אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק א': בין עזה לרפיח

אחרי שאת החודש הקודם בבלוג הקדשתי לג'ון זורן, אני שוב עושה כאן חודש קונספט בבלוג, אך הפעם לא אתמקד באמן מסוים אלא בתמה חוזרת, שהיא- שירים ישראליים שמציגים נקודות מבט על המתרחש כאן בעשורים האחרונים, ה"מצב" המפורסם כל כך. בחודשים האחרונים עסקתי די הרבה בטקסטים פוליטיים ביצירה אישית, ונושא השירים הפוליטיים תמיד משך אותי; תמיד נראה לי מוזר כמה העיסוק בפוליטיקה במוזיקה הישראלית נדיר יחסית, בזמן שבקולנוע הישראלי ובאמנות פלסטית העיסוק הזה מאוד בולט ואף מרגיז כל מיני אושיות מלאות חשיבות עצמית מהקונצנזוס. בחרתי החודש ארבעה שירים שבעיניי לא רק מציגים איזו קשת של נקודות מבט אלא גם ניצבים על ציר כרונולוגי, ואני מעוניין להציב אותם זה מול זה.

 הכותרת של הסדרה, "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה", היא שם של שיר מתוך אלבומו החדש והמצוין של יהוא ירון; על האלבום של ירון עצמו אני לא רוצה לדבר, הוא כבר קיבל את הביקורות הטובות שלו, אבל אני משאיל את הכותרת הזו משום שאני מרגיש בדיוק הפוך- אנחנו עם שעדיין מנסה להבין את זהותו, האם הוא דת או לאום, האם זו מדינה יהודית או דמוקרטית, האם מה שמאחד אותנו הוא נאראטיב משותף או פשוט פחד קולקטיבי מהשמדה המונית, ובעקבות חוסר ניסיון להתמודד עם השאלות הנפיצות והכואבות האלה ברצינות, אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם היסטוריה, ויותר חשוב ועצוב מזה- אנחנו לא באמת רוצים; לימודי ההיסטוריה בתיכון מסתיימים לפני 48', וכדי לנסות להבין מה קרה מאז אנחנו אמורים להשלים לבד, מה שרוב האנשים מתעצלים או לא רוצים לעשות.

ירון בשיר שלו מציג נסיון מבולבל לגבש זהות והיסטוריה שאני מאוד מזדהה איתו; את הבלבול הזה אני מנסה בשנים האחרונות להפיג וללמוד יותר ויותר על העבר, וזה מאוד קשה, במיוחד בשל העובדה שבמרחק השנים כל מה ששורד הוא נקודות מבט שונות שמספרות נראטיבים שונים; עצמאות או נכבה, שחרור או כיבוש, זכות היסטורית או עוול, בסופו של דבר אתה צריך להכיל את הכל ולהחליט בעצמך איזה נראטיב אתה בוחר. הנקודה היא שרבים, כך אני מרגיש, כלל לא עושים עם עצמם את החושבים הזה, וזה מוביל לתופעות כמו חברת כנסת שטוענת שהיא "פאשיסטית גאה" ומדברת על פליטים אפריקאים במונחים נאציים, סטודנטים באוניברסיטה ששרים את התקווה תוך כדי כשחבר כנסת ערבי חוטף יריקה, או ילדת פלא בת פחות מעשר ששרה שירי שכול לקהל המתמוגג מאושר באולפן ובבית, או, כמו שנראה כאן, להקה צבאית ששרה על שלום. כאן המקום להעיר כי אני אציג כאן נקודות מבט שונות, אבל אני לא מתכוון להיות מה שנקרא "מאוזן"; אינני לוקה בפיצול אישיות ואני לא מתכוון לנהל כאן דיון עם עצמי, אלא עם כל מי שייראה לנכון לקרוא ואף להגיב (ואתם יותר ממוזמנים).

