‏הצגת רשומות עם תוויות hal willner. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות hal willner. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 27 ביולי 2011

ממועדון 27 למועדון 57

-->


אני כותב את הבלוג כבר כמה חודשים ומתישהו שמתי לב שלא כתבתי אפילו על אמנית אחת עד עכשיו.מה? דאמיט, אני סקסיסט, או מה? לא, אני לא סקסיסט אבל אני חייב להודות שאני שומע הרבה יותר מוזיקאים ממוזיקאיות. מעט הזמרות שאני אוהב הן לא בדיוק זמרות סטנדרטיות, ורוב השדות המוזיקליים שאני רועה בהם- ג'אז אינסטרומנטלי למשל- נשלטים ע"י גברים, מה לעשות. אך אני מתכוון לשנות זאת ולכותב יותר על המוזיקאיות שאני אוהב.


 בהקשר להחלטה זו, אי אפשר לעבור לסדר היום בלי לדבר קצת על הטרגדיה שהכתה את המוזיקה העולמית השבוע, עם מותה של איימי ויינהאוס. אודה לבושתי כי עד השבוע לא ממש הכרתי את פועלה של איימי- ידעתי שהיא מגניבה ומיוחדת ומוכשרת, את זה אפשר לזהות מקילומטרים, ומאוד אהבתי את הסגנון הוינטג'י לסול סיקסטיזי, אבל לא כל כך הקדשתי תשומת לב, ואני מניח שכמו רבים אחרים רק עכשיו אני מתחיל להקשיב- כמו שלא הקדשתי אפילו שנייה למאיר אריאל כשהיה בחיים (הייתי צעיר וטיפש), ויש עוד דוגמאות רבות. כבר עכשיו ברור לחלוטין כי איימי היא אגדת רוק לפי הספר- סקס, סמים, רוקנרול ומוות בגיל 27. יש פשוט אנשים עם תאריך תפוגה קצר- סיד בארט למשל סיים את הקריירה שלו למעשה כבר בגיל 24- ואיימי היא אחת מהם. איימי הייתה בנאדם דפוק לגמרי, וזה מה שהרג אותה (כנראה- סיבת המוות עדיין אינה מפוענחת...), אבל זה גם מה שעשה אותה לחייזר הצבעוני והמיוחד שהייתה- הכנות האדירה של לכבס את הכביסה המלוכלכת לעיניי כל, להשתמש בבעיות האישיות שלך כדלק שמזין יצירתיות. ואין מה לעשות, ככה אנחנו אוהבים את הרוקרים שלנו- הרסניים וגדולים מהחיים שמתים בבום גדול ופתאומי, כי אנחנו סך הכל אנשים פשוטים ומשעממים מהרחוב שאין להם אומץ לחיות או למות ככה. קלישאה ידועה היא שאמנות באה מסבל; והרס עצמי כמו של איימי הוא סוג של חרב פיפיות- לא ניתן לנתק את האמן מהבעיות שלו, הוא ניזון מהם ובלעדיהם היה "סתם אחד".
 
אבל בעצם, מושא הפוסט הזה הוא לא באמת איימי ויינהאוס, אלא דווקא מי שהייתה על סף אותה תהום שאיימי ויינהאוס מעדה לתוכה השבוע, וזו מריאן פיית'פול הנפלאה. פיית'פול חייתה כנראה את החיים שהיו יכולים להיות לאיימי ויינהאוס אם היא הייתה מזדקנת, ואולי נחסכו ממנה. מה לא היה שם-  הילולת סמים עם מיק ג'אגר (פיית'פול נעצרה פעם ע"י המשטרה שהיא לובשת רק שטיח פרווה), הפלה של תינוקו של ג'אגר, ניסיון התאבדות, נישואין רבים וגירושין רבים, התמכרות של כמעט שני עשורים להרואין וקוקאין, הדרדרות לחיים ברחוב, אנורקסיה, התאבדות של בן זוג. מי שהתחילה את הקריירה כילדונת תמימה בת 17 הפכה עם השנים למצולקת ומלאת נסיון חיים מהצד הנמוך שלהם. הקול הנאיבי ששר “As tears go by” ב-1964 הפך עם השנים לצרוד וחרוך, מה שמתאים בול לניסיון החיים העשיר בטרגדיות וכאב. כל הבעיות האישיות האלו גרמו לקריירה של פית'פול להיות לא כל כך סדירה- אלבום הקאמבק הגדול שלה, “Broken English” מ-1979, יצא 12 שנה אחרי האלבום הקודם שעשתה. אבל פיית'פול הצליחה להתעלות מעל הסרט הטורקי הזה, לשקם לעצמה לאט לאט את הקריירה ולגבש סטטוס מכובד ביותר של אחת שהייתה שם אבל הצליחה לשרוד, להקליט יופי של אלבומים ולקבל הרבה ריספקט מקולגות, כפי שאפשר להבין מרשימת משתפי הפעולה שלה- אנשים כמו בק, ג'רוויס קוקר, האל ווילנר, רוג'ר ווטרס ורבים אחרים. אני עוד לא כל כך מכיר את הדיסקוגרפיה של הגברת אבל יש אלבום אחד שאני רוצה להתמקד בו, וזה אלבום שנקרא “Before the poison”  מ-2004, אלבום שמציין 40 שנה (!) מאז התחילה פיית'פול להקליט. פיית'פול אינה זמרת מרשימה או חדשנית כמו ווינהאוס אבל גם היא מביאה איתה טונות של כנות, והיא גם תמיד יודעת עם מי לעבוד צמוד כדי להוציא את זה בצורה הכי טובה.

