לפחות שני אלבומי הופעה מאוד מומלצים- Domkirke, הופעה בכנסייה בבלגיה שיש לה טון מאוד מיוחד בגלל הנוכחות של עוגב כנסייתי, והופעה נוספת שנקראת Agharti. בשתי ההופעות בולט מאוד הווקאליסט אטילה, שאם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שאהנה לשמוע ווקאליסט כזה הייתי אומר FUCK NO. הוא פשוט אדיר, דווקא בגלל שהוא מרעים בקולו אבל לא מגיע לצרחות היסטריות מעצבנות. הקטע השני מהאלבום Domkirke הפך לאלבום שלם בפני עצמו, Kannon שיצא בשנה שעברה, אלבום חלש יחסית. צירפתי גם צילום של הופעה מייצגת, עם אטילה וככל הנראה גם טוס שם על קלידים.







ועכשיו לשני שיתופי פעולה מצוינים. אלבום אחד הוא Alter עם הלהקה היפנית המצוינת Boris. בוריס גדלו, אפשר לומר, על Earth ו- Sunn O))) כך שהשילוב מאוד הגיוני. האלבום הזה בולט בגלל שיש לו אלמנט שלא נוכח בכלל באלבומים של Sunn O))) וזה תופים וכלי הקשה. זה אלבום מאוד רענן וחי, ובאתר הבאנדקמפ של סאן או הוא גם מכיל קטע מסיים ארוך של כמעט חצי שעה שבו מתאחדים Sunn O))) ובוריס עם דילן קארלסון מ-Earth לפגישת פסגה.




האלבום המשותף השני הוא Soused שיצא עם אחד הגיבורים שלי, סקוט ווקר. כמו במקרה של גטטצ'יו מקוריה ו-The Ex מהפוסט הקודם, גם כאן זה חיבור שנשמע מאוד משונה אבל אני חושב שהוא עובד יפה, אם כי צריך להודות שזה לא באמת אלבום משותף אלא יותר אלבום של ווקר ש- Sunn O))) מתארחים בו. ווקר כתב את כל השירים וגם אחראי על ההפקה, ו- Sunn O))) בעצם מחליפים בדרונים שלהם תפקידים שבדרך כלל תזמורת שלמה עושה באלבומים אחרים של ווקר. בכל מקרה זה אלבום מצוין, ובאופן מפתיע זה האלבום הכי קליט וקל לעיכול בכל הפוסט הזה.



נסיים במשהו למיטיבי לכת. ללהקה יש גם שני הרכבי בת, שנוצרו בעצם מכורח המציאות- הופעות שבהם או אנדרסון או או'מאלי לא יכולים להגיע ועל כן אלו לא הופעות של סאן או (והרי אמרנו שאם זה או'מאלי ואנדרסון וסבתא שלך וכו'). הרכב אחד נקרא Burioal Chaber Trio והוא מכיל את אנדרסון, אטילה ואמברצ'י, וההרכב השני נקרא Gravetemple והוא זהה למעט שאומ'אלי מחליף את אנדרסון. Gravetemple למעשה נולדו בישראל, כאשר סאן או באו להופיע כאן אבל אנדרסון לא יכול היה להגיע; ביולי 2006 או'מאלי, אטילה ואמברצ'י באו להופיע במועדון חדש וטרי בזמנו, לבונטין 7 שמו- ואז פרצה גם מלחמת לבנון השניה. השלושה עלו להופעה שתועדה באלבום limited edition שנקרא The Low Down. תשיגו אותו. מדובר באלבום מדהים, טרק אחד רציף של שעה של נויז ודרון שנע בין שקט מאוד מאוד ורועש מאוד מאוד, והוא פשוט מופתי מבחינת בניית הדינמיקה הסופר איטית. זה ראש אחר, שונה מסאן או, ולגמרי עומד בזכות עצמו. האלבום לא קיים ביוטיוב אבל אפשר למצוא אותו ברחבי המרשתת- ואני מציע לשמוע את השעה הזו ברצף, בלי לעשות שום דבר אחר תוך כדי. ביינתיים קבלו טעימה מהם בלייב.




