אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ד': שני גזעים של כלבים

סדרת "ההיסטוריה" מגיעה לקיצה. אחרי ההרואיות השיכורה מכוח של "פרחים בקנה", ההתפכחות הכואבת וההסתגרות שבאה בעקבותיה ב"מדינה קטנה", וההבנה שקיים פה עם נוסף לצד העם היהודי שיש להכיר בו ב"ערבב את הטיח", הגיע הזמן לסיים עם נקודת מבט אחרת, המחברת את המצב המדיני-תרבותי-בטחוני בארץ עם תהליכים גלובאליים, חובקי עולם. זו דרך מאוד מעניינת להסתכל על הדברים, ולחשוב על הסכסוך שעל חלק נוסף בפאזל בקנה מידה עולמי, כחלק מהתנגשות ציביליזציות. ואולי באמת הסכסוך הוא פשוט עוד קרב במלחמה הגדולה באמת, זו שבין העולם המערבי לעולם המוסלמי? השיר האחרון בסדרת ההיסטוריה, ש- 42 שנים מפרידות בינו לבין "פרחים בקנה" שממנו התחלתי, נקרא "אתם ואנחנו", מתוך אלבום הבכורה של שרון בן עזר, הידועה יותר כאליוט.

"אתם ואנחנו" הוא שיר יוצר דופן באורכו, הרכבו ובתוכנו במוזיקה הישראלית, שזה כמובן מאוד מתאים לאליוט. אליוט אמנם בת כבר 47, אבל מוציאה אלבום בכורה, "5772" שמו, רק עכשיו. כאילו עכשיו פתחה דף חדש לגמרי. בעוונותיי אני לא מכיר את להקת העבר המיתולוגית ופורצת הדרך שלה, פוליאנה פרנק, כך של"5722" בכלל ול"אתם ואנחנו" בפרט הגעתי נאיבי לחלוטין ונקי מכל דעה קדומה. אליוט ידועה כאמנית בוטה ופורצת גבולות, שלא היססה לנופף במיניות שלה למשל, או לקרוא תיגר על הדימוי הישראלי המאצ'ואיסטי-מיליטריסטי, וכן כמובן לדבר גם פוליטיקה. במובן הזה, השידוך בינה לבין כותב הטקסט "אתם ואנחנו", המשורר מאיר ויזלטיר שהוא כמובן משורר פוליטי נודע, יוצר לא פחות מיצירת מופת שטרם שמעתי כמותה במוזיקה בארץ, למעט אולי חלקים מ"כדורי הרגעה בדבש" המהמם של גבריאל בלחסן שנוגע בנקודות מסוימות דומות.

"אתם ואנחנו" הוא הקטע המרכזי והארוך ביותר ב"5772", והולחן ע"י אליוט ביחד עם חיים פרנק יפלמן. אורכו כמעט 9 דקות, משך שיר חריג מאוד בישראל 2013. מוזיקלית הוא בנוי כמין סימפונייה אלקטרונית, אולי אפילו אלקטרו-פרוג; חלקו הראשון הוא מין פתיחה תזמורתית, בה מארחת אליוט את איש "יימן בלוז" רביד כחלני בשירה דמוית מעוואל, פתיחה שבעצמה יכלה לשמש קטע עצמאי נפרד. רק לאחר שתיים וחצי דקות, שבמהלכן המעוואל של כחלני הופך למקצב אלקטרוני שהולך ותופס תאוצה, אנו שומעים לראשונה את קולה של אליוט, שלא שרה אלא מדקלמת בספוקן וורד את הטקסט של ויזלטיר, וזהו כמובן החלק המרכזי בשיר; ולאחר שלוש דקות של דקלום, המקצב האלקטרוני נמוג ולאחר קטע מעבר תזמורתי נוסף מתגבש מקצב חדש מלווה בכינור אוריינטלי שמסיים את היצירה שומטת הלסת הזו.