השיר הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא השיר המיתולוגי "פרחים בקנה", שנכתב ע"י דודו ברק והולחן ע"י אפי נצר, והושר לראשונה ע"י להקת חיל התותחנים בשנת 1970, פוסט מלחמת ששת הימים, בואכה מלחמת ההתשה, ולפני מלחמת יום כיפור (ובערך בזמן דומה להעלאת "מלכת אמבטיה" לחנוך לוין בתאטרון הקאמרי). לפני שנתייחס לטקסט ולקונטקסט אני חייב לעצור רגע ולומר שאני מאוהב עמוקות בלחן ובעיבוד של השיר הזה, שעליו אחראי בני נגרי, המלחין של "אל תקרא לי שחור" ואחד מאנשי הצללים הגדולים ש הזמר העברי (גילוי נאות: נגרי יצר איתי קשר מיילים, גר היום בלונדון וייתכן שבעתיד אראיין אותו). זה בלי ספק אחד השירים הגדולים של הלהקות הצבאיות, ובתור אחד שעשה שירות צבאי בחיל התותחנים השיר הזה נצרב לי בתודעה די חזק. אני קצת אובססיבי לגביו. פרט טריוויה- ככל הנראה האיש שאחראי שם על האורגן הוא לא אחר מיוני רכטר (מישהו יכול לאשר?).

ועכשיו: להקה צבאית הוא בעיניי אחד הקונספטים הכי דוחים שיש, והמחשבה שבמשך הרבה מאוד שנים הלהקות הצבאיות היו הבון-טון בכל מה שקשור לבידור ישראלי מעבירה בי רעד. לא רק ששירי הלהקות הצבאיות היו ללהיטים שהכתיבו את הלך הרוח הציבורי, הלהקות הצבאיות הפכו גם כמקפצות קידום קריירה לכוכבי הבידור לאחר שחרורם ולמעשה היוו מין מונופול בידורי, שמי ששבר אותו היו להקות הקצב מחד ו"החלונות הגבוהים" מאידך- זו הייתה החלוציות הגדולה באמת של שמוליק קראוס, שלא צמח מלהקה צבאית ובכל זאת הצליח מסחרית. אבל יותר מכל, מה שהכי מרגיז אותי בלהקות הצבאיות הוא כמובן שזו אמנות מגויסת, מה שבהכרח עושה אותה לאמנות פוליטית בהסוואה. במובן הזה אנחנו חיים היום בעידן הרבה יותר נאור, אם כי עדיין ידו הארוכה של צה"ל עדיין טמונה עמוק בתוך הקונצנזוס הבידורי עם תחנות הרדיו שלה. אבל לפחות הצלחנו להתנער מהמפעל הזה שאמנם הביא לקדמת הבמה הרבה כשרונות אבל בסופו של דבר נועד לשרת את מקבלי ההחלטות.

"פרחים בקנה" מתאר לנו אידיליה, אוטופיה:

כשאביב נרדם ייעור בחיוורון
בשדות האש ייתם הקרב האחרון...

ילדה אחת קטנה ובידה זרים
לעיר הלבנה תצא אז בשירים
ולחייל נרגש תשים סביון בדש,
והשמיים כה בהירים.

זהו מסר ישן נושן מאין כמוהו: זוהי המלחמה האחרונה, שתפתור את כל המלחמות הבאות בתור. מדוע אנו נלחמים? אנחנו נלחמים בשביל להשיג שלום. במובן הזה, הוא "פרחים בקנה" הוא אחד השירים הכי מקוממים בקאנון הלהקות הצבאיות, והוא מצטרף לשיר מקומם אחר, "שיר לשלום", ולשירים אחרים. רגע, למה מקומם, תגידו? זה הרי מצטייר מאוד יפה, מאוד הומני, מאוד אופטימי, הצבא המוסרי בעולם שתמיד חותר לשלום. אז זהו, שלא, משום שיש משהו מאוד לא אמין בלהקה צבאית, שלוחה של משרד הביטחון, עוטה מדים, ששרה על שלום. הרי אם יהיה שלום, כל קיומה של הלהקה הזו אינו הכרחי, ואין צורך בשירים כאלה כלל. זהו האי-שלום שמצדיק את קיומה של הלהקה הצבאית ואת הצבא בכלל, כך ששיר שלום ששרה להקה צבאית הוא כשל לוגי. במקרה של "שיר לשלום" אפשר לפחות לזקוף לזכותו שיש בו יסוד חתרני כלשהו- מה שבלי ספק לא קיים ב"פרחים בקנה". מה שעוד יותר מקומם ב"פרחים בקנה" הוא סוג השלום שהוא מציע:

השמש תידום בין עזה לרפיח

ירח ילבין על פסגת החרמון

כלומר, זה שיר שמתאר שלום של אימפריה שמשתרעת על פני שטח עצום, שנכבש זה מכבר. גם יהיה לנו שלום עם העמים סביב שייכנעו למרותנו, וגם נקים לתחייה את מלכות דוד. זה מזכיר את אמרתו השאננה של דיין בדבר הטלפון לשלום ממדינות ערב שדיין ממתין לו, כביכול. גם האמירה של דיין וגם האופוריה של מלחמת ששת הימים, אותה אוטופיה ש"פרחים בקנה" מיטיב לתאר, התרסקו ונקברו קבורת חמור במלחמת יום כיפור ועל כך כבר נכתב רבות.

נקודה מעניינת נוספת בשיר, ונדבך נוסף על גבי המיליטריזם שבו, היא השוביניזם שנוטף ממנו:

פרחים בקנה ובנות בצריח

ישובו לעיר חיילים בהמון....

החיילים לעיר יגיעו בעם רב

עם נערות ושיר ועם פרחי זהב

כלומר אותן בנות, נערות, וגם הילדה הקטנה שמתוארת בשיר, הן לא יותר מקישוט קרטוני שמונח על כתפי החיילים האמיצים (והרגישים כמובן). אין להן איזו זכות להבעת דיעה או לשינוי הגורל, והן מתבקשות להיות יפות ולשתוק.

בעקבות הלחן והעיבוד הסוחפים השיר עד היום מאוד פופולרי וזכה לגרסאות כיסוי רבות, וכדי להרחיב את הדיון על המקום אותו תפס השיר בתודעה הישראלית אני אגע בשתיים כאלה. האחת היא משנות התשעים, וזו הגרסה הסאטירית המבריקה של החמישייה הקאמרית לשיר. זהו אינו מערכון; חברי החמישייה הקאמרית ניצבים כאן מול מיקרופונים, קרן מור שרה את הבתים (בתור בדיחה חוזרת, קרן מור שרה בקולה הבלתי מרשים די הרבה שירים בתוכנית, למשל את "באב אל וואד" בגרסת קברט) וארבעת הגברים שרים איתה את הפזמון החוזר, תוך כדי העמדה מגוחכת שמתבססת על תנועות ידיים סטריאוטיפיות. שני בתים ושני פזמונים ראשונים הולכים בסדר גמור, וכך גם הבית השלישי; אבל, בפזמון האחרון משהו משתבש, ארבעת הגברים מתחילים לשיר את השיר באמוק ובאגרסיביות בלתי נשלטת, כשהם מואסים בתנועות הידיים ופשוט צורחים את הטקסט (שימו לב לפרצוף של מנשה נוי בסוף). כלומר- כל השיר הם התנהגו באיפוק והסתירו את האמוק הזה, מה שהם הרגישו באמת. הביצוע של החמישייה חושף בדיוק את הצביעות בשיר- טקסט כאילו-אוטופי שמסווה על מיליטריזם פשטני. שימו לב שקרן מור- הדמות הנשית היחידה כאן- אינה מצטרף לחדוות הגברים הששים אלי קרב ולא מתלהמת יחד איתם; גם היא מתנהגת כמו קישוט יפה בצריח. 