פיית'פול בתחילת הדרך, ילדה טובה מבית טוב

אחרי שפלירטטה עם ג'אז וקברט, כולל ביצועים לשירי ברכט-וויל, חוזרת כאן פיית'פול בגיל 57 לרוקנרול. באלבום, שמכיל 10 שירים, היא נעזרה בשני שותפים עיקריים שמכתיבים את הסאונד, שניים שגם מבינים משהו בכאב ובניסיון חיים עשיר ואפלולי- פיג'יי הארווי שתרמה שלושה שירים וכתבה עם מריאן עוד שניים, וניק קייב שכתב עם פיית'פול שלושה שירים (מעניין שכידוע, הארויי וקייב היו פעם זוג; אבל הם לא משתפים פעולה בדיסק). דיימון אלברן, סולן בלר, תרם שיר אחד (נפלא) ואת השיר האחרון כתבה מריאן עם המלחין ג'ון בריון (לא מכיר, מישהו יכול לשפוך קצת אור?). אבל רוב האלבום נע על הציר בין השירים של הארווי לשירים של קייב.

פיית'פול בגרסה הצעירה והפרועה

כמו שהודיתי שלא ממש הקדשתי תשומת לב לווינהאוס (עכשיו אני מפצה, טיפש שכמותי) כך עליי להודות שאני לא מתחבר לפולי ג'ין. בניגוד לווינהאוס, באמת שניסיתי. אני יודע שהיא מוכשרת, זמרת מעולה, אבל שמעתי את כל הדיסקים שלה ולמעט “To Bring You My Love” ו-"White Chalk" לא ממש התלהבתי. למרות זאת, החיבור בינה לפיית'פול הוא לא פחות ממרגש. פער הדורות עושה לחיבור הזה רק טוב הקול המותש והמלנכולי של פיית'פול יושב בול על הגיטרות הסליזיות של הארווי ואדריאן יוטליי, הלוא הוא שליש פורטיסהד (יש באלבום סאונד גיטרות נהדר- מרושל ומכוסח וג'אנקי לגמרי- תקשיבו לשיר “My Friends have”). כשפיית'פול שרה בשורות הפתיחה של השיר הראשון, “The Mystery of love”-

When your’e not by my side
The world’s in two, and I’m a fool

אפשר להרגיש איך כל האכזבות והטרגדיות של פיית'פול ב-57 שנים מזדקקות לשתי שורות עצובות וזה פשוט מדהים ביופיו. בשיר אחד, “No Child of mine”, מין אנטיתזה ל"עוף גוזל", השתיים משתפות פעולה בשירה והארווי אף הקליטה מאוחר יותר את השיר לעצמה.

פיית'פול המתבגרת, אחרי הצרות הגדולות

התרומה של קייב, עוד אחד שלא היה רחוק מלגמור בגיל 27 וגם התגבר על התמכרויות רבות שנים, מרגשת גם היא מאוד ואולי אף יותר. פה אני מאוד משוחד כי קייב הוא אחד האמנים האהובים עליי ביותר. ובאלבום הזה, של פיית'פול, יש למעשה הופעת בכורה, עדיין בלתי מוכרזת, של מה שייהפך ל-Grindermen, להקת הבת המופלאה של ה-bad seeds  של קייב- שמורכבת מקייב, וורן אליס הבלתי ייאמן על כל כלי אפשר בעולם (אבל בעיקר כינור), מארטין קייסי על באס וג'ים סקלוונוס על תופים, שזה בערך חצי מהסידס. כאן הם עדיין רחוקים מהרטרו-פוסט-פאנק, אם אפשר להגדיר זאת, שיעשו בשני האלבומים המעולים שלהם (לרוץ ולשמוע- שני אלה, בעיקר השני, מדהימים ומוכיחים שקייב לא נרגע וכנראה גם לא יירגע לעולם), ובשניים מתוך שלושה שירים הם מנגנים אקוסטי. אני חייב לדבר במיוחד על השיר “Crazy Love”, השיר הכי טוב והכי יפה באלבום. לקייב יש את הכישרון המינימליסטי הזה להלחין את השירים הכי יפים במינימום השקעה ומינימום מהלכי אקורדים. וכשפיית'פול שרה את הפזמון-