 מאיר ויזלטיר

אבל כאמור, הקטע המרכזי כאן הוא הספוקן וורד המשולהב של אליוט לטקסט של ויזלטיר. הטקסט מדבר למעשה על שתי ציביליזיות מתנגשות- העולם המערבי, לרבות ישראל, ותרבות האיסלאם הפונדמנטליסטי. הטקסט בנוי בשני חלקים מאוד ברורים: החלק הראשון מתאר לפרטי פרטים, שאליוט מטעימה אותם ברהיטות ובדקדקנות אין קץ, את מה שויזלטיר מכנה "הרוטב על מעדני המערב", תוך שהוא בוחר במאפיינים ארופאיים דווקא כמייצגים של תרבות המערב: מקולינריה (הבייבי-הרינג האמסטרדמי והחמון הספרדי וסטייק הסלמון הסקוטי), דרך ארכיטקטורה (פסלים פריסאיים, עיטורים לונדוניים, עיצובים איטלקיים), ועד תרבות פנאי (ציד שועלים באנגליה, משחקי כדורגל באצטדיוני ענק). אליוט ו-ויזלטיר מתענגים בתיאור המדוקדק הזה, ומעבירים בהצלחה רבה תחושה של עולם מפוטם, מבוסם, מלא בעצמו, נהנתן ותאוותן, שאינו מביט אחורה ואינו בודק את מי הוא דורס כדי להתענג על מעדניו. את מי שמנשנש את סטייק הסלמון לא מעניין מה קורה בשאר העולם, הוא מנותק מהגלובאלי. שימו לב שויזלטיר בכוונה מקצין, וממקם את המערב באירופה, תוך שהוא מוציא מהתיאורים את ארה"ב למשל, וגם את ישראל (אם כי הוא ישלב אותה בסוף השיר). אליוט מדגימה כאן מהו ספוקן וורד איכותי: הרהיטות והדיוק שלה, השלווה והרוגע בהם היא מעבירה את הטקסט, פשוט מפעימים (תקשיבו לאיך היא הוגה את המילה "סקוטלנד" או "אטלקי", כאילו היא באמת נוגסת באיזה מעדן). וכל זה רק הכנה למה שקורה בהמשך.

המעבר החד לחלקו השני של הטקסט, שבו אליוט גם מעבירה הילוך מבחינת הגשת הטקסט, מגיע עם המשפט: "אתם ואנחנו חייבים להתבהם על הדם". כאן פתאום האזרח המערבי התאוותן מגלה לחרדתו ולהפתעתו שקיימים אנשים אחרים בעולם שלא בדיוק רואים איתו עין בעין את הדברים החשובים בחיים. פתאום אנו נתקלים בסיטרא אחרא: האיסלאם הפונדמנטליסטי. ויזלטיר\אליוט וטענים שהתנגשות הציביליזציות הזו היא למעשה מעין משחק תפקידים, סוג של תאטרון בינלאומי. כדי שנוכל להגדיר את עצמנו כמערביים נאורים, אנו צריכים את האסלאם הפונדמנטליסטי כניגוד, כאובייקט משקף שהוא כל מה שאנחנו לא. "אתם" תאבי דם, מלאי שנאה, רצחניים וקנאים דתיים, ו"אנחנו" איננו כאלה- אנו נאורים, ליברליים ורחבי אופקים. המערב צריך את הקיטוב הזה כדי לשמור על הדימוי העצמי שלו כנאור. המוזיקה כאן צוברת עוד כח ותאוצה, וההקראה של אליוט מקפיאת דם ממש, בעיקר כשהיא מתארת בסוג של שיוויון נפש מדכא תמונות מזעזעות של דם ורצח ואומללות משני הצדדים.