הגרסה השנייה היא הגרסה המורחבת,  כפי שבוצעה ע"י צמד הראפרים סאבלימינל והצל, אמנים פוליטיים בלי צל של ספק. כמו שנהוג בהיפ-הופ, הצמד לקח את השיר המקורי, השאיר על כנו את הפזמון החוזר, השמיט את הבתים וכתב בתים חדשים לגמרי (שזה קונספט של שירי היפ-הופ רבים, אני לא מת עליו אבל בגבולות הז'אנר זה מקובל ולגיטימי). השיר מתאים לסאב והצל כמו כפפה משום שהוא מתאים לתדמית ה"יורים ובוכים" ומנטרת ה"נלחמים להביא את השלום" שלהם . כפי שהיטיב וולדורף מהבלוג המצוין "לא מפרגן" לאבחן, סאב והצל יורים טקסטים עתירי סתירות ומסרים מעורבים- מצד אחד כמיהה לשלום ("שחרור שני עמים מחירות לעבדות") ומצד שני הצמדות לכוחניות הצבאית ("די נשבר לנו הזין לחכות לשלום, אני אפסיק על זה לחלום עד שליבי יידום"), כך שבסופו של דבר אתה לא מצליח להבין אם הם פעילי שלום עכשיו או כהנא חי. אני מותיר אתכם לנחש לאיזה מחנה הם משתייכים באמת.

לסיכום: "פרחים בקנה" הוא דוגמא קלאסית לפרדוקס ישראלי ידוע שנובע מחוסר הבנה של איפה אנו חיים ומדוע, שבו זה נראה שפוי וברור שלהקה צבאית תשיר שיר מיליטריסטי במסווה של שיר שלום (ועל מה עוד ישירו חיילים אם לא על מלחמה? הנה רק לפני שבוע ומשהו נאסר על חייל נח"ל להציג את שיריו משום שהדבר "פוגע בתדמית הלוחם"). כמו רבים, גם אני עמדתי במסדרים בצבא ושרתי את השיר בהתלהבות ובאמוק, בלי לעצור רגע ולחשוב על הטקסט, ויותר חשוב, על הקונטקסט.אז כאן עסקנו בלהקה צבאית, פוסט 67' אבל עדיין לפני 73'. בפוסט הבא נדבר כבר על להקה פוסט-צבאית, או יותר נכון להקה שכמעט כולה מורכבת מפליטי להקות צבאיות, פוסט 73'.

נספח: "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה":

נערי בי עושים עם הפריק פריק (לאדם יאוך ז"ל)

אני לא אוהב היפ-הופ. ממרומי בורותי אני יכול לומר שהיפ-הופ הוא מהז'אנרים שאני הכי סולד מהם. זה אמנם טפשי, עלוב, פחדני ומגוחך מצדי לקטול ז'אנר שלם (וטפשי, עלוב, פחדני ומגוחך בכלל להשתמש בקטלוגים שכאלה) אבל אני פשוט לא מתחבר לז'אנר ברמות הכי גבוהות. יכול להיות שהמיינסטרים ההיפ-הופי גרוע מאוד, ואם אתאמץ לשמוע MF DOOM  ודומיו אני עשוי להתבדות ולאכול את הכובע, זה כבר קרה בעבר פעמים רבות. ובכל זאת, בדר"כ אני חי מצוין בלי היפ-הופ. כנראה שאני אולטרה-שמרן וסופר-מקובע אבל מפריעים לי שני דברים עיקריים: הריפרופ עצמו, שזה פרופר עניין של טעם- אני פשוט לא אוהב את זה שמישהו מטיח בי את המילים ככה; ואת ההסתמכות של המוזיקה על ביטים וסימפולים חוזרים שלאוזניי נשמעים מאוד פשטניים לרוב, שלא לומר עצלים. זה מאוד פשוט- אני אוהב מישהו ששר על פני מישהו שלא שר, ואני אוהב מישהו שמנגן בכלים מוזיקליים אמיתיים על פני מי שלא מנגן בכאלה. כשמחברים את שני הפקטורים האלה לפוזה ולעוונטות ולנושאי השירה (אני-מזיין-מלא-ביצ'ס-ויורה-בהמון-ניגאז-אחרים-יו) מתקבל משהו שעל פי רוב ממש, אבל ממש, לא עושה לי חשק.