ואני מסיים כאן ושוב מרים קול קורא- מפיקים צעירים ונמרצים, תביאו לנו את Sunn O))). השמיעה שלי תקינה מדי בזמן האחרון.










יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

האדמה תחת רגלינו





  צילום: מריה גולד


בשנה האחרונה חל שינוי מעניין בטעם המוזיקלי שלי. באיזשהו מובן חזרתי אחורה בזמן לפחות עשרים שנה, אל גיל 11-12-13 ואל תחילת נגינת הגיטרה שלי, ואל אותו צליל ראשוני, גולמי, פרימיטיבי וכובש: הדיסטורשן. ואם להרחיב, מצאתי את עצמי מתחיל לשמוע מוזיקה שרוב חיי סלדתי ממנה בגועל- מטאל. ובעיקר מהצד האלטרנטיבי-אקספרימנטלי-סטונרי שלו (אני מאוד חדש בתחום ועדיין לא בקיא בריבוא ההגדרות השונות של תתי-תתי-תתי- הז'אנרים המרובים הללו). בתור נער בר-מצווה (חנון שלא ייאמן דרך אגב),  יופיו המדוסטרש של הגראנג' (בעצמו תוצר אלטרנטיבי של המטאל) לכד לי את האוזן והדליק אותי על מוזיקה בכלל; אחר כך בחטיבה ובתיכון גיליתי את הרוק המתקדם שגרם למדסטרשנים למיניהם להיראות בעיניי הפריפריאליות-אך-מתנשאות כחבורה של הילביליז חסרי כישרון שמתמרחים על הגיטרות שלהם; אחרי הצבא הגיע בסערה הג'אז והפרי ג'אז והאוונגרד ג'אז וסקסופונים שצורחים לתוך הלילה; בד בבד פתאום גם פאנק ופוסט-פאנק והג'אז-פאנק של זורן נשמעו הגיוניים; ופתאום אני מוצא את עצמי משוקע עמוק בתוך דיסטורשן סוחף, דיסטורשן מבעבע, דיסטורשן מענג. פתאום הצווחות האקסטטיות של מייק פאטון בלהקותיו השונות נשמעות ממש טוב (למרות שאני עדיין חושב שמיסטר באנגל היו מאוד אוברייטד); פתאום אני נסחף לסטטיות המהממת של Sunn O))) (בקרוב גם הם יקבלו פוסט); פתאום להקות שבחיים לא חשבתי שאשמע כמו מלווינס ובוריס ו-Om מתארחות בפלייליסט שלי; ואני מודה שאני ממש ממש טירון ורק מתחיל לשמוע סוג של עולם צלילים חדש. נשמע נאיבי וקצת מפגר אבל זה מרגש. ואולי הלהקה שהכי מדברת אליי כרגע היא להקה שהמציאה סוג של ז'אנר חדש- יש לו הרבה שמות אבל אני אקרא לו מטאל מינימליסטי- ואז סטתה מהמטאל כמעט לגמרי, רק כדי לחזור אליו, כמו מנצחת; כמו סוואנס שכתבתי עליהם רבות, אני מרגיש שגם הם נמצאים היום, אחרי 25 שנות קריירה, בשיאם. הלהקה היא Earth הסיאטלית של דילן קארלסון.