אבל זה הרי לא באמת ככה. תיאור הלחימה בין שני הצדדים מראה כי הם בעצם אותו דבר- אלו מפוצצים אוטובוסים, ואלו מפוצצים בתי עניים; אלו הופכים אנשים לאומצות בשר ואלו לבובות פחם. מי שכל כך נאור, וכל כך בטוח בצדקת דרכו המוסרית (זוהי למשל עמדתה של ארה"ב- היותה שומרת הדמוקרטיה והמוסר העולמית), הוא למעשה לא שונה בהרבה מאלו שהוא מגדיר כאויביו. ממש בשורות האחרונות של השיר, ויזלטיר ואליוט מכניסים גם את ישראל תחת מטריית המערב; הקיטוב "מערבי\מוסלמי" מקביל לקיטוב "יהודי\גוי". השורה המסיימת והמטלטלת בשיר, "שני גזעים של כלבים שאולפו להרוג", מסכמת כל המסר באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שני הצדדים, גם של הסכסוך האידיאולוגי-דתי הגלובאלי וגם של הסכסוך הלוקאלי שיש לנו כאן, מעוניינים להמשיך "להתבהם על הדם"; האיסלאמיסטים ימשיכו כי זה מה שהאמונה שלהם מכתיבה להם, והמערביים- כי הם צריכים את הקיטוב, צריכים להתבדל ולהתנער ממי שאינו נהנה מהבייבי-הרינג והחמון. תרבות המערב ובתוכה ישראל, עפ"י ויזלטיר ואליוט אינן מעוניינות בשום דיאלוג עם האיסלאם, וגם האיסלאם אינו מעוניין בדיאלוג שכזה: הצדדים שואפים לדיכוטומיה מוחלטת, "לחלק את העולם המסכין  לדאר אל אסלם (שם המוסלמים חופשיים לקיים את דתם) לדאר אל חרב (שם הם אינם ועל כן צריכים להילחם)".

השילוב של ישראל בתרבות המערב ובשיר כולו מעניין מאוד ובעקבות הארועים האקטואליים הנוכחיים נעשה נפיץ עוד יותר, לאור החרם של האיחוד הארופאי על הטריטוריות הכבושות בידי ישראל מאז 67'. נראה שישראל משחקת כאן מין תפקיד כפול; מצד אחד היא כביכול מדינה מערבית, שארה"ב ואירופה מטפחים כדי לשמר את האינטרסים שלהם באזור. מצד שני היא בן חורג לתרבות המערב שעם השנים הולך ונעשה יותר ויותר מנודה ומוקע, כשלמעשה בארופה דעת הקהל היא נגד ישראל ובעד הפלסטינים, מה שלא ממש הולך עם הדיכוטומיה של "אתם ואנחנו". אולי טועה ויזלטיר כשהוא מציב אותנו עם אלו המתמוגגים על "מעדני המערב"? אולי זה "אתם", "אנחנו" ו"הם", הישראלים? איפה אנחנו עומדים בחלוקה לציבילזציות? האם אנחנו מערביים? מזרח תיכוניים? ערבים? כנעניים? אלו שאלות מאוד רציניות וכבדות משקל, שאנו כישראלים נמנעים מלגעת בהם.

בהקשר הישראלי, הקיטוב שדובר עליו הוא זה שבין יהודי וגוי. אבל החברה הישראלית מקוטבת הרבה יותר; קיטוב בין חרדים וחילונים, עניים ועשירים, מזרחיים ואשכנזיים ואתיופים ורוסים ועוד ועוד מחנות ושבטים. כמו הכוחות המערביים שמעודדים את הקיטוב בשם הנאורות, גם כאן בארץ יש כוחות המעודדים את הקיטוב, את ההפרד ומשול הזה שמפלג ומשסע אותנו, כוחות שעושים זאת למטרות פוליטיות נגד סולידריות. אם ציינתי את "כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, ממש בסוף הטקסט האינסופי שלו בלחסן מדגים את השנאה הרבה הכרוכה בקיטוב הזה, כשהוא מתחיל לערבב בין מחנות ומתחיל לשנוא מחנות שאינם קיימים כמו "דתיים ערבים" או "שמאלניים נאצים" או "דוסיות עשירות" עד שאי אפשר להבין יותר מי נגד מי ומהי המהות של המחנות האלו. זו כל הפואנטה של "אתם ואנחנו": המהות של הדיכוטומיה אינה חשובה כמו הדיכוטומיה עצמה. כל עוד "אתם" מפוצצים באוטובוסים ו"אנחנו" לא כאלה, המצפון שקט.