Crazy love is all around me,
Love is crazy, love is kind
But I know somehow you’ll find me
Love is crazy, love is blind

ו-וורן אליס נכנס עם הכינור החורקני והמיוסר שלו- זה פשוט סוחט דמעות. שיר אחד באלבום מנבא את הסגנון של grindermen- זה השיר המעולה “Desperanto”, שילוב לשוני גאוני בין שפת האספרנטו לייאוס, שבו פיית'פול עושה מין ראפ כשברקע קייב והכנופיה מכסחים וגם מצטטים בפזמון החוזר את הדורז- “Everybody knows my baby”. אגב, את השירים שקייב תרם להם הפיק קייב עם האל ווילנר, המפיק האגדי שכבר כתבתי עליו שכבר הפיק לפיית'פול כמה אלבומים והחיבור בינהם יוצר נפלאות.

פיית'פול העכשווית. old enough to know better

איכשהו האלבום המעולה הזה נפל מתחת לרדאר ולא עשה ממש רעש, ולא הייתי שומע אותו כלל אלמלא עבדתי בחנות דיסקים באותה תקופה והתאהבתי בו. פיית'פול עדיין פעילה, ולא רק במוזיקה- היא גם שחקנית קולנוע ותיאטרון (חפשו את הסרט "אירנה פאלם") וממש עכשיו הולכת להוציא אלבום נוסף. אני מקווה שתמשיך להוציא עוד דיסקים ולרגש, מה שאיימי כבר לא תוכל לעשות, לצערנו. ואיימי- מי ייתן ותמצאי מנוחה נכונה.





יום חמישי, 5 במאי 2011

יהודי מבדח, מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח


הגעתי הביתה ומצאתי אריה בסלון שלי
רצתי החוצה דרך יציאת החרום, צורח אריה! אריה!
שתי כתבניות משכו את שיערן הברונטי וסגרו בטריקה את החלון
מיהרתי הביתה לפטרסון ונשארתי שם יומיים

צלצלתי לפסיכואנליסט הרייכיאני הקודם שלי
שזרק אותי מהטיפול בגלל עישון מריחואנה
"זה קרה" התנשפתי "יש אריה בסלון שלי"
"אני חושש שלכל דיון שהוא לא יהא כל ערך" הוא ניתק

את הסיפור של האלבום הזה אתחיל דווקא מהמפיק שלו, האל ווילנר(Hal Willner) . ווילנר הוא כנראה האדם שמגדיר את המילה "אקלקטי" באופן הטוב ביותר, והוא מפורסם פחות בשל האלבומים שהפיק לאחרים ויותר בשל הפרויקטים הגדולים ואלבומי המחווה שהוציא החל משנות השמונים. האלבום שהכניס אותו לתודעה היה אלבום מחווה מעולה לנינו רוטה, בו איגד כמה מתותחי הג'אז של התקופה. משם המשיך לשני אלבומי מחווה מדהימים לקורט וויל (עם ליינאפ חלומי שמורכב בין השאר מניק קייב, פי ג'יי הארווי, סטינג, צ'ארלי היידן, לו ריד ועוד ועוד ועוד), אלבום מחווה מטורף לחלוטין למינגוס הוא בעצם מחווה נסתרת למלחין ובונה הכלים האמריקאי הארי פארץ', ועוד רבים וטובים. בקיצור, ווילנר הוא פרויקטור שמגייס שמות גדולים ונגנים מעולים, לרוב פליטים מסצנת הלואר איסט סייד בניו יורק בתחילת האייטיז, והפרויקטים שלו מגוונים באופן יוצא דופן.