החודש ארע דבר עצוב מאוד. אדם יאוך, MCA, שליש מהלב הפועם שנקרא ביסטי בויז, הלך לעולמו ואיתו כמובן הלהקה כולה. למרות שאני לא עוקב אחרי הבי-בויז כבר שנים רבות, חסרונם כבר בולט- הם היו הצדיקים בסדום של ההיפ-הופ בשבילי. אול בגלל שגדלתי עליהם, אולי בגלל שאני מכיר את אלבומיהם הראשונים מאוד לעומק, אבל דווקא הביסטיז מהווים עבורי את החוליה החסרה, חסרה כל כך, בין ההיפ הופ לסגנונות אחרים של מה שמכונה באופן מאוד נרחב "מוזיקה שחורה". קצת קשה לי להבין את האבולוציה של המוזיקה השחורה: איך עברו האפרו-אמריקאים ממוזיקה מלאת נשמה וחיות כמו בלוז, Fאנק ואר-אנ-בי (אמיתי, לא זה שמוכרים לכם באותו שם ב-MTV), וממוזיקה מלאת מורכבות ותחכום כמו ג'אז לסוגיו, למשהו חלול ונבוב (לאוזניי, לאוזניי) כמו היפ הופ. בתפיסה שלי, יש בכל זאת הבדל גדול בין מוזיקאי שמנגן כלים חיים למוזיקאי שלא מנגן כלים חיים, והעובדה ששלישיית הברוקלינאים הם כולם גם מוזיקאים "פרופר", שהתחילו בכלל בתור רוקיסטים (ולא סתם, אלא כלהקת הארדקור), נותנת להם לדעתי את הפרספקטיבה הרחבה ואת הפתיחות ורוחב האפיקים שכל כך מאפיין ומייחד אותם.

כאמור, בהיפ-הופ אני לא מבין הרבה, ואת הצד ההיפ-הופי של הביסטי בויז אני משאיר לאחרים; אבל צד שלהם שאני רוצה לדבר עליו הוא הזהות שלהם כלהקה אינסטרומנטלית. באלבומם הראשון, Liscensed to ill  שמיתג אותם כילדים הלבנים הרעים, הם זנחו את הכלים שלהם. באלבום השני, Paul’s Boutique המפורסם והמוערך כל כך (חייב לציין שאף פעם לא הבנתי ממש למה, נכון שזה אלבום חדשני מאוד אבל הוא אף פעם לא נשמע לי טוב כמו אלבומים אחרים שלהם), הם עדיין התבססו כמעט לחלוטין על סימפולים אבל כבר היה פה ושם שימוש בכלים חיים, כמו בקטע ההארד-קורי הגאוני “Looking down a barrel of a gun”. באלבום השלישי, Check your head הנפלא שיצא ב-1992, יש כבר שינוי מאוד מאסיבי במוזיקה של ההרכב שמתבטא כבר בעטיפה, שמציגה צילום שחור לבן נהדר של שלושתם- עם גיטרה ובאס. ואכן, אחד החידושים בסאונד של הבי-בויז באלבום הזה הוא החזרה של הלהקה לשימוש בכלים חיים, ושינוי סגנון מהותי- הלהקה החלה לנגן קטעים אינסטרומנטליים שכמעט כולם מושפעים מג'אז-Fאנק.