"אתם ואנחנו" הוא אחד ההישגים הגדולים של אליוט באלבום שלה. השילוב בין טקסט מופתי וכתוב היטב, שקצת כמו "ערבב את הטיח" הוא נוקב אך אינו מתלהם וממש דורש ממך לחשוב ולעכל את מה ששמעת, לבין פורמט מוזיקלי מאתגר ומורכב גם הוא, ובחירה אמיצה מאוד של אליוט בפורמט הספוקן וורד, עושים אותו למופת של שילוב בין שירה למוזיקה. ועם המבט הגלובאלי הזה המנסה לחבר את ההיסטוריה הקטנה שלנו כמדינה צעירה עם ההיסטוריה הרחבה יותר של המערב, אני מסיים את הסדרה שלי. ניסיתי ליצור כאן רצף של נקודות מבט, מהאמנות המגויסת והממסדית של הלהקות הצבאיות פוסט-67', דרך התדהמה וההתקרבנות של פוסט-73', משם להכרה המסוימת בקיומו של עם אחר כאן, וכלה בנקודת מבט מרוחקת וגלובאלית יותר. מקווה שנהניתם, תודה לכל מי שקרא והגיב. תלמדו היסטוריה, זה חשוב. ויותר חשוב: תשאלו שאלות, ותמצאו את התשובות בעצמכם.

קאטלר, קאלט-ר

My Father once had an intercourse with a polar bear in Canada

If you ask him he will deny this, not completely astonished

CANADA? he will shout, in a restrained manner, playing for time

????

מי יכול לכתוב דבר משונה כזה?

אייבור קאטלר, זה מי.

ומי זה בדיוק?

למעשה, השם "אייבור קאטלר" אמור להדליק שתי נורות אדומות: למי שראה את הסרט הכושל של הביטלס Magical Mystery tour ולכל מי שאוחז באלבום המופת של רוברט וויאט, Rock Bottom. בשני המקרים מדובר ביצירות מאוד משונות שברגע מסוים מבליחה מתוכם דמות עוד יותר משונה בתפקיד אורח: בסרט של הביטלס מופיע כרטיסן ביזארי, קירח, ממושקף ואטום מבט  בשם Buster Bloodvessel שבשלב מסוים מתאהב בדודתו של רינגו סטאר, ובהזיה של וויאט מופיע פתאום משום מקום, בשני השירים בעלי השם הכמעט זהה   Little red riding hood hit the road ו-Little red robin hood hit the road, קול באריטון מונוטוני (כלומר, שר תו אחד) בעל מבטא סקוטי עמוק ששר\מדקלם טקסט מוזר ביותר (כמו כל הטקסטים של האלבום הזה) על טרמפיסט או בטלן שמסתובב בדרכים, מנפץ את הטלוויזיה ושובר את הטלפון. בשני המקרים, ההופעה הקצרצרה של אייבור קאטלר משאירה רושם חזק של דמות אזוטרית, אקסצנטרית וחסרת פשר אבל בעלת הרבה נוכחות וקסם.