קארלסון (שהוא Earth ו-Earth היא קארלסון, זו הלהקה שלו ומפעל חייו) הוא כנראה המינימליסט הכי מובהק ברוק בכלל, או  הרוקר הכי מובהק במוסיקה המינימליסטית לסוגיה. מינימליזם הוא סגנון מוזיקלי קצת מושמץ (ולא במאה אחוז שלא בצדק) אבל אני באופן אישי מאוד אוהב; חזרתיות ורפטטיביות מאוד מדברות אליי ואני גם אוהב לנגן אותם. זה קונטרסט גדול מאוד לרוק המתקדם שאהבתי בתור מתבגר אבל יש הרבה עומק בעיניי ברעיון של חזרתיות ופיתוח (או אפילו בלי הפיתוח). קארלסון גדל באותה ביצה סיאטלית שהגראנג' גדל בה, עם כל ההשפעות שכבר נותחו באינספור ספרים ומאמרים על הגראנג'- האבי מטאל קלאסי, גלאם, פאנק, הארדקור- אבל הגדולה והייחודיות של קארלסון היא שבשונה מחבריו לסצנה (קארלסון היה חבר קרוב מאוד של קורט קוביין ועוד נחזור לכך) הוא גם שמע מלחינים מינימליסטים כמו לה מונטה יאנג (סנדק המינימליזם ואולי הקיצוני שבין המינימליסטים) ואחרים. בשלב מוקדם של הקריירה קארלסון בחר להתמקד ברעיון האחד הזה של חזרתיות על ריפים מאוד בסיסיים בקצב מאוד מאוד איטי והוא מיישם אותו עד היום בדבקות כמעט דתית.

בפוסט הקודם על הבירת'דיי פארטי תיארתי את רולנד ס. האווארד כצייר גיטרה סוריאליסטי. קארלסון גם הוא מתאים לתיאור של צייר גיטרה; כמו הווארד הוא לא מנסה לעשות סולואים מרשימים ואפשר אפילו לומר שתפקידי הגיטרה שלו בסיסיים ברמה של תלמיד גיטרה טירון. אבל הוא לא מנגן כמו גיטריסטים אחרים אלא מצייר קווים מלודיים דקים באוויר, כמו ציור של מונדריאן או קנדינסקי בשיא האבסטרקט שלו. אני רואה את זה כזיקוק של צליל, כנגינה מזוקקת שנותנת כבוד וספייס לקו המלודי הפשוט ולפעמים אפילו לאקורד או לצליל בודד. בהתאמה, המוזיקה ש-Earth מנגנת היא מאוד דלילה אבל לא דלה, מאוד פשוטה אבל לא פשטנית. מה ש-Earth  מנסים להשיג הוא אותו אפקט שיאנג, טרי ריילי ומלחינים מינימליסטים אחרים מנסים להשיג- צמצום אלמנט התנועה וההתקדמות עד כמעט למינימום (ובאמת, Earth מנגנים בטמפו שאפילו המטרונום הכי איטי לא מגיע אליו) ומעין מדיטציה היפנוטית של צליל, Immersion מוחלט בתוך סאונד. ההתמדה האינסופית של קארלסון בחומרים החזרתיים לא מתאימה לכל אחד וצריך הרבה סבלנות לעכל את המוזיקה הכבדה הזו, אבל אני מוצא את החזון של קארלסון גם ייחודי מאוד וגם יפה מאוד.