הרשות המבצעת. ווילנר

בשנת 1986 עלה הרעיון של ווילנר להפיק אלבום ספוקן וורד עם אלן גינסברג,אולי  המשורר  החשוב, הנערץ ,המפורסם ביותר והשנוי במחלוקת ביותר במאה העשרים, ואיש שממש, אבל ממש, קצרה היריעה לתאר את פועלו (המופלא, בעיניי). גינסברג מפורסם בעיקר בזכות שתי פואמות אדירות מימדים, "נהמה" (בלי ספק יצירת מפתח שהדיה נשמעים עד היום, ואגב ממש לאחרונה יצא סרט אודותיה אותו עוד לא יצא לי לראות) ו"קדיש" (גוש ענק ומרגש עד דמעות של טקסט לזכרה של אימו חולת הנפש של גינסברג- הקראתו המלאה אורכת שעה תמימה). לאלבום הזה, THE LION FOR REAL שמו, נבחרו דווקא פואמות זכורות פחות וקצרות הרבה יותר, בעיקר מסוף שנות הארבעים ושנות החמישים.

 ליצירת האלבום, כהרגלו, בחר ווילנר בליינאפ מהחלומות מאזור האוונגרד ג'אז הניו יורקי- הגיטריסטים המופלאים מארק ריבו (שעוד אכתוב עליו בעתיד, מספיק שאציין-גיטריסט הבית של טום וויטס),ביל פריזל וארטו לינדזי, הנשפנים גארי וינדו (אחד הפספוסים של הג'אז, סקסופוניסט מדהים שהופיע בכמה אלבומים של רוברט וויאט) וראלף קארני (עוד קבוע אצל וויטס), הבאסיסט סטיב סוואלו (שגם מתפקד כבעלה הנוכחי של קרלה בליי) ועד המון, המון, המון נגנים מבריקים. החיבור בין ג'אז לשירת ביט הוא ידוע, משוררי וסופרי ביט כמו גינסברג וג'ק קרואק העריצו והושפעו עמוקות מבי-בופ, וזרם התודעה שבו כתבו קיבל המון השראה מזרם התווים הבלתי פוסק של פארקר וגילספי.
מה הוא קופץ? גינסברג

אז כך הורכב האלבום, 17 פואמות של גינסברג ללחנים של המשתתפים בפרויקט. כל קטע נכתב ע"י משתתף אחר וזה יוצר אקלקטיות מדהימה- גארי וינדו חורך את הרמקול בסקסופון פרי ג'אז מהגהנום, מרק ריבו מביא את הגיטרה השבורה שלו, ביל פריזל ומיליוני האפקטים שלו, וכולי וכולי. אבל מה שעושה את האלבום למדהים הוא גינסברג עצמו,  ההגשה שלו-וכמובן הטקסטים. גינסברג מקריא את הטקסטים ההזויים והמוטרפים שלו בצורה פשוט נפלאה, מלאת חן וכאריזמה והומור וממזריות. בין אם הוא מתאר אריה שמתנחל לו בסלון (בשיר הנושא שתרגמתי את שני הבתים הראשונים שלו), מתגעגע לדודתו, מגורש מפראג ע"י השלטונות, מספר סיפור מוזר שסיפר לו המשורר גרגורי קורסו או אפילו מפנטז באופן בוטה (שלא לומר פורנוגראפי) על קרואק, הוא עושה את זה ברגישות ובחדות מרהיבה, ועם כל אוסף המוזיקאים המדהים באלבום, גינסברג הוא-הוא הוירטואוז הגדול של האלבום. לפעמים הוא נשמע כנביא זעם מהגהנום, לפעמים כליצן חצר, לפעמים כסתם זרוק מהרחוב ולפעמים כאדם בודד ומבולבל. לא תמיד קל להבין ולעקוב את השירה מלאת הדמיון והאזכורים של גינסברג (כפי שניתן לראות מהקטע הקצר שתרגמתי) אבל ההגשה המופלאה שלו כל כך כובשת שניתן להבין ולו במעט על מה השיר מדבר ומה האווירה שלו.

גינסברג וידיד על קברו של ג'ק קרואק

אם מישהו רוצה לדעת איך אלבום ספוקן וורד צריך להישמע, זו בדיוק הצורה לדעתי. והאלבום הזה כל כך משובח שגם אדם שנרתע משירה יימצא אותו בעל ערך ומעניין (או לפחות ראוי להאזנה). אבל בעיקר, קצת כמו החיבור הפורה בין מייקל ניימן לפיטר גרינווי, יש כאן מפגש בין שני מוחות יצירתיים אדירים- גיסנברג עצמו, ו-ווילנר שאמנם לא הלחין בפועל אף קטע כאן, אבל הוא ה"במאי" של האלבום, הוא זה שתפר אותו למידותיו האדירות של גינסברג, וזוהי יצירה שלו לא פחות משל גינסברג.