מיהו קאטלר? זו הגדרה ממש לא חד משמעית. קאטלר הוא אדם חידתי מאוד; ספק משורר, ספק כותב סיפורים, ספק כותב לילדים, ספק מכוון דווקא למבוגרים, ספק זמר, ספק נגן. קאטלר גדל כילד יהודי בגלזגו שבסקוטלנד, חוויה שככל הנראה עיצבה והשפיעה רבות על חייו, שכן אחוז ניכר מיצירתו מוקדש לעולם הילדות שלו, גם ממרחק של עשרות שנים אחר כך. קאטלר בכלל לא רצה להיות איש של מוסיקה או איש של מילים, והוא בכלל התחיל את חייו כנווט (!) כחיל האוויר הבריטי המלכותי; אחר כך ניסה להיות מורה אבל עזב כי סירב להכות את תלמידיו כפי שהיה נהוג אז במוסדות החינוך הבריטיים; לבסוף הוא התגלגל לרדיו ה-BBC ושם התחיל להפיץ את שיריו ודקלומיו. בשלב מסוים הביטלס ובעיקר פול מקרטני החלו להריץ וסידרו לו הופעה בסרט הנ"ל ואלבום בהפקתו של ג'ורג' מארטין; ואחרי שוויאט, עוד מעריץ נלהב, שילב אותו באלבומו הנפלא, קאטלר כבר הפך לדמות קאלט בהגדרה וקיבל כבר חוזה מסודר להקלטות בחברת וירג'ין לאלבומים נוספים.

מה בדיוק קאטלר עושה שהופך אותו לכל כך מוזר אבל גם לכל כך קורץ? קודם כל הפרסונה שלו עצמו. את היצירות של קאטלר ניתן לקטלג לשני סוגים- שירים מוסיקליים של ממש, או יצירות ספוקן וורד, עם או בלי ליווי מוסיקלי, בהם הוא מקריא את הסיפורים\משלים\פואמות שלו. בשני המקרים, קאטלר עושה את זה בצורה ייחודית לגמרי; את השירים הוא שר בקול באריטון פשוט נהדר, מאוד מאוד רהוט ושקול, גם כשהמילים מאוד משונות. השירים מאוד קליטים וכמעט כולם בסולם מז'ורי, כשקאטלר מנגן בהרמוניום, אותו עוגב מיניאטורי שגם ניקו ניגנה בו. את הסיפורים הוא מקריא בצורה מונוטונית, רהוטה במיוחד עם מבטא סקוטי אדיר ומודגש בכוונה, ויש משהו מאוד מאוד מצחיק באדם שמנסה בכוח להיות רציני ו"שטוח". יש גם משהו מאוד מיוחד באיש לא צעיר, קירח ובלתי סקסי בעליל, עם פרצוף קפוא וחולמני ואפילו קצת מלנכולי, שמברבר או שר שירי אבסורד משעשעים כאלה.

מעבר להגשה של קאטלר יש את הטקסטים עצמם; כאן טמון סוד הקסם האמיתי של קאטלר משום שלא ברור מה בדיוק עושים עם הטקסטים האלה. האם אלו שירים לילדים, או שהם רק מתחזים לשירים לילדים, או שהם בכלל לא שירים לילדים אלא לילדים שלא התבגרו כמו קאטלר? אם אלו לא שירי ילדים, למה שמבוגרים יגלו בהם עניין? קאטלר מעולם לא הגדיר את עצמו ככותב לילדים; קאטלר מתחבר כאן למסורת של לואיס קרול ואדוארד ליר (ובמובן מסוים- גם של רוברט וויאט, ושל כותבים כמו של סילברסטיין שכתבתי כאן אודותיו), של תערובת של נונסנס, ביזאריות ושנינות שמתאימים לילדים ומבוגרים כאחד. הטקסטים של קאטלר, שוב בדומה לניקו למשל או לסיד בארט ומארק בולאן המוקדם, מגלים אדם שחי בעולם משלו ואין לו שום צורך להתחבר לעולם החיצון. ויש גם הרבה משפטים סתומים ואבסורדיים, סיפורים שלמים סתומים ואבסורדיים או שפשוט "נגמרים" באמצע, והמון הומור בריטי דק מן הדק, כמעט בלתי מורגש. ב-1974, כשהאלבום Dandruff, עליו אני רוצה לדבר כאן, יצא, יש בעולם החיצוני רוק מתקדם ויש גלאם רוק ויש הבי מטאל ומתחילים ניצנים של פאנק ויש גם פיוז'ן וג'אז-רוק ועוד הרבה דברים, אבל את קאטלר יותר מעניין לשבת על ההרמוניום להתרפק על זכרונות הילדות שלו מגלזגו- ושימו לב שבזמן שזאטוטים כמו וויאט מצויים רק באמצע שנות העשרים שלהם, קאטלר היה כבר בן מעל חמישים כשיצא Dandruff. כך שהאמנות של קאטלר היא מין שמורת טבע אישית כזו, עולם פנימי מאוד עשיר שכיף להיכנס אליו, דווקא כי לא מבינים אותו עד הסוף.