 צילום: מריה גולד

אני אכתוב על שלושה אלבומים משלושה גלגולים או תקופות שונות של Earth. האלבום הראשון הוא Earth 2 משנת 1993 (הקדים אותו אי.פי שההרכב הקליט, שמשתתף בו בקולות אותו נער אלמוני, קורט קוביין) שיצא בלייבל האגדי סאב-פופ. מדובר באלבום שהמציא ז'אנר שלם- הדרון מטאל (Drone metal). אני באופן אישי מאוד מאוד אוהב דרון. זו מוזיקה שפותחת את הראש, כי אחרי ששומעים הרבה דרונים פתאום כל מה שמסביבנו- מקרר, מנוע של אוטו, מזגן- נשמע כמו דרון. זה אחד מהאלבומים הקשים ביותר להאזנה שאני מכיר, ואחד המטורפים שהוקלטו אי פעם לדעתי. Earth  באותו זמן הורכבו פשוט מקארלסון על גיטרה ודייב הארוול על באס. אין מתופף (למעט קצת מצילות בקטע האחרון). אין שירה בכלל. קארלסון והארוול מנגנים שלושה קטעים שנפרשים על פני כמעט 74 דקות. בשני הקטעים הראשונים הם חוזרים על אותם ריפים בסיסיים שוב ושוב, בווליום גבוה, בדיסטורשן מטורף עם כמות מטמטמת של תדרים נמוכים, ובהתמדה של מורי זן. זה חומר מאוד קשה להאזנה- אחרי עשרים דקות של האזנה באוזניות האוזניים ממש בוערות מרוב סאונד (בכלל אני לא ממליץ לשמוע את האלבום באוזניות, הוא חייב מוניטורים). בקטע האחרון והטוב ביותר הם מגדילים לעשות ומנגנים דרון דיסטורשן מחריש אוזניים רציף של לא פחות מחצי שעה. זה אלבום קיצוני להדהים שקשה מאוד לצלוח במלואו (אני ממליץ לשמוע כל פעם את אחד משלושת הקטעים) אבל מי שאוהב מוזיקת דרון לא יכול שלא למצוא יופי בוהק באלבום הזה. ההישג של קארלסון כאן הוא הישג גדול- המצאה של שפה חדשה במטאל; היישום של מוזיקה מינימליסטית על הסאונד המזוקק של המטאל הוא מבריק בעיניי, והאלבום היה מאוד משפיע, במיוחד על צמד הסיאטלים סטיבן אומ'אלי וגרג אנדרסון, שבריאקציה לכדור הארץ של Earth  קראו לעצמם Sunn O))) ופיתחו את הדרון מטאל (או דרון דום מטאל, או אמביינט מטאל, תלוי את מי שואלים) עוד כמה צעדים קדימה.


נדלג בזמן שתיים עשרה שנים, לשנת 2005. על קארלסון עברו כמה וכמה תהפוכות, ביניהן המעורבות שלו בהתאבדות של קוביין (קוביין התאבד בנשק בבעלותו של קארלסון; מאוחר יותר השתתף קארלסון בסרט Kurt and Courteny שהציג תיאורית קונספירציה לפיה קורטני לאב תכננה את הירצחו של קוביין) והסתבכות עמוקה עם הרואין, ממנה יצא. Earth הוציאו עוד כמה אלבומים שהתרחקו באיטיות מהקיצוניות של האלבום Earth 2, ובתחילת שנות האלפיים הם חזרו מהמתים, בהרכב שונה, והכי חשוב- בסגנון שונה לחלוטין, שאפשר להגדירו כפוסט-מטאל. למעשה קארלסון הפחית מאוד את הדיסטורשן ואת אלמנט המטאל ואימץ ללהקה סאונד אמריקנה מובהק, כמעט מערבוני, משופע בגיטרות סלייד, הרבה אפקט Tremolo על הגיטרה ואפילו באנג'ו. האלבום הראשון שיוצא לאחר הפסקה של תשע שנים הוא Hex or Printing in the infernal method, שיצא ב-2005 בלייבל Southern lord שהקימו חברי Sunn O))). את הדרונים הבלתי מתפשרים מחליפים ממש שירים חסרי מילים, רזי צליל ודלים בחומר מוזיקלי אבל עמוסים בפיוטיות ויופי. כאן בעצם קארלסון מתגלה באמת כצייר שהוא. אני אוהב את איך שהם מכבדים כל צליל ומנגנים כל פריטת גיטרה וכל מכת תוף ביראת כבוד. האלבום הוא למעשה מחווה או פסקול אם תרצו לספרו המפורסם של קורמק מק'ארתי Blood Meridian; מק'ארתי הוא אחד הסופרים הגדולים של זמננו. את Blood meridian עדיין לא קראתי אבל השילוב של ספרים אחרים שלו שקראתי (בעיקר No country for old men, ספר שמתעלה בהרבה על הסרט של האחים כהן) עם הסאונד של Hex בהחלט מאפשר לי לדמיין את דרום-מערב ארה"ב ואת הספר עצמו, מה שקרוי בספרות האמריקאית Southern Gothic. Earth  נשמעים פה לפעמים כמו רוח ערבה, לפעמים כמו נווה מדבר, לפעמים כמו רובה צייד ולפעמים כמו רצח באסם. לאלבום איכות מובהקת של פסקול בלי סרט, אולי למערבון האסיד הנודע El Topo של אלכסנדר חודורובסקי. גם כאן דרושה סבלנות רבה להאזין לקטעים הלא-קצרים והאיטיים האלו על הניואנסים הננוסקופיים שלהם, אבל מי שיתאמץ הולך להתאהב.