זאת הייתה ממש התגלות- בקטעים האלה הביסטי בויז היא למעשה להקה חדשה: מייק די מתגלה כמתופף עם סאונד שמן וחלקלק, אד רוק הוא גיטריסט קצב מצוין וסאונד הווא-ווא שלו חד ואפקטיבי, ושניים מתבלטים במיוחד- MCA  שבנוסף לכישוריו כראפר ובמאי הוא גם באסיסט פשוט מעולה, גם בגיטרה (זוכרים את ליין הבאס ההורס ב-“Sabotage”? שלו) וגם בקונטרה-באס, והנשק הסודי של הלהקה, הקלידן "מוני" מארק נישיטה. אם על בילי פרסטון נהוג לומר שהיה ה"ביטלס החמישי", על נישיטה ניתן לומר שהוא ה"בי-בוי הרביעי" (אגב, יש קשר מאוד מעניין בין הביסטי בויז והביטלס ואני מתכוון לכתוב עליו מתישהו); הFאנק פשוט נוטף מאשף הקלידים הזה והתרומה שלו היא אדירה (ניכר שקלידן הג'אז-פאנק ג'ימי סמית' השפיע קשות על הלהקה). צרפו למשחק גם כמה נגני כלי הקשה ובראשם אריק בובו ותקבלו מין להקת בת בתוך המעטפת של ביסטי בויז, שנעה בין קטעים סטלניים וכיפיים כמו “Groove Holmes” לבין Fאנק סופר מקפיץ כמו ב-“Pow” ו-“In 3’s”.

Check your head, האלבום האהוב עליי של הלהקה, תיקלט באופן מזהיר בין ההיפ-הופ עמוס הסימפולים והשיגועים לבין המוזיקה האינסטרומנטלית האווירתית והמקפיצה; הנוסחה הזו שוכללה גם באלבום הבא, Ill Communication. האלבום הזה נחשב בעיניי רבים לטוב שבאלבומי הלהקה, אני חושב שהוא קצת פחות טוב ופחות זורם מהאלבום הקודם (בעיקר לא אהבתי את השימוש המאסיבי של הלהקה באפקט שמצמצם את בתדרים הנמוכים מהשירה, מה שנותן אפקט של סאונד דמוי טלפון שמקשה על הבנת המילים), מצד שני כאן  הלהקה הולכת אפילו יתר רחוק עם קטעים יותר שאפתניים ויותר אווירתיים, כמו הקטע מפיל הלסת “Shambala” שמשתתפת בו קבוצה של נזירים טיבטיים לשירה גרונית, או “Eugene’s lament” שמשתתף בו כנר כליזמר-אוונגרד לסולו בלתי נשכח- תראו לי אלבום היפ-הופ אחד שיש בו קטע כזה. בקטעים אחרים כמו “Sabrosa” או “Futterman’s rule” אי אפשר לפספס את הבאס האדיר של MCA, שהיה כנראה המוזיקאי הטוב יותר מבין השלושה.

מיטב הקטעים מהתקופה הזו, 1992-1994, יצאו גם באוסף שנקרא The In sound from way out! שמאגד כמה קטעים משני האלבומים פלוס עוד כמה שאריות. פה אני אודה לבושתי שהפסקתי לעקוב אחרי הביסטיז ואני לא מכיר את אלבומיהם החל מ-Hello Nasty והלאה. מה שכן, ב-2007 הם החליטו להקליט אלבום חדש שלם שכולו על טהרת האינסטרומנטל בשם The Mix Up. על אף הדמיון בקונספט, איכשהו האלבום הזה הרבה פחות חד ומרשים מהמוזיקה האינסטרומנטלית משנות התשעים; יכול להיות שהמוזיקה הזו עובדת דווקא בתוך הקונטקסט ההיפ-הופי של הלהקה אבל לא עומדת בזכות עצמה. ואולי בכל הם היו כבר אחרי שיאם.

אני מאמין שהרוב הגדול של מעריצי ביסטי בויז דווקא לא מת על הפן האינסטרומנטלי שלהם. בכל זאת, זאת תמיד הייתה ותמיד תהיה בראש ובראשונה להקת היפ-הופ. אבל לדעתי אי אפשר לנתק את הקטעים האלה והתרומה שלהם למהות של הלהקה, היכולת שלהם גם לרפרפ וגם לעשות משהו שלכאורה אינו קשור כלל, מין להקה בתוך להקה, וכמובן רוחב היריעה, כל אלו עשו את הביסטי בויז ללהקה גדולה.

יהי זכרו של MCA, והביסטי בויז, ברוך.