Dandruff היה הראשון מבין אלבומיו של קאטלר שיצא אחרי ההתעניינות המחודשת בו בעקבות הופעת האורח המוחצת שלו ב-Rock Bottom, והוא אחד מאלבומיו המפורסמים והמייצגים ביותר. בהתאם לרוח הקאטלרית, בתקליט שאורכו 44 דקות יש לא פחות מ-45 קטעים, בממוצע פחות מדקה לקטע. הקטעים האלו מתחלקים לשירים, קטעי דיקלום, קטעי דקלום עם ליווי הרמוניום, וכמה קטעי דקלום קצרים במיוחד (אף אחד מהם לא אורך יותר מעשרים שניות) שמדקלמת משוררת בשם פיליס קינג, סוג של שותפה ליצירה של קאטלר (שגם הייתה בת זוגו, מה שנקרא- לכל סיר יש מכסה). הדקלום הראשון שמופיע באלבום הוא זה שממנו ציטטתי למעלה, והוא לוכד את רוח הדברים באופן מושלם. קאטלר הוא אמן הנונסנס, האבסורד, הביזאריות, השנינות וההפתעה, וזה מה שעושה את האלבום הזה לכל כך כייפי. הקטעים הטובים ביותר באלבום הזה הם השירים, כי רק קאטלר יכול לכתוב שירים כאלה, לדוגמא “I believe in bugs” שהוא סוג של קאליפסו-ג'אז על הארמוניום ורק משמו אפשר להבין שהוא מטופש ביותר, או “Goozeberries and billberies” שמתאר מה קורה אחרי שאוכלים דג פירנאה (ובמיטב המסורת של אדוארד ליר, קאטלר ממציא כאן מילים כיד הדמיון הטובה עליו), או שיר גאוני כמו “Trouble trouble” שבו שר קאטלר מבטא שהוא מין הכלאה בין סקוטי לג'מייקאני (!):

Why don’t a man love a man

And why don’t a woman love a woman

For if a man love a woman

It trouble trouble trouble all the time

מעבר לעובדה שהשירים האלו מאוד משעשעים, הקול של קאטלר כל כך רהוט וצלול שזה פשוט כיף לשמוע, כמו בשיר הכי טוב באלבום, “I’m walking to a farm”. אבל רוב האלבום הוא דווקא דיקלומים; כאן הנונסנס המתפרץ של קאטלר, בשילוב עם דקדקנות לפרטים קטנים, בא יותר לידי ביטוי, אם כי קצת יותר קשה להאזין לדקלומים עד הסוף. למשל, סיפור מוזר על סנונית מדברת בשם פרמזלי שקאטלר מציל מפני בריון עם שני כלבים, רק כדי לאכול אותה בסוף היום עם צ'יפס, או מה היה קורה אם כל הקורנפלקס, הסוכר, החלב והילדים בעולם היו זורמים לים ונפגשים (התשובה- כלום, הפואמה מסתיימת בלי פיתרון לשאלה החשובה הזו). לפעמים אלו פואמות קצרות מאוד שמכילות פחות או יותר משפט אחד, כמו למשל קטע בן 8 שניות שבו קאטלר אומר את המשפט הבא:

If everybody liked everybody, there would be nobody left for 

anybody else

ואם זה לא מספיק תלוש מהמציאות אז יש גם את הפואמות של פיליס; למשל, אחת מהן, שאורכת 3 שניות, הולכת ככה:

When I was too small to reach, I had a box

??? ואז מה??? אבל גם זו פואמה בעולם של קאטלר. זה קאטלר, שכמו הרבה אמנים כמו ביפהארט או דניאל ג'ונסטון הוא אמן קאלט אמיתי, מה שידידי א' קורא לו Avant-man. אם רוצים להאזין לו צריך לזנוח מוסכמות ופרה-קונספציות לטבול בעולם הבלתי מובן. זה בסדר, לא חייבים להבין הכל...אבל אתם הולכים ליהנות.

יהודי מבדח, מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח

הגעתי הביתה ומצאתי אריה בסלון שלי

רצתי החוצה דרך יציאת החרום, צורח אריה! אריה!

שתי כתבניות משכו את שיערן הברונטי וסגרו בטריקה את החלון

מיהרתי הביתה לפטרסון ונשארתי שם יומיים

צלצלתי לפסיכואנליסט הרייכיאני הקודם שלי

שזרק אותי מהטיפול בגלל עישון מריחואנה

"זה קרה" התנשפתי "יש אריה בסלון שלי"

"אני חושש שלכל דיון שהוא לא יהא כל ערך" הוא ניתק

את הסיפור של האלבום הזה אתחיל דווקא מהמפיק שלו, האל ווילנר(Hal Willner) . ווילנר הוא כנראה האדם שמגדיר את המילה "אקלקטי" באופן הטוב ביותר, והוא מפורסם פחות בשל האלבומים שהפיק לאחרים ויותר בשל הפרויקטים הגדולים ואלבומי המחווה שהוציא החל משנות השמונים. האלבום שהכניס אותו לתודעה היה אלבום מחווה מעולה לנינו רוטה, בו איגד כמה מתותחי הג'אז של התקופה. משם המשיך לשני אלבומי מחווה מדהימים לקורט וויל (עם ליינאפ חלומי שמורכב בין השאר מניק קייב, פי ג'יי הארווי, סטינג, צ'ארלי היידן, לו ריד ועוד ועוד ועוד), אלבום מחווה מטורף לחלוטין למינגוס הוא בעצם מחווה נסתרת למלחין ובונה הכלים האמריקאי הארי פארץ', ועוד רבים וטובים. בקיצור, ווילנר הוא פרויקטור שמגייס שמות גדולים ונגנים מעולים, לרוב פליטים מסצנת הלואר איסט סייד בניו יורק בתחילת האייטיז, והפרויקטים שלו מגוונים באופן יוצא דופן.

הרשות המבצעת. ווילנר

בשנת 1986 עלה הרעיון של ווילנר להפיק אלבום ספוקן וורד עם אלן גינסברג,אולי  המשורר  החשוב, הנערץ ,המפורסם ביותר והשנוי במחלוקת ביותר במאה העשרים, ואיש שממש, אבל ממש, קצרה היריעה לתאר את פועלו (המופלא, בעיניי). גינסברג מפורסם בעיקר בזכות שתי פואמות אדירות מימדים, "נהמה" (בלי ספק יצירת מפתח שהדיה נשמעים עד היום, ואגב ממש לאחרונה יצא סרט אודותיה אותו עוד לא יצא לי לראות) ו"קדיש" (גוש ענק ומרגש עד דמעות של טקסט לזכרה של אימו חולת הנפש של גינסברג- הקראתו המלאה אורכת שעה תמימה). לאלבום הזה, THE LION FOR REAL שמו, נבחרו דווקא פואמות זכורות פחות וקצרות הרבה יותר, בעיקר מסוף שנות הארבעים ושנות החמישים.