 צילום: מריה גולד

ונקפוץ עוד עשור כמעט, אל 2014 ואל האלבום שעכשיו באיחור של שנה אני יכול להכתיר כאלבום השנה שלי, Primitive and deadly. באלבום הזה, אפשר להגיד בקריצה צינית, Earth כמעט "התמסחרו"; מתוך חמשת הקטעים שמרכיבים את האלבום (תמיד אהבתי אלבומים שמורכבים מחמישה קטעים, פורמט מאוד מקובל ברוק המתקדם למשל) לא פחות משלושה הם שירים ממש, עם מילים ושירה! Earth לא הקליטו שירה 18 שנה ובטח מעולם לא הוציאו אלבום שרובו שירים. ואכן, קארלסון אמר שב-Primitive and deadly  הלהקה לראשונה מתחילה להתקרב להישמע כמו להקת רוק "נורמלית". כך או אחרת, אל תצפו לשמוע את Earth בגלגל"צ; אבל למי אכפת- האלבום הוא יצירת מופת אמיתית ולדעתי אלבומם הטוב ביותר עד היום. קודם כל, הסאונד. קארלסון הלך על שילוב של סגנון ההלחנה והנגינה של Hex ואלבומים מצוינים אחרים כמו The bees made honey in the lion skull אבל- שמעו שמעו- הדיסטורשן חזר ובגדול (ואולי הטמפו קצת קצת עלה). הלהקה נשמעת שוב כמו להקת מטאל, וזה אפילו סוג של Homecoming כי נשמע שקארלסון ניסה במודע לחזור לסאונד של אבות המטאל הקלאסי, בלאק סאבאת' למשל. וזה נשמע נפלא. בנוסף, מה שמאוד לא אופייני באלבום הזה הוא הנוכחות הבולטת מאוד של השירה. בשני שירים משתתף לא פחות ממארק לנגן, שאינני מכיר את פועלו לעומק אך כמו קארלסון גם הוא דמות ידועה ביותר בתולדות בגראנג'; לנגן נותן הופעה מחשמלת, עד כדי כך שאם הייתי קארלסון הייתי שוקל לצרף אותו כחבר להקה קבוע. אבל לדעתי השיא של האלבום טמון דווקא בשיר ששרה Rabia Shaheen Qazi, ווקאליסטית שלא שמעתי עליה מעולם; היא מכבבת בשיר הטוב באלבום ונשמעת ביחד עם Earth כמו כוהנת של איזו כת סודית שמזמרת תפילה מסתורית. שלא תטעו, זו עדיין Earth; זה עדיין איטי, כבד, רפטטיבי ודורש סבלנות. אבל בניגוד למוזיקה ש-Earth נגנו בעבר, האלבום הוא סוחף, כובש ומשלהב את המאזין כבר משמיעה ראשונה. פשוט כיף לשחות בתוך עולם הסאונד שקארלסון בנה כאן.  כבר מהתווים הכבדים שפותחים את “Torn by the fox of the crescent moon” האלבום נשמע כמו ניצחון שמתמשך 47 דקות. קארלסון בשיאו, ושימו לב למתופפת המהפנטת אדריאן דיוויס שפשוט מנגנת בהילוך איטי.










 צילום לייב: מריה גולד

קשה לנבא מה העתיד צופה לקארלסון ול-Earth. הביקורות והמעריצים היללו את Primitive and deadly ואולי זה יעודד את קארלסון להמשיך בכיוון הזה. זו להקה שאני ממש ממש מקווה לראות בארץ בקרוב. מי שרוצה להעמיק עוד ב-Earth ויש לו שעתיים פנויות יכול לשמוע כאן ראיוןעומק שעשה קארלסון עם רדיו הר הצופים ב-2008 לקראת האלבום The bees made honey in the lion skull.