 ליצירת האלבום, כהרגלו, בחר ווילנר בליינאפ מהחלומות מאזור האוונגרד ג'אז הניו יורקי- הגיטריסטים המופלאים מארק ריבו (שעוד אכתוב עליו בעתיד, מספיק שאציין-גיטריסט הבית של טום וויטס),ביל פריזל וארטו לינדזי, הנשפנים גארי וינדו (אחד הפספוסים של הג'אז, סקסופוניסט מדהים שהופיע בכמה אלבומים של רוברט וויאט) וראלף קארני (עוד קבוע אצל וויטס), הבאסיסט סטיב סוואלו (שגם מתפקד כבעלה הנוכחי של קרלה בליי) ועד המון, המון, המון נגנים מבריקים. החיבור בין ג'אז לשירת ביט הוא ידוע, משוררי וסופרי ביט כמו גינסברג וג'ק קרואק העריצו והושפעו עמוקות מבי-בופ, וזרם התודעה שבו כתבו קיבל המון השראה מזרם התווים הבלתי פוסק של פארקר וגילספי.

מה הוא קופץ? גינסברג

אז כך הורכב האלבום, 17 פואמות של גינסברג ללחנים של המשתתפים בפרויקט. כל קטע נכתב ע"י משתתף אחר וזה יוצר אקלקטיות מדהימה- גארי וינדו חורך את הרמקול בסקסופון פרי ג'אז מהגהנום, מרק ריבו מביא את הגיטרה השבורה שלו, ביל פריזל ומיליוני האפקטים שלו, וכולי וכולי. אבל מה שעושה את האלבום למדהים הוא גינסברג עצמו,  ההגשה שלו-וכמובן הטקסטים. גינסברג מקריא את הטקסטים ההזויים והמוטרפים שלו בצורה פשוט נפלאה, מלאת חן וכאריזמה והומור וממזריות. בין אם הוא מתאר אריה שמתנחל לו בסלון (בשיר הנושא שתרגמתי את שני הבתים הראשונים שלו), מתגעגע לדודתו, מגורש מפראג ע"י השלטונות, מספר סיפור מוזר שסיפר לו המשורר גרגורי קורסו או אפילו מפנטז באופן בוטה (שלא לומר פורנוגראפי) על קרואק, הוא עושה את זה ברגישות ובחדות מרהיבה, ועם כל אוסף המוזיקאים המדהים באלבום, גינסברג הוא-הוא הוירטואוז הגדול של האלבום. לפעמים הוא נשמע כנביא זעם מהגהנום, לפעמים כליצן חצר, לפעמים כסתם זרוק מהרחוב ולפעמים כאדם בודד ומבולבל. לא תמיד קל להבין ולעקוב את השירה מלאת הדמיון והאזכורים של גינסברג (כפי שניתן לראות מהקטע הקצר שתרגמתי) אבל ההגשה המופלאה שלו כל כך כובשת שניתן להבין ולו במעט על מה השיר מדבר ומה האווירה שלו.

גינסברג וידיד על קברו של ג'ק קרואק

אם מישהו רוצה לדעת איך אלבום ספוקן וורד צריך להישמע, זו בדיוק הצורה לדעתי. והאלבום הזה כל כך משובח שגם אדם שנרתע משירה יימצא אותו בעל ערך ומעניין (או לפחות ראוי להאזנה). אבל בעיקר, קצת כמו החיבור הפורה בין מייקל ניימן לפיטר גרינווי, יש כאן מפגש בין שני מוחות יצירתיים אדירים- גיסנברג עצמו, ו-ווילנר שאמנם לא הלחין בפועל אף קטע כאן, אבל הוא ה"במאי" של האלבום, הוא זה שתפר אותו למידותיו האדירות של גינסברג, וזוהי יצירה שלו לא פחות משל גינסברג.